פרשתנו חושפת את נאום – שִׁכְחָת הראשונים.
לשִׁכְחָת הראשונים בנאומו של משה, שני ממדים, הממד האלוקי– "הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם", – שִׁכְחָת הקב"ה והממד האנושי –"וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ", – שִׁכְחָת האיש משה.
דומה שמשה בנאומו בפרשתנו ,פונה אל עם ישראל כאומה וכיחידים, אך גם פונה ישירות ליהושע ממשיכו, כאומר להם – אנא, אל תשכחו את הקב"ה ואל תנהגו בו כפיות טובה, אך גם אל תשכחו אותי. אל תשכחו את פועלי למענכם. אל תייצרו נרטיב חדש. אנא זכרו אותי ואת כל מה שעשיתי למענכם כשליחו הנאמן של הקב"ה , אך גם כשליח נאמן שלכם ועבורכם.
מדוע משה בוחר לנאום את נאומו האחרון והמסכם, במתכונת של שירה :"וַיָּבֹא מֹשֶׁה, וַיְדַבֵּר אֶת-כָּל דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת בְּאָזְנֵי הָעָם" ( דברים, לב', מד') ?
תורת השיווק והתקשורת מלמדת אותנו, שעל מנת להעביר מסר באופן אפקטיבי, שיוטמע, יופנם וישכנע את מקבל המסר, עליך לצרוב בדבריך, לא רק את תבנית ההיגיון והשכל, אלא לא פחות מכך, עליך לצרוב את תבנית הלב והרגש. לכן, נבחר כלי השימוש בשירה , שכולו רגש ותעצומות הנפש, כלי שגורם לרטט לבבות ולחיבור עמוק. השימוש בכלי של שירה , מעצים את הרגש לגבהים אדירים וגורם לדיבוק של חברים.
בנאום שִׁכְחָת הראשונים של משה בפרשתנו, כמו בתהליך של מדרון חלקלק, עם ישראל לוקה בשִׁכְחָה ועוד יותר חמור מכך, בהשכחה של אלוקיו ובגידה בו . משה מדגיש זאת כבר בנאום אחר שלו בספר דברים:" הִשָּׁמֶר לְךָ, פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ד' אֱלֹהֶיךָ…וְרָם, לְבָבֶךָ; וְשָׁכַחְתָּ אֶת ד' אֱלֹהֶיךָ, הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים…וְאָמַרְתָּ, בִּלְבָבֶךָ: כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי, עָשָׂה לִי אֶת-הַחַיִל הַזֶּה. " (דברים, ח', יב' –יד').
עוצמת השִׁכְחָה , ההשכחה והבגידה וכפיות הטובה של עם ישראל כלפי אלוקיו, נוכחת בנאום בפרשתנו: "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט, שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹהַּ עָשָׂהוּ"( דברים, לב', טו').
כך בהמשך- " צוּר יְלָדְךָ, תֶּשִׁי וַתִּשְׁכַּח, אֵל מְחֹלְלֶךָ " (דברים, לב', יח' ).
מסביר זאת המגיד מדובנא (ר' יעקב קראנץ, 1741-1804), שהקב״ה יילד בנו את יכולת התֶּשִׁי – השִׁכְחָה ,אך במקום לעשות ביכולת זו שימוש מועיל, סלקטיבי, מידתי ומבוקר, עם ישראל עשה שימוש רע ובלתי הוגן ביכולת התֶּשִׁי – השכחה, בכך ששכח את – " אֵל מְחֹלְלֶךָ ", הוא שיילד והעניק לך את יכולת – השִׁכְחָה.
כך בחיים, על מנת לשרוד או להתקיים או להתקדם, מנגנון השִׁכְחָה עוזר לנו לא אחת.
לפעמים טוב, למען הבריאות הנפשית שלנו, לשכוח וגם להשכיח דברים לא טובים או מעצבנים שנגרמו לנו על ידי אחרים, כדי לא להישאר בתקיעות ולבזבז אנרגיות נפשיות ומשאבי זמן על דברים שהרגיזו אותנו. עלינו לשחרר ולהשתחרר.
לפעמים טוב וחשוב לצאת מתקיעוּת, להתקדם קדימה ולא לעשות כל הזמן חשבונות ופנקסנות עם אחרים, שלא אחת עלולים גם להביא אותנו לנקימה ולנטירה. אך מה קרה בפועל ? עם ישראל עשו שימוש ציני ובלתי הוגן, בכך ששכחו ואף השכיחו בזדון את הקב"ה, שחולל והעניק להם את מנגנון התֶּשִׁי- השִׁכְחָה.
אך כאמור, בנאום השִׁכְחָה בפרשתנו- משה פונה גם אל יושבי הארץ- "וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ" .
משה מעביר מסר נוקב בכלי השירה הרגשי לדור ב' עם כניסתו לארץ וגם אלינו , כאומר- אנא אל תשכחו גם אותי ואת מפעל חיי. גם אני סוג של – "מְחֹלְלֶךָ " כשליחו של הקב"ה. גם אני הייתי סוג של מחולל עבורכם, ללא לאות, הקדשתי את חיי עבורכם ולמענכם, הקרבתי את חיי האישיים וחיי משפחתי רק בשבילכם, במסע המדברי הארוך והמייגע .
החכם באדם, שלמה המלך המאופיין " בלב שומע " – " ונתת לעבדך לב שומע, לשפוט את עמך, להבין, בין טוב לרע" (מלכים א', ג', ט'), בספרו "קהלת", שאותו נקרא בחג הסוכות בשבוע הבא, מפנה אותנו לתסמונת – שִׁכְחָת הראשונים כלפי אלו שהיו לפנינו: " אֵין זִכְרוֹן, לָרִאשֹׁנִים; וְגַם לָאַחֲרֹנִים שֶׁיִּהְיוּ, לֹא יִהְיֶה לָהֶם זִכָּרוֹן עִם שֶׁיִּהְיוּ, לָאַחֲרֹנָה. "( קהלת, א', יא').
מפרש פרופ' מרדכי זר כבוד "בדעת מקרא" ( הוצאת מוסד הרב קוק) : "אין זכר לדורות הקדמונים… כי כך דרכו של עולם, האחרונים משכיחים את אלו שהיו לפניהם".
האם לא נשמע לנו מוכר ?
כיצד אנשים תרמו ,השקיעו, הקריבו מעצמם בשליחות חייהם למען מטרה או נושא, ולמען אחרים. הם עשו זאת בהתמדה, בישרות, בהגינות, לאורך שנים, במקום עבודה , תפקיד או התנדבות ציבורית ולאחר שפרשו, אותם אלו שבאו אחריהם – לפתע השִכְחָה השתלטה עליהם – לא זוכרים, לא יודעים, לא מכירים, לא מוקירים, שוכחים ומשכיחים ואף בוגדים באלו שאותם גידלו, טיפחו ,רוממו ומינו אותם להיות מחליפם וממשיכי דרכם.
הם אותם אנשים, שנכנסים לתפקידם במישורי החיים השונים, שעוסקים בכתיבת נרטיב חדש ובשכתוב ההיסטוריה, תוך התעלמות והָשְׁכָחָה של אלו שהיו לפניהם. הם אותם אלו, שמכריזים תחת כל עץ רענן, שכל מה שקיים ונעשה, התחיל רק בתקופתם.
משה נסער בנאומו – "ד' בָּדָד יַנְחֶנּוּ וְאֵין עִמּוֹ, אֵל נֵכָר" ( דברים, לב',יב').
מפרש רש"י– ואין עמו אל נכר- ותהא השירה להם לעד, שסופן לבגוד ולא יזכרו הראשונות שעשה להם".
הנה כי כן, השִכְחָה מביאה להשכחה שמביאה לבגידה.
מדוע? בגלל קנאה בראשונים : "וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ יַקְנִאֻהוּ "( דברים, לב', טז').
משה מבין שאין די רק בנאום , אלא יש לתעד את האתוס של יציאת מצרים, המסע המדברי והכניסה לארץ, על ידי כך שתכתבו את השירה שזאת היא התורה, שמקפלת בתוכה את כל התשועות והנפלאות שעשה הקב"ה למענכם ובחר אתכם כעם סגולה מבין אומות העולם.
אך השירה מקפלת בתוכה, גם את סיפור מפעל חייו של האיש משה:" וְעַתָּה, כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת, וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, שִׂימָהּ בְּפִיהֶם: לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת, לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל… וְעָנְתָה הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְפָנָיו לְעֵד, כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ"( דברים, לא', יט'- כא').
משה בנאומו בפרשתנו, מתריע בפני אלו שהם פוטנציאל לשִׁכְחָת הראשונים:" זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם, בִּינוּ שְׁנוֹת דֹּר-וָדֹר שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ, זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ" ( דברים, לב', ז').
מפרש רש"י: "אלו החכמים ויאמרו לך- הראשונות".
כך הנאום רלוונטי מאד לזמן- עבר, הווה ועתיד: "הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם, וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ, אִמְרֵי-פִי" (דברים, לב', א').
המדרש קובע:" גדולה שירה זו, שיש בה עכשיו ויש בה לשעבר ויש בה לעתיד לבוא, ויש בה בעולם הזה ויש בה לעולם הבא" (ספרי, לב, מג).
האתגר בנאום שִׁכְחָת הראשונים מקבל העצמה, בעובדה שמשה גם יודע שאחרי מותו גם לא יהא לו קבר שישמר את זכרו ושיהפוך מקום צִיּוּן לעלייה לרגל כמו בקברי צדיקים. לכן, גדול עוד יותר חשיבות התיעוד והנחלתו לדורות הבאים:" וְעַתָּה, כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת".
משה בנאומו בפרשתנו בשירת הברבור בסוף דרכו, כמו קהלת בחג הסוכות בסוף דרכו, מנחילים את יסוד ארעיות החיים וגם את ארעיות התפקיד – יהיה התפקיד רם ונישא ככל שיהיה. משה קורא לכל אותם מנהיגים ובעלי תפקידים ברום המעלה, שחשבו שלעולם חוסן ותפקידם מובטח להם לנצח נצחים. משה פונה לכל אותם אלו המשתכרים בשררתם, – שמרו על פרופורציות , דעו לכם- הכול עובר חביבי, כדברי השיר, הכול זמני, כחלום יעוף.
כך מוארת הזמניות במסילת ישרים פרק א' ( ספר שכתב הרמח"ל- רבי משה חיים לוצאטו בשנת 1740) –"העולם הזה דומה לפרוזדור , בפני העולם הבא".
הנה כי כן, יסוד הארעיות והזמניות בנאום שִׁכְחָת הראשונים בפרשתנו, מתכתב עם הסוכה המאפיינת את מרחב הזמניות והארעיות.
כך ניסה ירבעם המלך לקעקע את יסוד הזמן והמקום של חג הסוכות : "וַיַּעַשׂ יָרָבְעָם חָג בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ כֶּחָג אֲשֶׁר בִּיהוּדָה וַיַּעַל עַל הַמִּזְבֵּחַ כֵּן עָשָׂה בְּבֵית אֵל לְזַבֵּחַ לָעֲגָלִים אֲשֶׁר עָשָׂה וְהֶעֱמִיד בְּבֵית אֵל אֶת כֹּהֲנֵי הַבָּמוֹת אֲשֶׁר עָשָׂה…בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי, בַּחֹדֶשׁ אֲשֶׁר בָּדָא מִלִּבּוֹ וַיַּעַשׂ חָג לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (מלכים א', יב', לב'- לג') . בפעולה זו, העתיק ירבעם את 'החג' – חג הסוכות – לחודש אחר, לחודש השמיני. מטרת פעולה זו הייתה ברורה: ליצור חייץ בין ישראל ליהודה, לקעקע את מרכזיותו של בית המקדש בירושלים שבו חגגו את הסוכות.
ירבעם המלך הוא דוגמא מובהקת לשִׁכְחָת הראשונים – "צוּר יְלָדְךָ, תֶּשִׁי וַתִּשְׁכַּח, אֵל מְחֹלְלֶךָ".
אך בתקופה מאוחרת יותר, בעת שיבת ציון במאה הששית לפני הספירה, בהנהגת עזרא ונחמיה, נעשה על ידם תיקון גדול לקלקול שעשה המלך ירבעם. הם מחזירים עטרה ליושנה . הם מחזירים את חג הסוכות לירושלים: "וַיֵּצְא֣וּ הָעָם֘ וַיָּבִיאוּ֒ וַיַּעֲשׂוּ֩ לָהֶ֨ם סֻכּ֜וֹת אִ֤ישׁ עַל גַּגּוֹ֙ וּבְחַצְרֹ֣תֵיהֶ֔ם וּבְחַצְר֖וֹת בֵּ֣ית הָאֱלֹהִ֑ים וּבִרְחוֹב֙ שַׁ֣עַר הַמַּ֔יִם וּבִרְח֖וֹב שַׁ֥עַר אֶפְרָֽיִם . וַיַּֽעֲשׂ֣וּ כָֽל הַ֠קָּהָל הַשָּׁבִ֨ים מִן הַשְּׁבִ֥י סֻכּוֹת֘ וַיֵּשְׁב֣וּ בַסֻּכּוֹת֒ כִּ֣י לֹֽא עָשׂ֡וּ מִימֵי֩ יֵשׁ֨וּעַ בִּן נ֥וּן כֵּן֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל עַ֖ד הַיּ֣וֹם הַה֑וּא" ( נחמיה, ח', טז' – יז').
הנה כי כן, עזרא ונחמיה, משמשים דוגמא לזיכרון הראשונים. הם קובעים סדר עדיפות, שקודם יש לחזק את הזהות היהודית לכל העם, לפני שבונים את בית המקדש. הם מבינים שביצירת חוויה רגשית, של אופן חגיגת חג הסוכות ברחובה של העיר ירושלים, כל זה יביא לחיבור העם, לשייכות, ולמשמעות ויעצב את זהותם היהודית המתחדשת בארץ ישראל.
הנה הסוכה הארעית והזמנית של עזרא ונחמיה, קוראת תיגר כנגד תופעת – שִׁכְחָת הראשונים .
המופת במעשה הסוכות של עזרא ונחמיה, היה בחיבורם של כל גווני העם לאגודה אחת- הלולב, האתרוג, ההדס והערבה.
באופן כזה קמה לה מחדש קהילת הזיכרון לראשונים , של עם ישראל שמעניקה משמעות ורלוונטיות לקידוש חג הסוכות: "וַתִּתֶּן לָנוּ ד' אֱלֹקינוּ בְּאַהֲבָה מוֹעֲדִים לְשִׂמְחָה חַגִּים וּזְמַנִּים לְשָׂשׂוֹן אֶת יוֹם חַג הַסֻּכּוֹת הַזֶה, זְמַן שִׂמְחָתֵנוּ (בְּאַהֲבָה), מִקְרָא קֹדֶשׁ, זֵכֶר לִיצִיאַת מִצְרָיִם. כִּי בָנוּ בָחַרְתָּ וְאוֹתָנוּ קִדַּשְׁתָּ מִכָּל הָעַמִּים, וּמוֹעֲדֵי קָדְשֶךָ ,בְּאַהֲבָה וּבְרָצוֹן, בְּשִׂמְחָה וּבְשָׂשׂוֹן הִנְחַלְתָּנוּ. בָּרוּךְ אַתָּה ד', מְקַדֵּשׁ יִשְׂרָאֵל וְהַזְּמַנִּים".
שבת שלום וחג סוכות שמח .
כותב: ד"ר זאב פרידמן, מנכ"ל עמותת מלב"ב
