אִינְטוּאִיצְיָה נוצרת במהירות רבה בן רגע, ומופיעה בפתאומיות -בהשראה או בהברקה. אדם האוחז בתובנה אינטואיטיבית, אינו יכול להסביר בשלמות, מדוע הוא נוקט בעמדה זו. פעמים רבות הידיעה האינטואיטיבית נוגדת את ההיגיון השגרתי של האדם . אִינְטוּאִיצְיָה היא אחד המקורות לשכל ישר (Common sense). הפסיכולוג הבריטי ד"ר ריצ'רד וייזמן בספרו "מזלך בידך"(2004) מציג את מחקרו ,שהמצליחנים מקשיבים לאִינְטוּאִיצְיָה שלהם. הקשבה זו גורמת להם להימנעות מסיכונים מחד ולפתיחות להזדמנויות להצלחה מאידך. כך גם קארל יונג, פסיכיאטר ופסיכואנליטיקן( 1875-1961 ) טוען, שהאינטואיציה מתבטאת למעשה בפתיחת הראש אל הרגשות והמחשבות הפנימיים, תוך איזון אל מול המידע שנתפס בחושי האדם. על פי עבודותיו של פרופ' דניאל כהנמן, פסיכולוג קוגניטיבי ישראלי-אמריקאי, חתן פרס נובל לכלכלה לשנת 2002, אִינְטוּאִיצְיָה היא היכולת לייצר באופן אוטומטי פתרונות ללא טיעונים לוגיים ארוכים או הוכחות והיא מתחברת לקול הפנימי והרגש העמוק שבתוכנו.
ואילו פְּרוֹצֶדוּרָה היא – נוֹהַל או הֲלִיךְ מסודר ורציונאלי, הצמודה לרשימה של כללים, המגדירים את דרך קבלת ההחלטה וביצועה, של משימה מסוימת. ( ויקיפדיה)
הנה כי כן, ענין רב לנו בנוכחות האִינְטוּאִיצְיָה בפרשתנו מבית מדרשו של פרעה, בעצם התופעה החריגה, במינויו של יוסף הזר, העבד והאסיר שהורשע בניסיון לתקיפה מינית של הגבירה אשת השר פוטיפר, כמשנה למלך פרעה וההפקדה בידיו, את ניהול הסיכונים וההערכות של המעצמה הגדולה בתבל למצב החרום, לקראת שבע שנות הרעב.
שאלות רבות לנו – כיצד לכתחילה המלך פרעה מזמין לארמונו עבד עברי בסטטוס של אסיר, כמועמד לפתור את חלומו? כיצד המלך מעמיד את יוסף בשורה אחת עם מיטב חכמיו ויועציו המומחים, בסיטואציה כה גורלית שזעזעה את המלך בחלום שחלם וכורח מציאת הפתרון? כיצד נוהג המלך פרעה לכאורה, בחוסר אחריות ובקלות דעת במינויו של אדם כה צעיר – יוסף העבד העברי והאסיר, לשמש כמשנה למלך והענקת סמכויות שלטוניות וניהוליות לו, שעל פיו יישק דבר, בהכנת המעצמה המצרית לתקופת החרום וניהולו?
יש להניח שטורי הפרשנות בתקשורת המצרית באותה עת, ביקרו בחריפות את ההחלטות ההזויות של המלך וקראו לו להתעשת מהר, שמא יהיה מאוחר. הם בוודאי העלו תמיהה ,כיצד המלך חורג מהפרוצדורה והנוהל של פרוטוקול נציבות שירות המדינה המצרית בדרכי מינוי בכירים למשרות מרכזיות. כיצד מעדיף המלך, אדם צעיר, חסר ניסיון ניהולי, אסיר, עבד עברי זר, על פני גלריה של מומחים, בעלי ניסיון, בעלי ותק, כדוגמת החרטומים וחכמי מצרים. הכול נראה הזוי, מוזר ולוקה בחוסר אחריות של המלך.
כמובן שאנו נאמנים לתפיסה האמונית, שכך נקבעה מפת הדרכים האלוקית של יוסף במצרים, מבירא עמיקתא לאיגרא רמא, להגשים יעוד אלוקי. אך בפרקטיקה במרחב האנושי, יש חשיבות רבה , גם להתבונן ולנסות להבין את המאמץ האנושי בצד התכנית האלוקית .
הנה פרעה אוחז באינטואיציה בקבלת החלטות: "וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל-יוֹסֵף, אַחֲרֵי הוֹדִיעַ אֱלֹהִים אוֹתְךָ אֶת כָּל-זֹאת, אֵין-נָבוֹן וְחָכָם, כָּמוֹךָ. אַתָּה תִּהְיֶה עַל בֵּיתִי, וְעַל פִּיךָ יִשַּׁק כָּל עַמִּי; רַק הַכִּסֵּא, אֶגְדַּל מִמֶּךָּ. וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה, אֶל יוֹסֵף: רְאֵה נָתַתִּי אֹתְךָ, עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרָיִם." (בראשית,מא',ח'-מד' ).
אז איך בכל זאת המלך פרעה מנהיג המעצמה הגדולה באותה עת, עושה שימוש באינטואיציה בקבלת החלטה כה מכריעה ואסטרטגית במינויו של יוסף ?
על מנת להשיב לשאלה זאת, ננסה לחבר את אירוע המינוי של יוסף, לאירוע חג החנוכה – לאפקט נס פַּךְ השמן.
אנו מכירים את השאלה שנשאלה על ידי ״הבית יוסף״ (רבי יוסף קארו, המאה ה-16 ) "אורח חיים" סימן תר"ע, מדוע חוגגים את חנוכה שמונה ימים ולא שבעה ימים, שהרי בפך היה כבר שמן שהספיק ליום אחד והנס היה, שהשמן הספיק לעוד שבעה ימים?
כך אנו לומדים : "שכשנכנסו יוונים להיכל, טמאו כל השמנים שבהיכל וכשגברה מלכות בית חשמונאי וניצחום ,בדקו ולא מצאו אלא פַּךְ אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול ולא היה בו אלא להדליק יום אחד, נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים לשנה אחרת .קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה" (מסכת שבת, כא' עמ' ב').
כאשר החשמונאים נכנסו לבית המקדש הטמא, הם נתקלו בפַּךְ קטן זרוק על הריצפה שבוודאי לא היה נראה מרשים, לפחות לא במראהו החיצוני. למכבים היו את כל הסיבות שבעולם ,לאחוז בפרוצדורה, לא להתרשם מהאריזה החיצונית והLOOK – של פך השמן העלוב ולא לנסות להמר על פנימיותו. הנה כי כן, הנס היה ,באמונה ובאינטואיציה של המכבים בפוטנציאל של פַּךְ השמן להפתיע ביכולת שלו, להוציא מתוכו תפוקה של שמן שהספיקה לשבעה ימים. כלומר, עצם האמונה של החשמונאים ומתן הסיכוי, ביכולת הפנימית של הפך, מבלי להתרשם ממראהו החיצוני, הוא נס בפני עצמו. לכן אנו חוגגים שמונה ימים.
דומה, שאפקט נס פַּךְ השמן מתקיים גם אצל פרעה. הוא איננו מתרשם מהפרופיל החיצוני של יוסף ובעובדה שהיה זר, היותו עבד וחסר כל ייחוס ,חסר מעמד והשכלה פורמלית. החיצוניות של יוסף הייתה דומה למראה החיצוני של פך השמן. למרות זאת פרעה איננו נגוע בקיבעון מחשבתי, הוא מסתייע באינטואיציה שלו, הוא נעזר ב MRI אנושי, ורואה מבעד למראה החיצוני ונייר קורות החיים הדל של יוסף, את הפוטנציאל והיכולות שבתוכו. פרעה הימר על כל הקופה בתהליך מינויו של יוסף ובניגוד לכל יועציו ועוזריו, האזין לקול הפנימי שלו ובאומץ מנהיגותי בחשיבה מחוץ לקופסא ,נתן צ׳אנס וסיכוי ליוסף העבד שזה עתה יצא מבית האסורים, ומינה אותו לתפקיד הרם הקריטי והגורלי. המלך פרעה איננו שבוי בסטריאוטיפים, בעמדות קדומות , בשיפוטיות ובהכללות. פרעה מלמדנו, כיצד בתהליך קבלת החלטות, עושים שימוש באינטואיציה , חושבים מחוץ לקופסה ומאזינים לקול הפנימי שלך. הנה אפקט נס פַּךְ השמן מתרחש במינויו של יוסף למשנה למלך. כך יוסף, חסר רקורד של השכלה וניסיון מוכחים לתפקיד – ראש רשות החירום של מצרים, מצליח בתפקידו בגדול, בכוח האמוני שלו באלוקים וגם ביכולותיו האישיות והאינטואיטיביות.
דומה שהאינטואיציה ולא הפרוצדורה, נוכחת גם בהפטרתנו , בחזונו של הנביא זכריה :"רָנִּי וְשִׂמְחִי בַּת צִיּוֹן כִּי הִנְנִי בָא וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכֵךְ נְאֻם ד' … וִיהוֹשֻׁעַ, הָיָה לָבֻשׁ בְּגָדִים צוֹאִים; וְעֹמֵד, לִפְנֵי הַמַּלְאָךְ…וַיֹּאמֶר אֵלָיו ( המלאך), רְאֵה הֶעֱבַרְתִּי מֵעָלֶיךָ עֲו�נֶךָ, וְהַלְבֵּשׁ אֹתְךָ, מַחֲלָצוֹת… וַיַּלְבִּשֻׁהוּ בְּגָדִים …וַיָּעַד מַלְאַךְ ד', בִּיהוֹשֻׁעַ לֵאמֹר… שְׁמַע נָא יְהוֹשֻׁעַ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל, אַתָּה וְרֵעֶיךָ הַיֹּשְׁבִים לְפָנֶיךָ כִּי אַנְשֵׁי מוֹפֵת, הֵמָּה "( זכריה, ג'-י').
מלאך ד' הניצב מול יהושע הכהן הלבוש בעליבות בבגדים צואים, איננו מתרשם רק מחיצוניות לבושו של יהושע. המלאך אוחז בסוג של אינטואיציה, מאמין בפנימיותו של יהושע ,מתחת לבגדים הצואים ובוחר בו לשמש במקדש , לקוממו , לחדשו ולהחזיר עטרה ליושנה, לאחר הגלות וחורבן בית המקדש הראשון.
כך במקום אחר מציג לנו התלמוד את הבדלי הגישות והאוריינטציות- פרוצדורה כנגד אינטואיציה, במהות המחלוקת שבין בית שמאי לבין בית הלל , בסדר הדלקת נרות החנוכה:" בית שמאי אומרים: יום ראשון מדליק שמונה, מכאן ואילך פוחת והולך. ובית הלל אומרים: יום ראשון מדליק אחת, מכאן ואילך מוסיף והולך" (מסכת שבת, כא' עמ' ב').המחלוקת היא מהותית, כיצד מגרשים את החושך בעולם ? דומה שגישת בית שמאי מדגישה יותר את הפרוצדורה. ואילו גישת בית הלל, מדגישה יותר את האינטואיציה. כך מתכתבות הבדלי הגישות ביניהם ,בסיפור תלמודי אחר:" מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי, אמר לו: גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת. דחפו באמת הבניין שבידו. בא לפני הלל, גייריה. אמר לו: דעלך סני לחברך – לא תעביד (מה ששנוא עליך, אל תעשה לחברך) זו היא כל התורה כולה, ואידך פירושה הוא – זיל גמור (והשאר פירוש הוא, לְך וּלְמַד), (מסכת שבת, לא' עמ' א').גם כאן, דומה ששמאי אוחז בגישה יותר פורמליסטית המדגישה את הפרוצדורה המקובלת ואילו הלל מציג גישה המדגישה יותר את האינטואיציה, שיש בה יצירתיות מחוץ לקופסא, בנסיבות המקרה.
כך משתקפות שתי הגישות-הפרוצדורה והאינטואיציה, באירוע אחר בפרשת בהעלותך בספר במדבר, שאף הוא בדומה לחנוכה, עוסק בהדלקת הנרות במקדש על ידי אהרן הכוהן:" בְּהַעֲלֹתְךָ, אֶת הַנֵּרֹת, אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה, יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת" (במדבר, ח', ב') המתחבר לאירוע הדרמטי באותה פרשה ,של המתנבאים במחנה – אלדד ומידד: " וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה שֵׁם הָאֶחָד אֶלְדָּד וְשֵׁם הַשֵּׁנִי מֵידָד, וַתָּנַח עֲלֵהֶם הָרוּחַ, וְהֵמָּה בַּכְּתֻבִים, וְלֹא יָצְאוּ, הָאֹהֱלָה; וַיִּתְנַבְּאוּ, בַּמַּחֲנֶה. וַיָּרָץ הַנַּעַר, וַיַּגֵּד לְמֹשֶׁה וַיֹּאמַר: אֶלְדָּד וּמֵידָד, מִתְנַבְּאִים בַּמַּחֲנֶה. וַיַּעַן יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן, מְשָׁרֵת מֹשֶׁה מִבְּחֻרָיו וַיֹּאמַר: אֲדֹנִי מֹשֶׁה, כְּלָאֵם. וַיֹּאמֶר לוֹ מֹשֶׁה, הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי; וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ד', נְבִיאִים כִּי יִתֵּן ד' אֶת רוּחוֹ, עֲלֵיהֶם " ( במדבר, יא', כו' -כט' ). יהושע מייצג את הגישה הפרוצדורלית. באירוע כה חריג של התנבאות אלדד ומידד, ללא רשות וסמכות, יש להפעיל אכיפה וענישה – "אֲדֹנִי מֹשֶׁה, כְּלָאֵם ". משה בניגוד ליהושע, איננו רוצה "לכלוא את הרוח" ( קהלת ח', ח' ). משה מדגיש יותר את הגישה האינטואיטיבית, שיש בה חשיבה מחוץ לקופסא, באופן מקורי ויצירתי- "הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי; וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ד', נְבִיאִים כִּי יִתֵּן ד' אֶת רוּחוֹ, עֲלֵיהֶם".
כך פרעה בקבלת החלטות באופן אינטואיטיבי ולא פרוצדוראלי בפרשתנו ,כך גם הצלחתו של יוסף האינטואיטיבי בפרשתנו, כך האינטואיציה בהפטרתנו, בבחירת המלאך את יהושע הכוהן הגדול – לָבֻשׁ הבְּגָדִים הצוֹאִים, כך גישתו האינטואיטיבית של משה באירוע של אלדד ומידד המתנבאים במחנה, כך בגישתו של הלל האוחז באינטואיציה, ביחס לגיורו של הנוכרי ובסדר הדלקת נרות החנוכה, כך האינטואיציה, באפקט נס פַּךְ השמן בחנוכה , כל אלו, מתכתבים עם ימינו אנו. שכן, נטייתנו האנושית, היא להתרשם מהדברים, כפי שהם נראים חיצונית וגם כיצד אחרים מציגים אותם. אנו נוטים להתרשם מהאריזה החיצונית שצורבת לא אחת את התייחסותנו ,דעתנו, עמדתנו והשקפתנו ביחס לאדם האחר. אנו מתרשמים מגירויים חיצוניים המשפיעים על עמדותינו והחלטותינו ביחס לזולתנו, כמו למשל, מה אחרים מספרים ברדידות ובשטחיות על האחר ? מהי חזותו החיצונית – מהו סגנון לבושו, ?איזו כיפה מונחת על ראשו? מהו סגנון דיבורו? מהי שייכותו? מהו ייחוסו? היכן מקום מגוריו ? מהו מוצאו העדתי?.
כל אלו מעצבים ומגבשים את התרשמותנו, תודעתנו ויחסנו לאחר.
דרכו של עולם, שאנו עוצרים באריזה החיצונית ולא מנסים בכלל, לחדור ולהתבונן באופן אמיתי וישר מבעד לשכבות החיצוניות של האחר. לא בכדי אמרו חז"ל : "רַבִּי אוֹמֵר: אַל תִּסְתַּכֵּל בַּקַּנְקַן, אֶלָּא בַמֶּה שֶׁיֶּשׁ בּוֹ. יִֵשׁ קַנְקַן חָדָשׁ מָלֵא יָשָׁן, וְיָשָׁן שֶׁאֲפִילּוּ חָדָשׁ אֵין בּו" ( אבות, פרק ד', משנה כ').
הנה גם המשורר הלאומי ח.נ. ביאליק ( 1873- 1934 ) במקאמה שלו – "אלוף בצלות ואלוף שום" נדרש לפער שבין הפרוצדורה לבין האינטואיציה שמחברת אותנו לרגש ולקול הפנימי העמוק שבתוכנו: " כִּי תַחַת הַקְּלִפּוֹת הִרְבָּה לוֹ "תּוֹךְ"וַיִּתֵּן לִלְבָבוֹ צַחְצָחוּת וָזֹךְ, וְהוֹד וְהָדָר שִׁוָּה עָלָיו, בְּתִתּוֹ לוֹ בָּשָׂר צַח כְּחָלָב, וַיַּעַטְרֵהוּ לְתִפְאֶרֶת בְּלֹרִית וּזְקַנְקַן; וְאִם לֹא הָדוּר הוּא בִלְבוּשָׁיו – אַל-תִּסְתַּכֵּל בַּקַּנְקַן; הָאָדָם יִרְאֶה לָעֵינַיִם – לֹא כֵן אֱלֹקים: יֵשׁ מְלֻכְלָךְ מִבְּחוּץ וְנָאֶה מִבִּפְנִים".
מעשה אבות סימן לבנים – בימים ההם בזמן הזה.
שבת שלום מבורכת, חג חנוכה שמח וחודש מבורך
כותב: ד"ר זאב פרידמן, מנכ"ל עמותת מלב"ב
