משה רבנו בנאומיו לאורך ספר דברים ,נושא את נאומיו בראייה של זמן עבר ברטרוספקטיבה, אך גם בראייה עתידית. משה בנאומיו עורך סוג של יומן אוטוביוגרפי, שיש בו ראייה מעמיקה המשוחררת ממעורבות אישית עכשווית, המאפשרת למשה לערוך ניתוח אובייקטיבי ככל שניתן ולגזור תובנות, כצידה לדרך, המוענקות לדור ב' לקראת כניסתו לארץ, אך גם מוענקות לנו לימינו אנו.
משה בנאומיו מקיים תהליך סדור של עיבוד החוויות ( דה בריפינג Debriefing) והאירועים שחווה כמנהיג במסע המדברי ממצרים לארץ ישראל. נאומיו מחברים עבר לעתיד, עת הוא מציג הדברים בראייה שיש בה הסתכלות והתבוננות, מבעד משקפיים ורודות ולא שחורות, שאותן הוא שואף להקנות לעם ישראל , בדרך התמודדותו עם אתגרי העתיד.
כך הכרנו את הנאומים מבעד המשקפיים הוורודות ,שדרכן משתקפות – האנרגיות החיוביות, האופטימיות המעצימה והאמונה בעם ישראל, כמי שכן מסוגל להפוך את הקושי להזדמנות ואת הלימון ללימונדה .
משה מאמין בעם ישראל ומדגיש את סגולתו הייחודית בנאומו בפרשתנו: "כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה, לַד' אֱלֹהֶיךָ; וּבְךָ בָּחַר ד', לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה, מִכֹּל הָעַמִּים, אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה".(דברים, יד', ב').
למשמעות של- עַם סְגֻלָּה, שתי פנים.
פאן אחד, יצירת מותגיות וייחודיות של עַם סְגֻלָּה בעיני עצמך אך גם בעיני הסביבה החיצונית, ופאן שני, סְגֻלָּה, כמסוגלותו של עם ישראל לעמוד באתגר הנעלה בנאום פרשתנו- "כִּי אַתֶּם, עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן, לָבֹא לָרֶשֶׁת אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר ד' אֱלֹהֵיכֶם נֹתֵן לָכֶם; וִירִשְׁתֶּם אֹתָהּ, וִישַׁבְתֶּם-בָּהּ" (דברים, יא', לא').
משה בנאומו בפרשתנו, אודות חשיבות העיניים הטובות, מישיר מבטו לעמו וכאומר-כך אני רואה אתכם . אני אופטימי ומאמין בכם. כן, אתם מסוגלים ויכולים לעמוד באתגר – ברית הייעוד – "וִישַׁבְתֶּם-בָּהּ". אבל, "וִירִשְׁתֶּם אֹתָהּ"- לבדה, איננה מספקת. שכן, ירושה המוענקת לכם , יש בה מאפיין של – ברית הגורל ,אפשר חלילה לבזבזה ולאבדה, שכן, לא עמלתם בה. אבל- וִישַׁבְתֶּם-בָּהּ , הוא אתגר של ייעוד הדורש מעם ישראל – ראייה חיובית שיש בה חוסן אמוני ונפשי, המתעל לפרואקטיביות, ללקיחת אחריות , לאמונה ולהתמדה. כאן בדיוק תיבחן המסוגלות שלכם, בהיותכם- עַם סְגֻלָּה .
משה בנאומו המעצים בפרשתנו , מאיר למרחקים את תפקיד הראייה בהוויית חיינו.
כך פותחת פרשתנו:" רְאֵה, אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם: בְּרָכָה, וּקְלָלָה", המלמדת אותנו את המשמעות העמוקה של פעולת העיניים והראיה. לא רק במובנה האובייקטיבי הפיזי הביולוגי, אלא בעיקר, במובנה הסובייקטיבי, הפסיכולוגי והחברתי.
משה בנאומו בפרשתנו, מדגים את תפיסת הראייה וחשיבותה, שעושה את כל ההבדל בחיינו ,בפרק העוסק במאכלות הטהורים והטמאים, שם מזדקר לו העוף הטמא והאסור לאכילה, הנקרא – רָאָה: " וְזֶה, אֲשֶׁר לֹא תֹאכְלוּ מֵהֶם… וְהָרָאָה, וְאֶת הָאַיָּה, וְהַדַּיָּה, לְמִינָהּ "
התלמוד , במסכת חולין (דף סג' עמ' ב') , מאפיין את עוף הָרָאָה: "למה נקרא שמה רָאָה? מפני שרואה למרחוק, עומדת בבבל ורואה נבלות בארץ ישראל". עניין לנו עם עוף שרואה בעיניים מבבל, רק נבלות בארץ ישראל. העוף הזה חי לו בבבל וממקום מושבו שם, הוא מתצפת בעיניו לעבר ארץ ישראל, ומה הוא רואה ? רק את השלילה. הוא רואה רק את הרע והשחור. לכן הוא טמא ואסור לאכילה. אפשר לקרוא לכך –תסמונת עוף הָרָאָה.
הבה נעמיק בתסמונת עוף הָרָאָה ואת מה שהוא מייצג, במתודולוגיה האבחונית ( על פי החוקרים היל ווסטברוק 1997 ) של מודל ה- SWOT– ( Strengths-חוזקות , Weaknesses-חולשות, Opportunities – הזדמנויות, Threats- איומים).המתודולוגיה הזאת אפקטיבית מאד בניתוח ואבחון ארגוני של חשיבה ותכנון אסטרטגי של ארגון, אך היא גם מאד רלוונטית ,לניתוח ואבחון כל מערכת אחרת בחיינו, ברמות שונות- קהילה, משפחה וגם האדם באופן פרטני.
דומה שעוף הָרָאָה, משתמש באופן חלקי בלבד, במודל הSWOT,בדרך שבה הוא כביכול מאבחן את ארץ ישראל. הוא מאופיין בתסמונת ראיה צרת עין, בדרך הסתכלותו וראייתו השלילית את הדברים. העוף הנדון רואה ומתמקד רק בחולשות ובאיומים, הוא איננו רואה כלל- חוזקות והזדמנויות. דרך ראיה והסתכלות זו של עוף הָרָאָה, מאפיינת את אותם האנשים סביבנו, שרואים נייר לבן, אבל מתמקדים תמיד, דווקא בנקודה השחורה הקטנה בנייר הלבן. הם רואים רק שחור ומתעלמים מהלבן שהוא רוב רובו של שטח הנייר הלבן. הם מתמקדים רק בחולשות ובאיומים, עיניהם טחו לראות – החוזקות וההזדמנויות. לעומתם, ישנם אנשים אחרים שיתמקדו דווקא- בחוזקות ובהזדמנויות. הם אלו שרואים את הלבן שבנייר ולא מעניקים תשומת לב יתירה לנקודה השחורה. זאת ההבחנה בין אנשים פסימיים לבין אנשים אופטימיים, בין אנשים שרואים תמיד שחור ושלילי, לבין אנשים שרואים לבן וחיובי . האנשים הפסימיים רואים רק שחורות וממלאים את סביבתם באנרגיות שליליות. הם רואים רק את חצי הכוס הריקה, יודעים רק למתוח ביקורת, הם צרי עין ונגועים בקנאה וחוסר פרגון. אנשים אלו רואים בעיניהם רק את הר הקללה שבפרשתנו ובוחרים בו. הם נעדרי תקווה ואמונה ורואים רק חידלון ייאוש ואת חוסר הסיכוי. אנשים כאלה תמיד יגיבו ברפיסות לכל רעיון חדש – "זה לא טוב, לא ילך, אין לרעיון או ליוזמה כל סיכוי, חבל לבזבז עליו זמן, הוא לא מסוגל ".
לעומתם, האנשים האופטימיים החיוביים, בעלי העיניים והטובות, ממלאים את סביבתם באנרגיות חיוביות, שרואים את חצי הכוס המלאה. הם רחוקים מצרות עין או מקנאה ויודעים תמיד לפרגן. אנשים אלו רואים בעיניהם את הר הברכה שבפרשתנו ובוחרים בו, הם אוחזים בתקווה ובסיכוי.
הנה כי כן, נאום חשיבות העיניים הטובות, משתקף באירוע 12 המרגלים, שמשה בנאומו בספר דברים עוסק בו. המרגלים שיצאו לָתוּר (לראות) את הארץ, רואים את אותה תמונת הארץ, את אותה ארץ ישראל, אבל נקודת הראות שלהם היא שונה. 10 מרגלים, רואים בעיניהם רק את החולשות והאיומים בכניסה לארץ ישראל, והמסקנה שלהם היא ייאוש:" אֶפֶס כִּי עַז הָעָם, הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ… לֹא נוּכַל, לַעֲלוֹת אֶל הָעָם: כִּי חָזָק הוּא, מִמֶּנּוּ. … אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא, … וְשָׁם רָאִינוּ, אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים; וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם". לעומתם, 2 המרגלים- יהושע בן נון וכלב בן יפונה, רואים בעיניהם את החוזקות וההזדמנויות בכניסה לארץ ישראל, ומסקנתם היא הפוכה:" עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל, לָהּ… הָאָרֶץ, אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ טוֹבָה הָאָרֶץ, מְאֹד מְאֹד. …. אֶרֶץ, אֲשֶׁר הִוא זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ" (במדבר,יג',לב'-לג' ויד',ז'-ח').
האם לא מוכרות לנו בחיי היום יום, דוגמאות רבות, ששני אנשים רואים את אותה תמונת מציאות, אבל כל אחד מהם לוקח את נקודת מבטו , פרשנותו ומסקנותיו, לכיוון שונה, כמרחק מזרח למערב.
העיניים והראיה שלנו משפיעים על נקודת הראות שלנו לעבר אנשים ודברים הקורים בחיינו. זאת אותה תסמונת הראיה הבינרית השטחית. אני מאד "מקנא" ( במרכאות כפולות) באותם האנשים שתמונת החיים שלהם מאד ברורה ונחרצת בעיניהם. הם אנשים הרואים רק שחור או לבן, אין אצלם משהו באמצע. הם לא רואים את הצבע האפור. הם אינם רוצים או מעוניינים להתמודד עם מציאות חיים מורכבת ומסובכת, שלא הכול בה- שחור או לבן. עד כמה אנו נוטים לתיוג ולסטריאוטיפיזציה, בסיווגינו ובשיוכנו אנשים, על פי ראייתנו את העטיפה החיצונית שלהם בלבד- על פי צבע העור, הלבוש, סוג הכיפה, מקום מגורים וכו'. איננו מוכנים לראות ולהתבונן לעומק הפנימיות. דרך ראיה כזאת גורמת לצערנו לא אחת, למלחמות תרבות, גזענות , אפליה והדרה. הראיה השטחית והרגעית של העטיפה החיצונית, מובילה למקומות לא טובים ולטעויות חמורות ולא עושה טוב לחיינו.
הגישה ודרך ההסתכלות שלנו ,לדברים שמתרחשים לנגד עינינו, מאד חשובה. היא נגזרת מאמונות, דעות, מבנה אישיות ,אופי וגם מחינוך ותבנית נוף ילדותנו וגידולנו.
נקודת ראייתנו את הדברים, היא בידנו ומסורה אך ורק לבחירתנו, כיצד לנהוג- "רְאֵה, אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם: בְּרָכָה, וּקְלָלָה". הנביא ישעיהו בהפטרה לפרשתנו , מעניק לנו תובנה חשובה לתיעול נקודת בחירת ראייתנו והסתכלותנו על החיים: " הן (הִנֵּה) אָנֹכִי, בָּרָאתִי חָרָשׁ נֹפֵחַ בְּאֵשׁ פֶּחָם, וּמוֹצִיא כְלִי לְמַעֲשֵׂהוּ; וְאָנֹכִי בָּרָאתִי מַשְׁחִית, לְחַבֵּל. כָּל כְּלִי יוּצַר עָלַיִךְ, לֹא יִצְלָח, וְכָל לָשׁוֹן תָּקוּם אִתָּךְ לַמִּשְׁפָּט, תַּרְשִׁיעִי ". ( ישעיהו, נד'). הקב"ה ברא את האדם, אבל לא את הכלי שהאדם יוצר ועושה בו שימוש, לטוב או לרע, כך גם השימוש בלשון. הבחירה החופשית נתונה בידי האדם. אופן הראיה וההסתכלות שלו על החיים והמשמעות שהוא מעניק להם, עשויה להיות מתועלת לאפיקים חיוביים , אך גם עלולה להיות מתועלת לכיוון שלילי ומסוכן. הקב"ה ברא לנו זוג עיניים ונתן לנו את היכולת הפיזית והביולוגית של הראיה. אבל הפסיכולוגיה של הראיה ותיעולה, מסורה אך ורק לאדם. האם תהיה זאת ראיה שנגועה בפסיכולוגיה חיובית, או שמא ראיה של פסיכולוגיה שלילית? האם תהא זאת ראיה של עיניים טובות או שליליות ?
אך כפי שעסקנו בנאומו של משה בפרשת ואתחנן, אודות חשיבות ההתמדה במסע החיים הארוך, כך גם בנאום פרשתנו אודות העיניים החיוביות, יש להתמיד בנתיב הראיה ההתמדתית, כפי שמוטמעת בשירה של נעמי שמר( 1930- 2004): " אתה רואה דקלים? דקלים איני רואה. אתה רואה גמלים? גמלים איני רואה. אולי לפני עיני לרגע צל עובר, איני רואה דבר, איני רואה דבר. סימן שעוד לא הגענו והאופק עוד רחוק ולבך עודו פתוח אל ארבעת הרוחות. וצריך להמשיך ללכת וצריך להמשיך לצעוד. והדרך עוד מושכת ארוכה". הנה הקריאה לראיה התמדתית של עיניים טובות. בראיה כזאת לא נשברים. רואים, מאמינים וממשיכים.
השבת אנו מברכים את ראש חודש אלול. החודש שבו נברא האדם. הקב"ה ברא את העולם ואת האדם. האדם נברא בחיסרון. תפקידו של האדם לעסוק בתיקונו של עולם. הכול תלוי באדם, איך הוא יִרְאֶה את העולם וגם איך יֵרָאֶה העולם בעיניו. בפרקי אבות ב', ט', נאמר : "אָמַר לָהֶם, צְאוּ וּרְאוּ אֵיזוֹהִי דֶרֶךְ יְשָׁרָה שֶׁיִּדְבַּק בָּהּ הָאָדָם. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, עַיִן טוֹבָה".
מי ייתן ונגייס את עינינו לראות במשקפיים ורודות, את החיוב והטוב, ולא רק את השלילה, במדינתנו, עמנו ,חברתנו, קהילתנו ומשפחתנו. כך נזכה שיקויים בנו: ״ רְאֵה, אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה ".
כותב: ד"ר זאב פרידמן, מנכ"ל עמותת מלב"ב
