אני זוכר דרשה עוצמתית שנשא ניצול שואה בבית הכנסת בו התפללתי בילדותי בראש השנה. הדרשן עצם את עיניו ונשאם כלפי מעלה ופיו זעק פסוק מפרשתנו הסמוכה לראש השנה : "פֶּן יֵשׁ בָּכֶם, שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה" ( דברים, כט', יז'). הדרשן זעק – רבותיי, אלה הם ראשי התיבות של האותיות שמרכיבות את השם- שופר. הנאצים יימח שמם שרפו במשרפות את כולם ללא הבחנה, כפי שפותחת פרשתנו – "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם, זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם, כֹּל, אִישׁ יִשְׂרָאֵל. טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם, מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ, עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ", אבל היום, כך הוא אמר, דור התקומה מהשואה, עלינו לשמור על עצמנו, לשמור איש את רעהו, לשמור על קהילתנו, לשמור על חברתנו, לשמור על מדינתנו ולשמור על אחדותנו .
הנה משה בפרשתנו לקראת סיום שירת חייו ופרידתו מעם ישראל, נושא את נאומו הנשגב, כשלנגד עיניו הוא רואה את עם ישראל ניצב בפניו במיטבו, במעמד מרגש, המתרחש במעמד כריתת ברית ערבות מואב ,של הקב"ה עם עמו, לפני הכניסה לארץ ישראל : "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם… לְעָבְרְךָ, בִּבְרִית ד' אֱלֹהֶיךָ וּבְאָלָתוֹ: אֲשֶׁר ד' אֱלֹהֶיךָ, כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם".
הנאום בפרשתנו, מחבר את משה במנהרת הזמן, לדור א'- לאחיו ואחיותיו במצרים, דור העבדות והשעבוד, עת החל את שליחות גאולת מצרים :" וְלֹא אִתְּכֶם, לְבַדְּכֶם אָנֹכִי, כֹּרֵת אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת, וְאֶת הָאָלָה, הַזֹּאת. כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה, עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם, לִפְנֵי, ד' אֱלֹהֵינוּ; וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה, עִמָּנוּ הַיּוֹם . כִּי אַתֶּם יְדַעְתֶּם, אֵת אֲשֶׁר יָשַׁבְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם, וְאֵת אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בְּקֶרֶב הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר עֲבַרְתֶּם" (דברים, כט', ט'-טו").
דומה שמשה בנאומו הנוחל הצלחה בפרשתנו, אל בני החורין , נזכר בנאום אחר- נאומו הראשון אל בני העבדות והשעבוד, עת החל את שליחותו באדמת מצרים. אז נאומו הטראומטי, נחל כישלון צורב. באותו נאום במצרים ,משה כשליחו של הקב״ה פונה לבני ישראל, הנתונים בעבדות ושעבוד 7/24, ומנסה לחבר אותם לחזון הגאולה והיעוד ,של בנין רוחני וגשמי של עם ישראל בארץ ישראל: "לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל…וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה, וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים. וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם, וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים; וִידַעְתֶּם, כִּי אֲנִי ד' אֱלֹהֵיכֶם, הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם, מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם. וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי, לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב; וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה, אֲנִי ד' " (שמות, ו', ו'-ח'). אז באותו נאום מצרים, כגודל הציפייה כך גודל האכזבה מתגובת בני ישראל העבדים :״ וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן, אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וְלֹא שָׁמְעוּ, אֶל מֹשֶׁה, מִקֹּצֶר רוּחַ, וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה" (שמות, ו', ט'). התקשורת בין משה לבין בני ישראל, נוחלת כישלון צורב.
מדוע כשלה אז התקשורת בין משה לבני ישראל ? האם בגלל פגם טכני אורגני, של כבדות הפה וערלות השפתיים של משה, או שמא היה בתקשורת פגם אחר ?
לדעת המהר״ל מפראג ( רבי יהודה ליווא בן בצלאל, 1520-1609),בספרו "גבורות ה'" פרק ד', כבדות הפה וערלות השפתיים של משה לא היה בה, פגם טכני אורגני של גמגום :" הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתים" ,אלא היא נעוצה במהות, בפער התקשורת הגדול, בין המילים הגבוהות, ההבטחות הגדולות של משה, לבין היכולת להנגיש אותן לבני ישראל. ניתוח הכישלון בתקשורת בין משה לבין בני ישראל, בנאומו הראשון במצרים, מצביע על פער תהומי בין המקום שבו נמצא משה, לבין המקום שבו נמצאים בני ישראל. משה מדבר אל העם לבניית הקומה העליונה של הבניין הרוחני והגשמי העתידי של עם ישראל בארץ ישראל, כאשר עדיין במציאות של עם העבדים, עדיין לא נבנתה הקומה הראשונה. דומה, שהתקשורת בין משה לבני ישראל בנאום מצרים הראשון , איננה תקשורת מונגשת, בגובה העיניים. משה אז נשא נאום שמימי ונשגב מעל ומעבר ליכולת ההתחברות הקוגניטיבית והנפשית של בני ישראל.
אך נאום ערבות מואב בפרשתנו, פוגש מציאות ומצב צבירה של עם ישראל, שונים לחלוטין. משה קורא לעם ישראל בנאומו בפרשתנו, לזכור ולא לשכוח את עברם במצרים, דעו מהיכן באתם – מארץ מצרים. רוצה לומר, תקופת השעבוד והגלות במצרים, הייתה עבורכם חוויה מעצבת, לגבש אתכם לעם שכולל בתוכו את כולכם, שבט ושבת אחים ואחיות גם יחד, בסולידריות ובערבות הדדית.
השפת אמת ( ר' יהודה אריה ליב אלתר, האדמו"ר השני של חסידות גור ,1847-1905), מפרש במאמר משנת תרל"ה, את התכנות החיבור בברית : " היום כולכם- כי הכלל ישראל לעולם עומדין לפני הקב"ה והעבודה רק לכל פרט לבטל עצמו אל הכלל…ומצד זה יכולין כל הרשעים לחזור בתשובה. כי החטא רק במקרה שנפרש מכללות ישראל ולכן יכול לחזור לשורשו".
משה בנאום השופר בפרשתנו : "פֶּן יֵשׁ בָּכֶם, שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה" ( דברים, כט', יז'). מחבק גם את אלו שסטו מהדרך וירדו לשוליים, אלו הַפּוֹרִים ראש ולענה ,סוג הצמח המר והלא נעים. גם הם מוכלים בברית ערבות מואב:" אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם".
קולות השופר המשתקפים בנאומו של משה בפרשתנו הסמוכה לראש השנה, מייצגים את השונות וההבדלים- בתקיעה, בשברים ובתרועה. אבל כל הקולות מתחברים לברית אחת. הנה בגמרא במסכת ראש השנה מתקיים דיון לאופיין של קולות השופר. האם התרועה והשברים מסמלים שני סוגים של בכי-גנוח גנח-גניחות ארוכות או ילולי יליל-יללות מקוטעות קצרות. בא רבי אבהו (המאה ה3) והתקין בקיסריה, שיהיו כל ישראל תוקעים את שני סוגי הקולות הללו-שברים- גניחות ארוכות וגם תרועה- יללות מקוטעות קצרות. ומחלוקת קיימת בין הגאונים לבין הרמב"ם בהבנת התקנה של רבי אבהו.
לדעת הרמב"ם ( 1135-1204)– הסיבה לתקן את תקיעת שני הסוגים-שברים ותרועה, מקורה בספק-מהו הקול שצריך לתקוע, וכדי לצאת ידי חובה בוודאי, תוקעים את שני הסוגים.
לדעת הגאונים ( מאה ה7- המאה ה11 ) כמו שמופיע בתשובה של רב האי גאון– אין, ולא היה ספק. אלא מאז ומתמיד תקעו במקומות מסוימים – קולות ארוכים של שברים ובמקומות אחרים –של תרועה, ורבי אבהו החליט ליצור מנהג אחיד לכל עם ישראל.
אך מה המקור למנהג השונה שהיה רווח בעם ישראל? מדוע במקומות מסוימים תקעו בצורה אחת ובמקומות אחרים בצורה אחרת?
בעל ספר החינוך (איש יהודי מבית לוי ברצלוני , המאה ה13), (מצוה תה') מאיר עינינו בגישתו החינוכית חברתית: "ומפני שמקומות העולם חלוקים בעניין היללה, שבמקום אחד מיללין בגניחות גסות ובמקום אחר בדקות. ובמקום אחר עושין הכל גסות ודקות, נהגו בכל מקום ומקום להיות מתריעין בראש השנה, על דרך שהיו מיללין איש איש במקומו, ובכן היו יוצאין ידי חובתן במצווה, שהתורה ציוותה בקול יללה". ספר החינוך מלמד אותנו , שתקנת רבי אבהו איננה טכנית. עד זמנו של רבי אבהו, כל קהילה החליטה על סגנון התרועה שלה לפי הבכי המקובל במקומה-ארוך קצר או משולב. המסר והמשמעות בתקיעת השופר, לאחר תקנת רבי אבהו- הוא מסר חברתי. אנו מחברים את כל קהילות העולם היהודי , לתחושה של סולידריות וערבות הדדית. של רגישות של קהילה אחת לסבל של רעותה. כי – "כָּל יִשְׂרָאֵל עֲרֵבִים זֶה בָּזֶה" ( שבועות, לט', א'). החיבור הוא של לבבות שבורים, כמו השברים של השופר, שיש בו ממד של אקו לב, שכך לימדנו רבי מנחם מנדל מקוצק:" אין שלם יותר ,מלב שבור".
אך כיצד נייצר את הסולידריות והערבות ההדדית בתוכנו ?
הנה קולות השופר נושאים בגלי קולותיהם השונים, מסר חד וברור בתפילת "ונתנה תוקף" :
" וּבְשׁוֹפָר גָּדוֹל יִתָּקַע וְקוֹל דְּמָמָה דַקָּה יִשָׁמַע" .( מלכים, א', יט')
קולות השופר קוראים לנו לקיים ערבות הדדית ואחריות כלפי זולתנו, בקול דממה דקה. לא בהתלהמות, לא בצעקות ולא באלימות מילולית .
בספר מלכים ,הקב"ה מתגלה לאליהו הנביא באמצעות קול דממה דקה כדי להזכיר לו שהאמת, הצדק, והטוב, לא תמיד מכריזים על עצמם באותות ובמופתים. המסר לנו הוא ,שתהיה לנו הצניעות לשמוע את קול הדממה הדקה ,כאשר הוא לוחש לנו, וכן שיהיה לנו האומץ להשמיע אותו גם כשהכול סביבנו רועש. עלינו לשמוע לא רק את הקולות הרועמים שחושבים שככל שירימו את קולם הם יותר צודקים. הם אלה הנחרצים הבטוחים בעצמם, האמת רק איתם. הם אלה המתרכזים בעצמם ולא בזולתם ובקולקטיביות של חברתם, שחושבים שיפרצו כל גדר בקול רועם, מתלהם, מתריס ומאיים.
משה בנאום השופר בערבות מואב בפרשתנו, גם נזכר במעמד מרומם ונשגב אחר – במעמד ברית סיני. שם למדנו, שאת קולות השופר עלינו – לא רק לשמוע, אלא גם – לראות ולחוש בקרבנו: "וַיְהִי קוֹל הַשֹּׁפָר, הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד; מֹשֶׁה יְדַבֵּר, וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל…וְכָל-הָעָם רֹאִים אֶת- הַקּוֹלֹת וְאֶת- הַלַּפִּידִם, וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר, וְאֶת-הָהָר, עָשֵׁן; וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ, וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק. וַיֹּאמְרוּ, אֶל-מֹשֶׁה, דַּבֵּר-אַתָּה עִמָּנוּ, וְנִשְׁמָעָה; וְאַל-יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים, פֶּן-נָמוּת ".( שמות, כ', טו').
מהי המשמעות? מהו המסר ?
יש כאן דרגה רוחנית גבוהה מאד של בני החורין, שרק אתמול היו במציאות הגורל הגנטית של שעבוד ועבדות. עתה הם הגיעו בתהליך השינוי ,לדרגה נעלה, של יכולת מאד גבוהה, לראות ולא רק לשמוע את קולות השופר . זאת ראיה אנכית רוחנית מלמטה כלפי מעלה, של בין האדם למקום- לקב"ה . אבל יש כאן גם ראיה רוחבית אופקית חברתית אנושית, של בין אדם לחברו . של ראיה אמיתית ואמפתית של קולות המצוקה, הקשיים והסבל, של האנשים השקופים שעומדים על ידך. המעבר הוא דרמטי , מחושך לאור ,ממצרים החשוכה שכל אחד רואה רק את עצמו , באותם ימים קשים של חושך , של העבדות והשעבוד, שכל אחד נתון לגורלו , לעבר שינוי ומעבר מהותי לקולקטיב ולקהילה ,למעמד הר סיני המואר, של: ״ וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל, נֶגֶד הָהָר". (שמות, יט', ב'). מפרש רש"י: "כאיש אחד בלב אחד, אבל שאר כל החניות בתרעומת ובמחלוקת" . השינוי הוא מאני ,הרואה רק את עצמי, לאנחנו, הרואים את הקולות של זולתנו, של זה את זה. זאת המשמעות האמיתית ,של סולידריות וערבות הדדית ,של- " כָּל יִשְׂרָאֵל עֲרֵבִים זֶה בָּזֶה ".
יבואו אלו קולות השופר ויתבעו מכל אחת ואחד מעמנו , סוג של אחריות ומחויבות שירותית כלפי זולתנו. הנה כי כן, סדר התקיעות- תשר"ת– מלשון תְּשָׁרֵת. הבה נפנים ונטמיע, אחריות שירותית שלנו, כלפי זולתנו.
קולות השופר המהדהדים בנאומו של משה בפרשתנו, מלווים אותנו לקראת השנה החדשה- תשפ"ג, כשאנו נושאים על כתפינו, את משא ברית היעוד בערבות מואב והזהות הרוחנית ,במימוש המחויבות שלנו לדורות הקודמים ולדורות הבאים: "כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ, וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם, הִוא: לֵאמֹר, מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ, וְנַעֲשֶׂנָּה. וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם, הִוא: לֵאמֹר, מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ, וְנַעֲשֶׂנָּה. כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר, מְאֹד: בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ, לַעֲשֹׂתוֹ".(דברים, ל', יא' –יד') .
תכלה שנה וקללותיה, תחול שנה וברכותיה
שבת שלום, שנה טובה ,כתיבה וחתימה טובה.
כותב: ד"ר זאב פרידמן, מנכ"ל עמותת מלב"ב
