פרשתנו וגם הפטרתנו, מאירים באלומת אור גדולה, את נושא דיוננו , בתיאור המפגש המכונן ,הטעון והדרמטי, בין יוסף, לאחיו יהודה: "וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה, וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי, יְדַבֶּר נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי, וְאַל יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ:כִּי כָמוֹךָ, כְּפַרְעֹה" ( בראשית, מד', יח').
נסיבות החיים גורמות לצערנו לא אחת, לאוֹרְבוֹּת בין אחים, גם במשפחות הטובות ביותר.
כך היינו עדים במשפחת בראשית, למפגש הפסגה הדרמטי בין יעקב לאחיו עשו, עת נעשה ניסיון לעשות טרנספורמציה מאוֹרְבוֹּת לעַרְבוּת, עד כדי שימוש בשתי מילות מפתח- לַאדֹנִי, ולעַבְדְּךָ: "וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו, אֶל עֵשָׂו אָחִיו, אַרְצָה שֵׂעִיר, שְׂדֵה אֱדוֹם. וַיְצַו אֹתָם, לֵאמֹר, כֹּה תֹאמְרוּן, לַאדֹנִי לְעֵשָׂו: כֹּה אָמַר, עַבְדְּךָ יַעֲקֹב".( בראשית, לב', ד'-ו'). הנביא עמוס שואל :"הֲיֵלְכוּ שְׁנַיִם, יַחְדָּו, בִּלְתִּי, אִם נוֹעָדוּ"( עמוס, ג').
האם קיימת הִתַּכְנוּת וסיכוי, שאכן ילכו השניים שהיו קודם במנעד שמתחיל בקנאה, ממשיך לאוֹרְבוֹּת ולשנאה, האם קיים סיכוי להגיע על גבי המנעד, למצב שנראה חסר סיכוי- לפיוס, לעַרְבוּת ולשלום ? האם יתכן להגיע מאוֹרְבוֹּת לעַרְבוּת, בין אחים ביולוגיים- "וַיֹּאמֶר אֶת אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ הַגִּידָה נָּא לִי אֵיפֹה הֵם רֹעִים", אך בהרחבה גם במשפחות לא ביולוגיות- בין מנהיגים? בין פוליטיקאים? בין מנהלים? בין אנשים ובכלל ?.
המפגש המכונן בפרשתנו, בין שני האחים – יוסף ויהודה, הינו מיקרוקוסמוס של עימות היסטורי עתידי, במנהרת הזמן, בין שני מלכים: יוסף (מלכות ישראל בשומרון) לבין יהודה (מלכות יהודה בירושלים). כשירבעם בן נבט משבט אפרים, בנו של יוסף, מורד בשלמה המלך שהוא בן דוד משבט יהודה, הוא משתלח במלכות יהודה:" וַיָּשִׁבוּ הָעָם אֶת הַמֶּלֶךְ דָּבָר לֵאמֹר מַה לָּנוּ חֵלֶק בְּדָוִד וְלֹא נַחֲלָה בְּבֶן יִשַׁי לְאֹהָלֶיךָ יִשְׂרָאֵל, עַתָּה רְאֵה בֵיתְךָ דָּוִד; וַיֵּלֶךְ יִשְׂרָאֵל, לְאֹהָלָיו״( מלכים א', יב', טז').
הנה מתרחש לצערנו באופן טרגי , תהליך של אוֹרְבוֹּת, עת הממלכה מתפצלת, לשתי מדינות- מדינת ישראל ומדינת יהודה:" וַיִּתְפֹּשׂ אֲחִיָּה, בַּשַּׂלְמָה הַחֲדָשָׁה אֲשֶׁר עָלָיו; וַיִּקְרָעֶהָ שְׁנֵים עָשָׂר, קְרָעִים. וַיֹּאמֶר, לְיָרָבְעָם, קַח לְךָ, עֲשָׂרָה קְרָעִים: כִּי כֹה אָמַר ד' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, הִנְנִי קֹרֵעַ אֶת הַמַּמְלָכָה מִיַּד שְׁלֹמֹה, וְנָתַתִּי לְךָ, אֵת עֲשָׂרָה הַשְּׁבָטִים. וְהַשֵּׁבֶט הָאֶחָד, יִהְיֶה לּוֹ לְמַעַן עַבְדִּי דָוִד, וּלְמַעַן יְרוּשָׁלִַם" (מלכים א', יא', כט'-לז).
כך מנהרת הזמן מפגישה אותנו יותר מאוחר, בדיון תאולוגי, על שני משיחים, משיח בן יוסף אל מול משיח בן דוד (יהודה). האם עַרְבוּת או אוֹרְבוֹּת אחים היא גזרת גורל:"הֲיֵלְכוּ שְׁנַיִם, יַחְדָּו, בִּלְתִּי, אִם נוֹעָדוּ" ? מה מאפיין בDNA, את כל אחד מהאחים- יוסף ויהודה ?
יוסף המשביר מייצג את האדם הקיומי החומרי. בפרשת מקץ, התוודענו ליוסף, העומד בראש רח"ל (רשות החירום הלאומית המצרית) מתכנן ומנהל את שבע שנות הרעב ודואג לקיום הכלכלי, החומרי והפיזי של המצרים. לעומתו, יהודה, מייצג את התשתית הרוחנית, את האדם הרוחני. עליו נאמר בספר תהילים : "הָיְתָה יְהוּדָה לְקָדְשׁוֹ יִשְׂרָאֵל מַמְשְׁלוֹתָיו״ ( תהילים, קיד, ב').
עם ישראל, אם רוצה הוא להיות שלם ולייצר סוג של עַרְבוּת, הוא חייב להיות מורכב משני יסודות: מהיסוד הרוחני של הקודש הפנימי, מבית מדרשו של יהודה וגם מהיסוד של האדם הלאומי החיצוני, מבית מדרשו של יוסף. הרב יעקב משה חרל"פ (ראש ישיבת מרכז הרב, 1882-1951 ) בחיבורו "מי מרום ח', מאמר נה' כותב: "הנה ידוע לנו על פי חכמי הזוהר, כי לאה, שיהודה הוא בנה, היא בחינת עלמא דאתכסיא (היסוד הפנימי המכוסה) ואילו רחל שיוסף הוא בנה, היא בחינת עלמא דאתגליא ( היסוד הגלוי החיצוני)".
האם נגזר עלינו לנצח , הפיצול והקרע בין שתי הממלכות ,האם נגזר עלינו לנצח ,הפיצול והאוֹרְבוֹּת בין שני המשיחים?
הפטרת הנביא יחזקאל לפרשתנו, מציגה לנו את התשובה, במפת דרכים, ומציבה לנו את מתווה העַרְבוּת בין השניים ולא את מתווה האוֹרְבוֹּת :" וְאַתָּה בֶן-אָדָם, קַח לְךָ עֵץ אֶחָד, וּכְתֹב עָלָיו לִיהוּדָה, וְלִבְנֵי יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָו; וּלְקַח, עֵץ אֶחָד, וּכְתוֹב עָלָיו לְיוֹסֵף עֵץ אֶפְרַיִם, וְכָל-בֵּית יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָו. וְקָרַב אֹתָם אֶחָד אֶל אֶחָד, לְךָ לְעֵץ אֶחָד; וְהָיוּ לַאֲחָדִים, בְּיָדֶךָ…כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ד', הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת עֵץ יוֹסֵף אֲשֶׁר בְּיַד אֶפְרַיִם, וְשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָו; וְנָתַתִּי אוֹתָם עָלָיו אֶת עֵץ יְהוּדָה, וַעֲשִׂיתִם לְעֵץ אֶחָד, וְהָיוּ אֶחָד, בְּיָדִי. וְעָשִׂיתִי אֹתָם לְגוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ, בְּהָרֵי יִשְׂרָאֵל, וּמֶלֶךְ אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם, לְמֶלֶךְ… וְלֹא יֵחָצוּ עוֹד לִשְׁתֵּי מַמְלָכוֹת עוֹד". (יחזקאל, לז', טז'-כב').
מתווה העַרְבוּת שיש בו ממד של אחדות, אינו בהכרח אחידות. האחדות מקדשת את השונות וההבדלים במרחב חיים אחד. ניגודים רק משלימים ומייצרים אתגר, עניין ושלמות, כך גם בחיי נישואין ובזוגיות. לא בהכרח חייבים להיות דומים זה לזה כתאומים סיאמיים.
בסוגיית המשיחים, כבר הכריע הרב אברהם יצחק הכהן קוק בשנת 1904,בדברי פרידתו, לרגל פטירתו של הרצל, הידוע בשם:״המספד בירושלים״, בקובעו , שהרצל היה משיח בן יוסף. אך אין להסתפק בממד הפרגמטי הקיומי והארצי בלבד ,של משיח בן יוסף, אלא אליו יש לחבר את הממד הרוחני של משיח בן דוד (יהודה).
אז כיצד מתרחשת עַרְבוּת בין השבטים – יהודה ויוסף ובין שתי הממלכות המפוצלות– יהודה וישראל, ובין שני המשיחים- יוסף ודוד? מהי הנוסחה לכך ?
הרב ד"ר בני לאו בפרשנותו לפרשתנו, מצטט את נגה הראובני ז"ל מייסד "נאות קדומים", שהסביר בדרכו את משמעות נבואתו של יחזקאל בהפטרה לפרשתנו. לדעתו, מתחולל כאן תהליך של "הַבְרָכָה" בבוטניקה, שמָבְרִיכִים שני עצים לעץ אחד שמניב פרי משובח. בתהליך ההַבְרָכָה, יש את הרוכב ויש את הכַּנַּה. כאשר יוסף הוא הכַּנַּה ואילו יהודה הוא הרוכב. כלומר, יש כאן תלות הדדית בין שני השבטים. זה מחייב שותפות אמיתית בין השניים. אבל, ההכרעה היא ששבט יהודה הוא המנהיג. כלומר, לא יכולים שני מלכים לשמש בכפיפה אחת . על זה כבר נאמר: "קדירא דבי שותפי, לא קרירא ולא חמימא " ( מסכת בבא בתרא, כ', ב').
ההכרעה המנהיגותית היא של קודקוד אחד, מנהיג אחד, מנהל אחד, מתכלל אחד, Case Manager אחד. זאת אנו לומדים בהפטרה לפרשתנו: "וּמֶלֶךְ אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם, לְמֶלֶךְ … וְלֹא יֵחָצוּ עוֹד לִשְׁתֵּי מַמְלָכוֹת עוֹד. וְעַבְדִּי דָוִד מֶלֶךְ עֲלֵיהֶם, וְרוֹעֶה אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם".
ההכרעה היא ברורה, שכן, במיזוג בין ישויות שונות, שידורו בכפיפה אחת, תחת קורת גג אחת, חייבת להתנהל משילות של מנהיג אחד.
על מנת לאפשר משילות ויציבות שלטונית, חייבים להתקיים- מיזוג ולא פיצול ומנהיגות אחת, אך גם שותפות ועַרְבוּת בין השבטים, ששבט יוסף מביא לשותפות את תרומתו הייחודית בידע, בניסיון ובתשתית הכלכלית והחומרית ואילו שבט יהודה מביא לשותפות, את תרומתו הייחודית, בידע ובמשאבים הרוחניים של התשתית המוסרית, הערכית והישרות השלטונית.
אך מסתבר בפרשתנו, ששותפות ועַרְבוּת זאת ,דורשת תעצומות נפש מאחים ביולוגיים וגם מאחים לא ביולוגיים, לעבור תהליך נפשי פסיכולוגי של – אקונה מטטא, כמו בסיפור – מלך האריות, של מחיקת משקעי העבר, של סליחה והבניה מחודשת של מערכת היחסים, של ויתור האחד (יוסף) לאחיו ( יהודה) , על המלוכה וההנהגה.
אך כיצד יכול יוסף לסלוח ליהודה נוכח משקעי העבר, כשיהודה הוא זה שהציע לאחיו למכור את יוסף לעבד: " וַיֹּאמֶר יְהוּדָה, אֶל-אֶחָיו: מַה-בֶּצַע, כִּי נַהֲרֹג אֶת-אָחִינוּ, וְכִסִּינוּ, אֶת-דָּמוֹ. לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים" ( בראשית, לז', כו)?
הרב פרופ' יונתן זקס ( 1948- 2020) בפרשנות לפרשתנו, מתאר את המפגש שבין יוסף ליהודה ואֶחָיו, כהולדת הסליחה בעולם : " יש רגעים המשנים את העולם. כמו הרגע שיוסף גילה לאחיו את זהותו: "וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו גְּשׁוּ נָא אֵלַי, וַיִּגָּשׁוּ; וַיֹּאמֶר, אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם, אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי, מִצְרָיְמָה. וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ, וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם, כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי, הֵנָּה: כִּי לְמִחְיָה, שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם" (בראשית, מה', ד'). זהו הרגע המתועד הראשון בהיסטוריה שבו אדם אחד סולח לזולתו…הסליחה שוברת את הבלתי הפיכות של מעגל התגובה והנקמה. את הנעשה אפשר להשיב. האנושות השתנתה ביום שיוסף סלח לאחיו. כשאנחנו סולחים וכשאנחנו ראויים להיסלח, אנו חדלים להיות אסיריו של עברנו".
אך כיצד עושים זאת בפועל? מהי הפרקטיקה? לא תמיד זה אנושי לסלוח, נוכח משקעי העבר?
עולמנו המודרני פיתח מודל וטכניקות של תהליכי סליחה, שינוי והתמודדות עם משקעי העבר ומצבי חיים קשים, המביאים לפיוס, לאיחוד, למיזוג, לשלום, ולעַרְבוּת. כן, יש לכך סיכוי, זה לא חסר סיכוי. תאוריית הטיפול הקוגניטיבי ההתנהגותית, קוראת לזה:"מיסגור מחּדש" . (Reframing) תמונה של צייר עשויה להיראות אחרת כאשר מחּליפים את המסגרת שלה. כך גם התמונה של החיים. העובדות אינן משּתנות, אך משּתנה האופן שבו אנו תופסים אותן.
דומה שיוסף במפגש עם אֶחָיו, בתהליך הסליחה ,המיזוג ,האיחוד וההתחברות לאֶחָיו, משתמש בטכניקה של מסגור מחדש ( Reframing):" כִּי לְמִחְיָה, שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם" (בראשית, מה', ד'). הכול היה יכול להיראות אחרת. גדלותו של יוסף הייתה בגיוס משאבי הנפש ,האחריות הכוללת, ביטול האגו, הוויתור על נקמה , וויתור על השררה וההנהגה, לטובת אחיו יהודה.
פרשתנו והפטרתנו מלמדות אותנו שיעור מאלף בחשיבות המיזוג ומניעת הפיצול במשילות והנהגה. בחשיבות שיתוף הפעולה בין הגופים המתמזגים, בחשיבות הנהגה אחודה אחת.
במרחב העַרְבוּת בין בית יוסף לבית יהודה, מתקיימת דינמיקה שכל אחד מביא ותורם את יתרונו היחסי, לטובת האחריות הכוללת, של הנשיאה המשותפת תחת האלונקה, והנשיאה המשותפת בנטל, למען גורל ויעוד משותפים. במגרש העַרְבוּת והשילוב, השחקנים כולם, מכירים ומכבדים את כללי המשחק, של מוסר אתיקה הגינות ויושר. במרקם העַרְבוּת של השלם על חלקיו והשונוּת שבתוכו, מתקיים- כבוד הדדי ופירגון, נטול אגו, בין החלקים השונים של השלם. כאמור, האחדות איננה תובעת אחידות או דמיון.
יום העשירי בטבת שיחול בשבוע הבא, הוא יום ייחודי ,שבו אנו מציינים את היום שבו החל המצור על ירושלים שהביא לחורבנה ולגלות בבל ורומא. הוא גם יום הקדיש הכללי שבו אנו מתייחדים עם ששת מיליון קדושי השואה. הזיכרון הקולקטיבי ההיסטורי שלנו , נושא עמו את לקחי חורבן ירושלים והגלות, אודות השפל המוסרי, שנאת החינם והתנתקות המנהיגות מהמציאות המורכבת, שהביאו לעולם של חושך.
לדור השואה והתקומה ולדור הגלות והגאולה מוצב אתגר קיומי- להאיר את פני מדינתנו, להרבות אחדות , ערבות הדדית , סולידריות, מוסר וישרות. כך אמר דוד בן גוריון :" מדינת ישראל תיבחן לא בעושר, לא בצבא ולא בטכניקה, אלא בדמותה המוסרית ובערכיה האנושיים".
רק כך, האוֹרְבוֹּת בין אחים על סוגיהם, תפנה מקומה לעַרְבוּת אמיתית, כפי שמשתקפת בהפטרה לפרשתנו: "וְיָשְׁבוּ עַל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נָתַתִּי לְעַבְדִּי לְיַעֲקֹב, אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בָהּ, אֲבוֹתֵיכֶם; וְיָשְׁבוּ עָלֶיהָ הֵמָּה וּבְנֵיהֶם וּבְנֵי בְנֵיהֶם, עַד עוֹלָם, וְדָוִד עַבְדִּי, נָשִׂיא לָהֶם לְעוֹלָם. וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית שָׁלוֹם, בְּרִית עוֹלָם יִהְיֶה אוֹתָם; וּנְתַתִּים וְהִרְבֵּיתִי אוֹתָם, וְנָתַתִּי אֶת מִקְדָּשִׁי בְּתוֹכָם לְעוֹלָם. וְהָיָה מִשְׁכָּנִי עֲלֵיהֶם, וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים; וְהֵמָּה, יִהְיוּ לִי לְעָם. וְיָדְעוּ, הַגּוֹיִם, כִּי אֲנִי ד', מְקַדֵּשׁ אֶת יִשְׂרָאֵל בִּהְיוֹת מִקְדָּשִׁי בְּתוֹכָם, לְעוֹלָם" ( יחזקאל, לז',כה'-כח').
אל לנו להיות קטני אמונה. הבה נאמין ולא נפחד, כי כן – יֵלְכוּ שְׁנַיִם, יַחְדָּו, גם אִם לא נוֹעָדוּ. ונוכחותה של העַרְבוּת בָּא תָּבוֹא, כי רק בידינו הדבר- "וַיְהִי בִישֻׁרוּן, מֶלֶךְ, בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם, יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל ".
שבת שלום
כותב: ד"ר זאב פרידמן, מנכ"ל עמותת מלב"ב
