יום כא' בטבת שיחול השבת, הוא יום הולדתו של אליעזר בן יהודה. היום נקבע על פי החלטת הממשלה כיום השפה העברית.
לא מקרה הוא שהשבת שבה נפתח בפרשת שמות, מעלה על נס את יום חגה של השפה העברית: "וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה " .
אומרים חז"ל במדרש: "רבי הונא בשם בר קפרא אמר, בזכות ארבעה דברים נגאלו ישראל ממצרים, שלא שינו את שמם, ולא שינו את לשונם, ולא אמרו לשון הרע, ולא נמצא בהן אחד פרוץ בערוה" (שיר השירים רבה פד' וכן בויקרא רבה פרשה לב').
כך נקרא עוד בפרשתנו : "וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם, לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת, אֲשֶׁר שֵׁם הָאַחַת שִׁפְרָה, וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פּוּעָה. וַיֹּאמֶר, בְּיַלֶּדְכֶן אֶת-הָעִבְרִיּוֹת, וּרְאִיתֶן, עַל-הָאָבְנָיִם: אִם-בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ, וְאִם-בַּת הִוא וָחָיָה"( שמות, א', טו'- טז'). מפרש רש"י : " בְּיַלֶּדְכֶן אֶת-הָעִבְרִיּוֹת- הוא לשון מולידות. אלא שיש לשון קל ויש לשון כבד, כמו שובר ומשבר".
כך בהוויית חיינו, התביישה לה השבוע – השפה העברית .נרמס כבודה ,טוהרה וניקיונה.
נפלגה לה השפה העברית כמו בדור הָפַּלָּגָה, כקורבן וכחפץ לאלימות מילולית, בכל שדרות מורמי עמנו ונבחרינו – מימין ומשמאל, מאופוזיציה ומקואליציה. השתמשו בה כחץ שחוט, בפראות וכבמחול שדים, וְכָל הָעָם היושב בציון- רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת.
השפה העברית היא מותג זהותנו ושייכותנו, לעמנו, ארצנו ומולדתנו, עוד מימי קדם, כפי שמתאר זאת רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי :"אבל אברהם אבינו עצמו היה בדור הָפַּלָּגָה ונשאר הוא וקרוביו בלשון עֵבֶר, אבי אביו, ולזה נקרא עִבְרִי…כי כל הלשונות אשר היו לפניהם חמש מאות שנה היו לשון עבר לבדה ונפלגה בבבל בימי פֶּלֶג."( הכוזרי, פרק א' סעיף מט')
העִבְרִית היא שפתה הרשמית של מדינת ישראל, מעמד שעוגן בשנת תשע"ח, 2018, בחוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי.
השפה העברית נדחקה לשולי מסע עמנו בגלויות השונות, אך זכתה לתחייה ולעדנה, בדור הגאולה והשיבה לציון , בדמותו של אליעזר בן יהודה ( אב"י).
כמו בשירו של ירון לונדון:" כְּמוֹ הַנְּבִיאִים הַקַּנָּאִים לַשֵּׁם הוּא קִנֵּא לַפֹּעַל וְלַתֹּאַר וְלַשֵּׁם…וְהָעִבְרִית, אֲשֶׁר חִכְּתָה אַלְפַּיִם, הִיא תַּמְתִּין לְךָ עַד בּוֹא הַשַּׁחַר…אִם נָמָה הָעִבְרִית אַלְפַּיִם, נוּ אָז מָה הָבָה נְעִירֶנָּה"
לא הייתה קלה דרכו של אב"י, מחיה השפה העברית, בנתיב גאולת ישראל . מתנגדים רבים עמדו בדרכו, אך הוא דבק והתמיד, בהחזרת עמנו לשפת התנ"ך ובהנחלת חזונו: "עם אחד, שפה אחת".
אב"י האמין בדרכו והזהיר כבר בשנת 1888: "כל הימים אשר בני עמנו יושבי ארץ הקודש ידברו לשונות לעז… אין תקווה כי נהיה פה לעם אחד. אספסוף אנחנו, דור הפלגה. רק כשתהיה לכולנו לשון אחת, נהיה עם אחד, והלשון האחת היא העברית".
השפה העברית היא לווית חן של התנ"ך, שמעניק לה מקום של – הוד והדר.
כך הוא סדר מעשה בראשית : " בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹקים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ. וְהָאָרֶץ, הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ, עַל פְּנֵי תְהוֹם; וְרוּחַ אֱלֹקים, מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם. וַיֹּאמֶר אֱלֹקים, יְהִי אוֹר; וַיְהִי אוֹר. וַיַּרְא אֱלֹקים אֶת הָאוֹר, כִּי טוֹב; וַיַּבְדֵּל אֱלֹקים, בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ וַיִּקְרָא אֱלֹקים לָאוֹר יוֹם, וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה; וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר, יוֹם אֶחָד".( בראשית, א', א'-ד').
"בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹהִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ", במציאות של "תֹהוּ וָבֹהוּ" ומיד האמירה : "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי אוֹר; וַיְהִי אוֹר".
בכל אחד מששת ימי בראשית, קודם המעשה נאמר: " וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים ".
קודם נבראו המילים ורק אחר כך המעשה. כלומר, ההגעה למחוז חפץ מתחילה קודם במילים. נצא ונלמד מסדר הדברים במעשה הבריאה, שהקב"ה ברא תחילה לכול, את המילים.
דומה שמילות השפה העברית, מקבלות מקום של בכורה ועליונות, במעשה הבריאה של הקב"ה את עולמו.
מילים יכולות לבנות אך גם להרוס, מילים יכולות להביא אושר ושמחה אך גם עצב ותוגה, מילים יכולות לרומם אך גם להשפיל , מילים יכולות להעצים אך גם לדכא, מילים יכולות להביא שלום, אחווה ורעות, אך גם מלחמה ,סכסוכים, איבה ושנאה.
האם אנו יכולים לדמיין את עולמנו אנו, ללא המילים, שהרי מפקיחת עינינו בבוקר ועד עצימת עינינו בלילה לקראת השינה, המילים נוכחות בעוצמה בעולמנו.
ובכן, הקב"ה ברא תחילה את האותיות והמילים שנשאו את השפה העברית, והוכיח לנו במעשה בראשית, כיצד היא הדרך הנכונה והראויה להשתמש בהן.
רולף יאקובּסֶן (1994-1907) נחשב למחולל המודרניזם בשירה הנורבגית. יש הרואים בו את "המשורר הירוק" הראשון של ארצו. הוא כתב את השיר העוצמתי – "בשנתנו":
" כֻּלָּנוּ יְלָדִים בִּשְׁנָתֵנוּ, רַק אָז אֵין בָּנוּ עוֹד מִלְחָמָה…וְאֵד כְּמוֹ כלָּה נִפְרָשׂ מֵעַל, לְפֶסֶק זְמַן קָצַר, בּוֹ אִישׁ אֵינֶנּוּ קָם עוֹד עַל רעהו. לוּ רַק יָכֹלְנוּ לְדַבֵּר אָז, זֶה עִם זֶה, כְּשֶׁלִּבֵּנוּ פֶּרַח שֶׁזֶּה עַתָּה פָּתַח אֶת כותרתו. מִלִּים זהובות כִּדְבוֹרִים, הָיוּ אָז חופזות מִתּוֹכוֹ. אֱלֹקים, למדני אֶת שֶׁפַּת הַשֵּׁנָה".
השפה העברית תובעת מעמנו – נקיות לשון, כפי שתורתנו הקדושה מתארת את אירוע כניסתו של נח לתיבה: "מִן הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אֵינֶנָּה טְהֹרָה וּמִן הָעוֹף וְכֹל אֲשֶׁר רֹמֵשׂ עַל הָאֲדָמָה" . לא נמצא שימוש במילה- הבהמה הטמאה, אלא – שאיננה טהורה.
"דאמר רבי יהושע בן לוי: לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו, שהרי עקם הכתוב שמונה אותיות ולא הוציא דבר מגונה מפיו, שנאמר: מִן הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אֵינֶנָּה טְהֹרָה.( מסכת פסחים, ג' עמ' א').
כך גם בכריתת הברית במעשה הקמת המצבה, בין לבן ליעקב, מעידה על פער הזהויות השונות : "וַיִּקַּח יַעֲקֹב, אָבֶן; וַיְרִימֶהָ, מַצֵּבָה. וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְאֶחָיו לִקְטוּ אֲבָנִים, וַיִּקְחוּ אֲבָנִים וַיַּעֲשׂוּ-גָל; וַיֹּאכְלוּ שָׁם, עַל-הַגָּל. וַיִּקְרָא-לוֹ לָבָן, יְגַר שָׂהֲדוּתָא; וְיַעֲקֹב, קָרָא לוֹ גַּלְעֵד " ( בראשית, לא', כו').
הנה פער הזהויות – לבן בגולה – יְגַר שָׂהֲדוּתָא ויעקב פניו לארץ ישראל – גַּלְעֵד.
מילים עשויות לבנות ולהאיר את עולמנו, אך גם להחשיכו, בחורבן ובהרס.
הנה כי כן, הנביא ישעיהו בנבואתו בשפה העברית :" וְאָנֹכִי בָּרָאתִי מַשְׁחִית, לְחַבֵּל… וְכָל לָשׁוֹן תָּקוּם אִתָּךְ לַמִּשְׁפָּט, תַּרְשִׁיעִי ".
מילים מסוגלות להבריא ,לבנות ולתקן ומילים עלולות להביא להרס לחורבן ולכליה.
כך גם הנביא ירמיהו בנבואתו: " חֵץ שָׁחוּט לְשׁוֹנָם מִרְמָה דִבֵּר, בְּפִיו שָׁלוֹם אֶת רֵעֵהוּ יְדַבֵּר וּבְקִרְבּוֹ יָשִׂים אָרְבּוֹ".
מאיר זאת המדרש :" נמשל הלשון לחץ ולמה? שאם ישלוף האדם החרב שבידו להרוג את חברו, הוא מתחנן לו ומבקש הימנו רחמים, מתנחם ההורג ומחזיר החרב לנרתיק, אבל החץ ,כיון שירה אותו והלך, אפילו מבקש להחזירה, אינו יכול להחזיר" ( מדרש שוחר טוב קב' ).
מילים מפרות שלום בית, מילים משסעות, מְפַלְּגוֹת וקורעות חברה, עם ומדינה.
כמו בשיר – בן יהודה :"וּבֵן נוֹלַד לוֹ וְכָזֹאת הָאִישׁ אָמַר: זֶה הַבְּכוֹר אֶקְרָא לוֹ בֶּן-יְהוּדָה אִיתָמָר, שֶׁמִּיַּנְקוּת וְעַד קְמִילָה, מִיּוֹם בּוֹאוֹ בִּבְרִית-מִילָה וְעַד מוֹתוֹ, כְּרוּתָה לוֹ בְּרִית עִם הָעִבְרִית וּמִלְחָמָה לוֹ אֶת הַלַּעַז לְהַכְרִית…וְהַלָּשׁוֹן בְּפִיו הָיְתָה שְׂפַת עֵבֶר", כך נוכחת לה השפה העברית במילותיה ,בברית המילה :" את בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ הִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר: וּנְמַלְתֶּם אֵת בְּשַׂר עָרְלַתְכֶם וְהָיָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם…וְהָיְתָה בְרִיתִי בִּבְשַׂרְכֶם לִבְרִית עוֹלָם" (בראשית, יז',י'- יד').
מסביר המהר"ל ( רבי יהודה ליווא בן בצלאל , 1520- 1609 )בספרו תפארת ישראל פרק ב' : "ועורלה היא לשון כיסוי ואוטם, כפי שנאמר: "וּמַלְתֶּם אֵת עָרְלַת לְבַבְכֶם וְעָרְפְּכֶם לֹא תַקְשׁוּ עוֹד "(דברים, י', טז') 'הִנֵּה עֲרֵלָה אָזְנָם וְלֹא יוּכְלוּ לְהַקְשִׁיב' ( ירמיהו, ו', י')".
מוסיף רש"י בפירושו לציווי אלוקים לאברהם במעמד מתן ברית המילה "התהלך לפני והיה תמים" (בראשית, י"ז, א'): "ולפי מדרשו התהלך לפני במצוות מילה ובדבר הזה תהיה תמים שכל זמן שהערלה בך, אתה בעל מום לפני".
רבי יהודה הלוי, מאיר את- המילה: "כי אחד מטעמי המילה הוא "לזכור תמיד כי היא אות אלוהי אשר ציונו האלוה לשימו בכלי התאווה הגוברת באדם, כדי שיוכל האדם להתגבר עליה ולא ישתמש בה כי אם כראוי לטבעו" (הכוזרי, מאמר ראשון, קטו').
הנה אנו למדים שהמילה במשמעותה הנוספת בברית המילה ,בהסרת העורלה, מזקקת את תמימותו והתנהגותו של האדם ,בשליטה על אמירותיו והליכותיו, בתקשורת המילולית שלו עם סביבתו.
שהרי כבר נעים זמירות ישראל הציב לנו תמרור, לנתיב הנכון של המילים : ״מי האיש החפץ חיים, אוהב ימים לראות טוב ? נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה " ( תהילים לד׳, יג׳ ).
וכך גם החכם באדם המלמדנו את הטוב והרע הטמונים בבחירתנו את מילותינו :" מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן וְאֹהֲבֶיהָ יֹאכַל פִּרְיָהּ".( משלי, יח ', כא' )
" אמר רב חמא בר' חנינא : מהו שנאמר :"מוות והחיים ביד הלשון" , וכי יש יד ללשון ? לומר לך , מה יד ממיתה , אף לשון ממיתה" (מסכת ערכין טו' ע"ב).
האחריות למנוע זאת, מסורה לבחירתנו ונתונה רק בידנו.
עלינו לדעת, כפי שהשפה העברית על מילותיה שמרה עלינו במסע חיינו , משואה לתקומה, כך מוטלת עלינו החובה , לשמור על שפתנו, על ניקיונה והדרה , בכל מעגלי חיינו.
כך מלמדנו התלמוד:" בני יהודה שהקפידו על לשונם, נתקיימה תורתם בידם, בני גליל שלא הקפידו על לשונם– לא נתקיימה תורתם בידם" ( מסכת עירובין, נג', עמ' א').
השפה העברית ביום חגה, היא שפת התנ"ך, תובעת בראש ובראשונה מנבחרינו, הקפדה על כבודה ומעמדה, שכן, ילדינו – לא רק שומעים, אלא גם – רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת.
כותב: ד"ר זאב פרידמן, מנכ"ל עמותת מלב"ב
