הנה הגענו בפרשתנו הנושאת את השם – מסעי, לאקורד הסיום, של המסע המדברי של בני ישראל, מגלות לגאולה, ומעבדות לחירות. מסע שהחל בשעבוד מצרים, דרך נתיב מפרך ומאתגר על פני 42 מסעות במדבר ועד לקו הסיום, על סף הכניסה לארץ ישראל. 14 מהמסעות היו כולם בשנה הראשונה למסע ו-8 מהם היו בשנה האחרונה למסע. כך ש-20 מסעות הם עשו במשך 38 שנים.
כך מתארת זאת פרשתנו : "אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְצִבְאֹתָם: בְּיַד מֹשֶׁה, וְאַהֲרֹן. וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם, לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי ד'; וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם, לְמוֹצָאֵיהֶם".
המסע המדברי הארוך היה רצוף בציוני דרך משבריים , שבהם העם כושל ומבקש לחזור למצרים, כמו – "וַיַּחֲנוּ, בְּמָרָה…. וַיַּחֲנוּ, בִּרְפִידִם, וְלֹא הָיָה שָׁם מַיִם לָעָם, לִשְׁתּוֹת…. וַיַּחֲנוּ, בְּקִבְרֹת הַתַּאֲוָה… וַיַּחֲנוּ, בַּחֲרָדָה…. וַיַּחֲנוּ עַל-הַיַּרְדֵּן מִבֵּית הַיְשִׁמֹת, עַד אָבֵל הַשִּׁטִּים".
רבי עובדיה סְפוֹרְנוֹ ( 1475- 1550 ) מאיר בפרשנותו את מורכבות המסע וקשייו:" וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם, לְמוֹצָאֵיהֶם – וכתב גם כן עניין המסע שהיה לצאת ממקום אל מקום בלי הקדמת ידיעה, שהיה זה קשה מאוד ובכל זה לא נמנעו. ובכן נכתב בכל אחד מהן- ויסעו ממקום פלוני ויחנו במקום פלוני, כי המסע והחנייה ,כל אחד מהם קשה".
כך גם מתארת ההפטרה הראשונה בשלוש הפטרות הפורענות בימי בין המצרים שקראנו בשבת שעברה:" כֹּה אָמַר ד', זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ, אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר, בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה" (ירמיהו, ב', א'-ב'). וכך גם נקרא בהפטרה לפרשתנו שהיא השנייה לפורענות:" הַמּוֹלִיךְ אֹתָנוּ בַּמִּדְבָּר, בְּאֶרֶץ עֲרָבָה וְשׁוּחָה בְּאֶרֶץ צִיָּה וְצַלְמָוֶת בְּאֶרֶץ לֹא-עָבַר בָּהּ אִישׁ, וְלֹא-יָשַׁב אָדָם שָׁם" (ירמיהו, ב', ו').
הנה לנגד עינינו הבוחנות את נתיב 42 תחנות המסעות , מזדקרות להן שתי תחנות מסע הסמוכות זו לזו –חֲרָדָה ומַקְהֵלֹת.
דומה שאנו נחשפים בתחנת המסע – חֲרָדָה , לסוג של תסמונת חרדה:"וַיִּסְעוּ, מֵהַר-שָׁפֶר; וַיַּחֲנוּ, בַּחֲרָדָה. וַיִּסְעוּ, מֵחֲרָדָה; וַיַּחֲנוּ, בְּמַקְהֵלֹת. " ( במדבר, לג', כד'-כה').
תסמונת חרדה בתנאי המסע הארוך והמייגע, איננה מעלה פליאה, היא כאותה תסמונת היהודי הנודד המוכרת לנו בגלויות עמנו אלפי שנים. לא פלא שיש בה – לווית חֲרָדָה , במציאות של מסע מדברי בתנאי אי וודאות ואי היכרות מקרוב עם מקום היעד – ארץ ישראל, כשלאורך כל המסע מצופה מהעם – דור ב' לאחר חטא המרגלים, לממש את הייעוד הנשגב של גאולת המשילות שלה קוראת פרשתנו : וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ, כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ לָרֶשֶׁת אֹתָהּ. " (במדבר, לג', נג').
אך קודם הסבר קצר על – תסמונת החֲרָדָה.
חרדה ( Anxiety ): " חרדה היא שם כולל למגוון מצבים בהם האדם מתמודד עם חווית פחד אשר אינה תואמת את הסיכון הממשי בו הוא נמצא, ועשויה להוביל לפגיעה בתפקוד. רבים מאיתנו חווים חרדה בעוצמות שונות בחיי היום-יום, אך כשחרדה נחווית בעוצמה גבוהה לאורך זמן רב, היא עלולה לפגוע בתפקוד האדם ולהשפיע על איכות חייו. חרדה מוגדרת כתגובת פחד עוצמתית המבוססת על ציפייה למפגש עם איום עתידי. כלומר, התגובה הפיזיולוגית המתעוררת בעת חרדה אינה נובעת ממפגש עם סכנה ממשית. חרדה היא תגובת פחד אשר אינה מותאמת לסיטואציה הממשית." (מקור: אתר בטיפולנט- פורטל לשירותים פסיכולוגיים בישראל).
כך תיאוריית החרדה הקולקטיבית, מתארת אנשים החווים איום קיומי על עתידם שמעורר בהם תחושה של חרדה קולקטיבית. תחושה המביאה לכדי פעולה פרו חברתית או אנטי חברתית (Wohl et al., 2010).
כך גם בדברי הנשיא האמריקאי- פרנקלין דלאנו רוזוולט ( 1882-1945 ) שכיוון לחרדה שמאפיינת את הפחד מהפחד :" "הדבר היחיד שעלינו לפחד ממנו הוא הפחד עצמו- פחד שאין לו שם, אין לו היגיון ואינו מוצדק אשר משתק את המאמצים שלנו להתקדם".
הנה כי כן, אי הוודאות ואי הידיעה ליעדי התחנות הבאות במסע המדברי, בואכה לתחנת הייעוד הסופי – ארץ ישראל, עלולה לייצר מציאות של חרדה במסע המדברי של שמים עוטי ערפל. כפי שלימדנו רבי עובדיה סְפוֹרְנוֹ:" עניין המסע שהיה לצאת ממקום אל מקום בלי הקדמת ידיעה, שהיה זה קשה מאוד".
אבל, מיד לאחר התחנה –חֲרָדָה, באה התחנה-מַקְהֵלֹת .
האם קיימת זיקה בין שתי תחנות מסע אלו?
דומה שכן, ההגעה לתחנת- מַקְהֵלֹת, היא תשובת המשקל לטיפול בהפחתת – החֲרָדָה.
המסע על פני גשר מדברי צר מאד שקורא – העיקר לא לפחד, מתוח בין – גלות מצרים, לבין גאולת ארץ ישראל. אם תחנת – חֲרָדָה, מאפיינת מציאות של גלות , הרי תחנת– מַקְהֵלֹת, מאפיינת מציאות של-גאולה , חירות ועצמאות, שיש בהן ממד של חוסן קהילתי , של מַקְהֵלֹת , שרק ביחד – בערבות הדדית , בסולידריות, באחווה וברעות , נוכל לעמוד באתגר של – גאולת המשילות – "וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ".
ר' מרדכי יוסף ליינר מאיזביצא ( 1800-1854)בספרו " מי השילוח" מאיר את עינינו לשתי תחנות המסע הסמוכות זו לזו – חֲרָדָה המאפיינת גלות, ומַקְהֵלֹת המאפיינת גאולה: "וַיִּסְעוּ, מֵהַר-שָׁפֶר; וַיַּחֲנוּ, בַּחֲרָדָה– אדם המסופק היאך רצון ד' נוטה וטוב לו- וַיַּחֲנוּ, בַּחֲרָדָה. להיכנע לחרדה, להחליט ולהיות-" שב ואל תעשה", אך "וַיִּסְעוּ, מֵחֲרָדָה; וַיַּחֲנוּ, בְּמַקְהֵלֹת"- בעת שהשם יתברך יחפוץ לקבץ אותנו, אז יתן תקיפות בלבם שלא יחרדו". הנה כי כן, תחנת המסע –מַקְהֵלֹת, היא זאת שתביא את עם ישראל ללכידות קהילתית ולחוסן קהילתי , כמו במעמד הר סיני- " וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר " (שמות ,יט, א־ב). פירש רש"י( 1040-1105 ): "ויחן שם ישראל, כאיש אחד בלב אחד, אבל שאר כל החניות בתרעומת ובמחלוקת".
כך מתכתבים דבריו של ר' מרדכי יוסף ליינר מאיזביצא, עם דברי הפילוסוף הדני ,סרן קירקגור 1813 – 1855 : "מצוקה היא סחרחורת הנובעת מן החרות".
כלומר, לתחנת המסע –מַקְהֵלֹת, נועד תפקיד חשוב, לתעל את החירות לחוסן ועמידות ולא לחֲרָדָה שיש בה מצוקה של סחרחורת.
תיאוריית החוסן כוללת שני ממדים עיקריים, חוסן אישי וחוסן קהילתי. חוסן אישי מתאר את היכולת לשמירת היציבות, בתפקוד הרגשי, החברתי והמשפחתי, אל מול דרישות המציאות המשתנה והיכולת לשאת אי ודאות. חוסן קהילתי מתאר את היכולת של קהילה לעמוד ולצאת ממצב משבר. (Vernberg et al., 2008) (Eshel & Kimhi, 2016)).
כך נפגוש את החוסן האישי והקהילתי באפילוג בפרשתנו ובספר במדבר, בדמותן של בנות צלופחד : "וְכָל-בַּת יֹרֶשֶׁת נַחֲלָה, מִמַּטּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְאֶחָד מִמִּשְׁפַּחַת מַטֵּה אָבִיהָ, תִּהְיֶה לְאִשָּׁה: לְמַעַן, יִירְשׁוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אִישׁ, נַחֲלַת אֲבֹתָיו… כַּאֲשֶׁר צִוָּה ד', אֶת-מֹשֶׁה, כֵּן עָשׂוּ, בְּנוֹת צְלָפְחָד. וַתִּהְיֶינָה מַחְלָה תִרְצָה, וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְנֹעָה בְּנוֹת צְלָפְחָד: לִבְנֵי דֹדֵיהֶן, לְנָשִׁים. מִמִּשְׁפְּחֹת בְּנֵי-מְנַשֶּׁה בֶן-יוֹסֵף, הָיוּ לְנָשִׁים; וַתְּהִי, נַחֲלָתָן, עַל-מַטֵּה, מִשְׁפַּחַת אֲבִיהֶן. " (במדבר, לו',ח'-יב' ).
במה זכו בנות צלופחד, שדווקא סיפורן , הוא זה שיקשט את סיומו של ספר במדבר, טרם קריאת- חזק חזק ונתחזק?
דומה שלא במקרה, נבחרו בנות צלופחד לחתום את ברכת – חזק חזק ונתחזק בסיומו של ספר במדבר. טבועה כאן כוונת מכוון שיש בו מסר – מעשה נשות ישראל , סימן לבנים, בימים ההם – בזמן הזה.
בנות צלופחד הן הדוגמא המובהקת , כיצד על תחנת הגאולה – ַמקְהֵלֹת, לטפל בתחנת הגלות – חֲרָדָה.
על הפסוק בישעיהו, לג', ו': "וְהָיָה אֱמוּנַת עִתֶּיךָ חֹסֶן יְשׁוּעֹת חָכְמַת וָדָעַת יִרְאַת יְהוָה הִיא אוֹצָרוֹ." , דרשו רבותינו על ששה סדרי המשנה: חוסן- " זה סדר נשים"( שבת, לא', א'). "בזכות נשים צדקניות שהיו באותו הדור, נגאלו ישראל ממצרים"( מסכת סוטה, י'א, עמ' ב').
כך בנות צלופחד, שלוחמות בממסד בראשות משה ותובעות זכויות ירושה של נחלת אביהם. משה רבנו אינו יודע מה לפסוק, והקב"ה מתערב ואומר למשה: כן דוברות בנות צלופחד – הן צודקות בדרישתן. הן אותן הנשים שיצרו תקדים היסטורי והלכתי, בהתעקשותן ונחישותן, למימוש זכותן לרשת נחלת אביהן בארץ ישראל. הן הנשים המייצגות נאמנה את –ַבמקְהֵלֹת, המנהיגות, פורצות הדרך שבמבחני מסע המדבר, הניפו את דגל החוסן הקהילתי- במקְהֵלֹת : ״ניתנה ראש לארץ ישראל״, בניגוד תהומי לגברים, שבמשבר קברות התאווה "השומים והבצלים" ובסיפור המרגלים, אותם הגברים חלושי החוסן, שהניפו את דגל החידלון של תחנת חֲרָדָה: ״ ניתנה ראש ונשובה מצרימה״, ולעומתן, הנשים המסרבות להשתתף בחטא העגל ובחטא המרגלים ומניפות את דגל זקיפות הקומה ,החוסן האמוני, הגאווה היהודית והציונית.
בנות צלופחד הנושאות את דגל במקְהֵלֹת, הן צאצאיות של יוסף :" וַתִּהְיֶינָה מַחְלָה תִרְצָה, וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְנֹעָה בְּנוֹת צְלָפְחָד: לִבְנֵי דֹדֵיהֶן, לְנָשִׁים. מִמִּשְׁפְּחֹת בְּנֵי-מְנַשֶּׁה בֶן-יוֹסֵף".
חוט של מקְהֵלֹת משוך מבנות צלופחד לסבא רבא – יוסף .
כך למדנו מיוסף המנהל את מצב החירום במצרים , בהבנת –מקְהֵלֹת , למנוע –חֲרָדָה, במציאות של מסע הגירה ממקום למקום : ״ וְאֶת הָעָם הֶעֱבִיר אֹתוֹ, לֶעָרִים: מִקְצֵה גְבוּל מִצְרַיִם, וְעַד קָצֵהוּ" (בראשית, מז', כא' ). מפרש הנצי"ב ( 1816-1893 ) בעל ״העמק דבר״: העביר (יוסף) לערים. שלא העביר יחיד יחיד למקומות מפוזרים, אלא כל עיר לעיר אחת, כדי שלא יאבדו חברתם״.
דומה שהרצל חוזה המדינה, הושפע אף הוא מיוסף במצרים ומבנות צלופחד בפרשתנו . ביומנו ובספרו״ מדינת היהודים״ 8.6.1895 הוא כותב בשבח –מקְהֵלֹת: ״אנשינו חבורות חבורות יצאו, למשפחותיהם ולילדיהם״. יוסף , בנות צלופחד והרצל ,הבינו את חשיבות הלכידות הקהילתית והמשפחתית, כחיסון משמעותי בעמידות ובהתמודדות עם קשיים של משבר וסערות שנכפים על אנשים וקהילות, במצבי הגירה כפויים.
תחנת מקְהֵלֹת בפרשתנו מתחברת לשיר השיירה של עלי מוהר ( 1948- 2006), אודות מסעו של היהודי הנודד: "ומקומות רבים מאוד עזבנו …. ונמשכת שיירה מן המאה שעברה רחוקים כבר היוצאים איכרים וחלוצים, שעמלו עבדו בפרך בלי לראות את סוף הדרך ועכשיו עוברים אנחנו לא שקטנו ולא נחנו לא ימשיכו בלעדינו זוהי הרפתקת חיינו. מגטאות ומחנות הגחנו אל הביצות ואל הישימון הלכנו מקצות ערב, מרוסיה ופולניה ".
כך לאורך ההיסטוריה נכתבו בדם, יזע ודמעות, סיפורן של שיירות העם היהודי, הקהילות והקבוצות השונות של היהודים הנודדים – במקְהֵלֹת .
בנות צלופחד באקורד הסיום לפרשתנו ולספר במדבר ,תובעות ממשה , נחלה בארץ ישראל, ומציגות לנו את המשמעות האמיתית של תחנת –מקְהֵלֹת , שמייצגת את מהות החירות והגאולה בארץ ישראל, כפי שמתארת זאת פרשתנו:" וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ, כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ לָרֶשֶׁת אֹתָהּ. "( במדבר, לג', נג').
על גשר האמונה, התקווה והחוסן, ניצבות בנות צלופחד, וקוראות לכולנו –כן למקְהֵלֹת ולא לחֲרָדָה .
חזק חזק ונתחזק שבת שלום וחודש טוב ומבורך
כותב: ד"ר זאב פרידמן, מנכ"ל עמותת מלב"ב
