העיתונאי חגי הוברמן תושב אלקנה ,במאמרו- "אני ממש לא מאוכזב" , כותב : "ההחלטה על פיזור הכנסת … תפסה אותי באמצע קריאת ספרה של דפנה ליאל 'עושים פוליטיקה' בהוצאת 'ידיעות ספרים'. ליאל מספרת (עמ' 138) כי לפי מדד שפירסמו ד"ר אמנון כוורי וד"ר עומר יעיר מהמכון לחירות ואחריות באוניברסיטת רייכמן בהרצליה, 46 אחוז מאנשי הימין מעידים שיתאכזבו לו בן משפחה יתחתן עם שמאלני, לעומת 21 אחוז מהשמאלנים, שיתאכזבו לקבל חתן או כלה ימנים. קרוב לשליש מהימנים מעידים כי יתאכזבו לגלות שהקולגה בעבודה או השכן שלהם שמאלני, לעומת כעשרה אחוזים מהשמאלנים שהיו מגיבים כך על הגילוי ההפוך. שליש מהימנים וכחמישית מהשמאלנים יעדיפו לא לקנות בעסק שמנוהל על ידי אדם מהמחנה היריב. "המשמעות היא שהתודעה הפוליטית מנחה לא מעט ישראלים גם ביומיום, כולל בביצוע פעולות כלכליות שיגרתיות", מצטטת ליאל את המחקר מאוניברסיטת רייכמן. ממשיך הוברמן במאמרו – יש לי ברוך ד' 5 ילדים: ארבעה ימניים ואחד שמאלן, השבח לאל. וכאיש ימין מובהק אין בי שום אכזבה. אחותי, בוגרת בני-עקיבא (סניף חיפה הדר, למי שממש סקרן לדעת) התחתנה עם בן השומר הצעיר, וגרה בקיבוץ רשפים של השומר-הצעיר – ואני ממש לא מאוכזב מכך. להיפך: שיחות השולחן הרבה יותר מעניינות. לא ברור לי מיהם אותם "46 אחוז מאנשי הימין מעידים שיתאכזבו לו בן משפחה יתחתן עם שמאלני" – נתון גבוה מדי לטעמי, מפחיד אפילו… בהיבט החברתי משפחתי, כל החברים שלי, וכל בני המשפחה שלי, הם אנשים קרובים ואהובים – תהיינה דעותיהם הפוליטיות אשר תהיינה. לא זה מה שיכתיב את יחסי האוהב כלפיהם. אני מקווה שאני ממש לא מקורי בחשיבה הזאת בקרב אזרחי ישראל ".( "מצב הרוח ", גיליון 690, ב' בתמוז תשפ"ב 1.7.22 ).
הנה גם העיתונאי –אריאל שנבל, במאמרו- "זהירות רק לא ליפול", כותב:" כבר התרגלנו לדיונים שטחיים של שחור ולבן. מעטים הם המקומות והאפשרויות להעמיק, להחליף דעות, ללבן סוגיות באופן שלא מתמצה בכותרות, בקלישאות ובקביעת עובדות מוחלטות, שאינן מותירו מקום לצד השני אפילו לנסות לשכנע. יצרנו סביבנו קיר ברזל אטום, והפעילות האינטלקטואלית היחידה במרחב החשיבה והדיון שלנו, היא אטימה הדוקה ומהירה של כל סדק שחלילה, רחמנא ליצלן, עוד עשויה לחדור בעדו דעה שתערער את עולמנו הבטוח כל כך…אנחנו לא רוצים לראות ולהכיר בקיומו של השחור, מבחינתנו, לא רוצים אפילו לראות את קיר הברזל, זה שמזכיר לנו שמצידו השני מחכה לנו דעה אחרת, שעשויה לטרוף אותנו חיים, תנו לנו רק לבן– דעתנו הצחה, הנשגבת והנכונה על כל דבר וכשהכול לבן בעיניים, זה סימן שאנחנו עיוורים" ( מקור ראשון, גיליון 1299, ב' בתמוז תשפ"ב, 1.7.22).
אני "מקנא" ( במרכאות כפולות ומכופלות) באותם האנשים ההחלטיים ,שהכול ברור להם, שהם כה בטוחים בעצמם ומשוכנעים שהאמת היא רק בידם. רק הם הצודקים והאחרים רק טועים. הם אותם האנשים הנחרצים בעלי האידיאה פיקס ( Idea Fix),שקשה להם מאוד להקשיב לדעות שונות מדעתם. קשה להם לקבל ביקורת ופעמים רבות מורידים מסך, כנגד עובדות העלולות לשבש את נחרצותם וביטחונם המלא. רק עמדתם, רק השקפתם ורק דעתם, הן הנכונות ,הצודקות והקובעות. הם אותם האנשים שחושבים שככל שירימו קולם או יצעקו בסוג של ויכוח, הם יהיו צודקים יותר. אנשים אלו רואים ושופטים סוגיות מורכבות בחיינו, באמות מידה של שחור או לבן, בגישה בינרית של 1 או 0. אין אפור. כך למשל , הם יסווגו ויתייגו את האנשים לשתי קבוצות בלבד, לימין או לשמאל. לא חסרות לכך דוגמאות. בעיני אנשים אלו, הכול מאד מוחלט וברור, אין קיום למנעד ,לספקטרום או לערכים שהם גם יחסיים ולא מוחלטים. הם אוחזים בגישה שיפוטית ומכלילה. הם מאד קיצוניים בדעתם ,מתבצרים בעמדתם ואינם מוכנים להיפתח לכל שיח או דיאלוג, שדורש מהם פתיחות ,הקשבה והכלה של דעות אחרות. מילים כמו – "אלמד ואשקול הדבר…יש לי ספק מסוים…… אולי טעיתי…אולי עלי לשנות החלטתי ודעתי…." ,כל אלו אינם בנמצא בתודעת מילון המושגים שלהם.
הנה כי כן, הפוליטיקה בסוגיות חיינו השונים, נוכחת בקרב משפחותינו, שכנינו, ידידנו, קהילתנו ומקום עבודתנו. היא גם נוכחת, בהתכנסותנו סביב שולחן השבת וגורמת לא אחת, לדינמיקה של מתחים לא בריאים על גבי ספקטרום הדציבלים של התנהלותנו. אנו לא אחת גם אוחזים במנגנון ההגנה הפסיכולוגי – הימנעות ( avoidance ) ומכריזים- בשולחן סעודתנו לא נדבר על פוליטיקה. סוג של ניהול סיכונים וטיפול מונע.
מה המקור למושג – ימין ושמאל ?
"בחיים הפוליטיים מרבים להשתמש בכינויים "שמאל" ו"ימין". מקורם של כינויים אלה במיקום מושביהם של הנציגים באסיפה הלאומית שקמה בצרפת בתקופת המהפכה הצרפתית (סוף המאה השמונה עשרה).נציגי האצולה והכמורה הגבוהה, שהחזיקו בעמדות שמרניות, ישבו לימינו של המלך ואילו נציגי "המעמד השלישי" שתבעו שינויים – העירונים, בעלי המקצועות החופשיים, פועלים ואיכרים – ישבו לשמאלו". (המקור: הספר:-מסע אל העבר : המאה העשרים, בזכות החירות , ד"ר אביאלי-טביביאן, קציעה, בהוצאת מט"ח -המרכז לטכנולוגיה חינוכית.1999 ).
אז מה לכל זה לפרשתנו ?
פרשתנו קרויה על שמו של בלק מלך מואב ששכר את שירותיו של בלעם , נביא אומות העולם לקלל את ישראל. שתי דמויות אלו צרובות בתודעה שלנו כגיבורי הפרשה. אבל בעיון נוסף, ניווכח שהגיבורה האמיתית בפרשתנו היא דווקא אתונו של בלעם, שגם תאיר את תובנותיה לנושא דיוננו.
האתון זוכה שאלוקים פותח את פיה ונותן לה את בוחן המציאות וכוח הדיבור של בני האדם. בלעם אדונה עטוי במסכה על עיניו ולוקה בעיוורון , של אי יכולת ראיית המציאות, של תנאי הדרך המשתנים והמורכבים. בלעם דבק רק בדרכו שלו שאין בילתה ומגיב באלימות מילולית ואחר כך פיזית כנגד אתונו, שבוודאי לא מבקשת את רעתו, אלא רק את קיום הדיאלוג ביניהם וכך הוא מגיב בכוח:"וַיַּךְ בִּלְעָם אֶת-הָאָתוֹן, לְהַטֹּתָהּ הַדָּרֶךְ".
אך האתון מעבירה מסר מרגיע לאדונה האלים. אני לא נוקטת בדרך האלימות המילולית והפיזית. מותר שיהיו בינינו הבדלי ראיית הדרך, אבל עלינו לנסות, לנהל בינינו שיח ודיבור גלוי ולא, על ידי מתווכים אנושיים או טכניים ( בימינו- מכשירים אלקטרוניים חכמים):"וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת-מַלְאַךְ ד', וַתִּלָּחֵץ אֶל-הַקִּיר, וַתִּלְחַץ אֶת-רֶגֶל בִּלְעָם, אֶל-הַקִּיר; וַיֹּסֶף, לְהַכֹּתָהּ… וַיִּפְתַּח ד', אֶת פִּי הָאָתוֹן; וַתֹּאמֶר לְבִלְעָם, מֶה עָשִׂיתִי לְךָ, כִּי הִכִּיתַנִי, זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים… וַתֹּאמֶר הָאָתוֹן אֶל בִּלְעָם, הֲלוֹא אָנֹכִי אֲתֹנְךָ אֲשֶׁר רָכַבְתָּ עָלַי מֵעוֹדְךָ עַד הַיּוֹם הַזֶּה הַהַסְכֵּן הִסְכַּנְתִּי, לַעֲשׂוֹת לְךָ כֹּה; וַיֹּאמֶר, לֹא". (במדבר, כב', כג'-ל').
האתון מציגה גם תפיסה בריאה ושקולה של ניהול סיכונים – הַהַסְכֵּן הִסְכַּנְתִּי, אני אתונך- מציעה לך להתאים את מתווה הדרך למציאות המשתנה. אולי בנסיבות כאלו- אתה הצודק ובנסיבות אחרות אני הצודקת. אבל אנא, פתח עיניך וצא מנעילותך וסגירותך ובוא נדבר. עליך לכבד גם את דעתי. אבל קודם כל- תקשיב.
כך חושפת פרשתנו לנגד עינינו, את אותו מרחב צר של משעול הדרך, שהשחקנים הראשיים בו אינם מקיימים כל דיאלוג ותרבות דיון או ויכוח, גם אם חלקם מייצג את ימין הדרך וחלקם את שמאל הדרך, כמו בחיים האמיתיים : "וַיּוֹסֶף מַלְאַךְ ד', עֲבוֹר; וַיַּעֲמֹד בְּמָקוֹם צָר, אֲשֶׁר אֵין דֶּרֶךְ לִנְטוֹת יָמִין וּשְׂמֹאול. וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ ד', וַתִּרְבַּץ תַּחַת בִּלְעָם; וַיִּחַר אַף בִּלְעָם, וַיַּךְ אֶת הָאָתוֹן בַּמַּקֵּל… וַיְגַל ד', אֶת עֵינֵי בִלְעָם, וַיַּרְא אֶת-מַלְאַךְ ד' נִצָּב בַּדֶּרֶךְ, וְחַרְבּוֹ שְׁלֻפָה בְּיָדוֹ; וַיִּקֹּד וַיִּשְׁתַּחוּ, לְאַפָּיו ". (במדבר, כב', כו'-לד').
כאמור המפגש מתרחש במרחב אשר בו – " אֲשֶׁר אֵין דֶּרֶךְ לִנְטוֹת יָמִין וּשְׂמֹאול ". כלומר, הדרך האמיתית והאפשרית היא התכנסות למרחב האפשרי היחיד שהוא ניצב בין- ימין ושמאל הדרך.
אולי כך נבין הדברים ביתר שאת , בעקבות דברי חז"ל – שפי האתון של בלעם הוא כאמור, אחד מעשרה הדברים שנבראו בערב שבת בין השמשות: " עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות ואלו הן – פי הארץ, פי הבאר, פי האתון, הקשת , המן, והמטה והשמיר, הכתב, והמכתב והלוחות ויש אומרים אף המזיקין וקבורתו של משה ואילו של אברהם אבינו ויש אומרים אף צבת בצבת עשויה" (מסכת אבות, פרק ה' משנה ח').
בהקשר לכך כותבת הסופרת אמונה אלון בפרשנותה לפרשתנו : " מן הסופרת מירה מגן שמעתי לא מזמן את ההשערה היפה שאולי הדבר החשוב ביותר, שברא הקב"ה באותה השעה, הוא את…אותה השעה, שעת "בין השמשות ", שעה שהיא בין היום ובין הלילה, ספק יום וספק לילה. כלומר, רגע לפני הוודאות והמוחלטות של : " וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, וְכָל-צְבָאָם. וַיְכַל אֱלֹקים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה"( בראשית, ב', א'), הקב"ה ברא את הספק, את אותו החריץ, שבין נחרצות לנחרצות, את האפשרות לא להיות תמיד כל כך נחרץ ובטוח בכל עניין, לא תמיד לדעת כל דבר בוודאות, אלא להיפתח לכל האפשרויות ולראות את האמת….לאור דמדומי בין השמשות מקבלת בריאת פי האתון, דווקא בשעת הספק הזאת, משמעות חדשה. בלעם מכה את אתונו מפני שהוא בטוח שאין כל הצדקה לעצירתה באמצע הדרך. הוא אינו מטיל ספק במה שרואות עיניו ועיניו הרי רואות שהדרך פנויה. הדבר האחרון שהוא מסוגל להעלות על דעתו הוא, כי בהמה זו שהוא רכוב עליה רואה משהו שהוא הנביא הגדול אינו רואה……בזכות פי האתון הוא לומד שלא הכול ברור ונחרץ, ובעיקר שלא הכול תלוי בו. ובלומדו להטיל ספק במציאות הארצית".
אכן זה בדיוק מה שקורה בפרשתנו, האתון מבינה ומנחילה לנו במטאפורה של תנועת דרך, את הלימוד הגדול לחיינו, שדרך משעול חיינו היומיומיים ,מציבה לנו תמרור דרך של תובנה- אל תיצמדו בקנאות ובחוסר גמישות מחשבתית, רק לנתיב הימין או רק לנתיב השמאל. הפעילו מחשבה עצמאית ונקייה בראש פתוח, שמחוברת למציאות והתנהלו בביקורת עצמית ראויה, כעוברי דרך וכנהגים בנתיבי החיים הסואנים והגועשים, במיקוד שליטה פנימי, במרחב שבין הנתיב הימני לבין הנתיב השמאלי וכן להפך.
דומה שאתונו של בלעם הבינה, מה שאדונה לא הבין, שהחיים האמיתיים במשעול החיים הצר, מתרחשים דווקא במרחב האפור של מציאות מורכבת ומאתגרת שבה קשה להתקדם, כי משהו או מישהו חוסם לנו את ההתקדמות בה. שדברים שראתה האתון מכאן – במשעול הדרך הצר ומלאך ניצב ממול עם חרב שלופה, לא ראה אותם אדונה בלעם- משם.
אז איך מתקדמים במציאות מורכבת כזאת בה קשה לחיות?
את זאת נלמד מאתונו של בלעם.
עלינו לקדש את -הספק, הביקורת העצמית, הפתיחות העצמית, המחשבה העצמית ולא העדרית, ההקשבה, ןתרבות הוויכוח והמחלוקת בינינו- בשובה ובנחת, במציאות מורכבת של משעול חיים צר שיש בו ניגודים, גישות ואינטרסים שונים.
מסתבר שהאתון היא מאד אפקטיבית ומצליחה ללמד את אדונה שיעור לחיים וגם להביא אותו לכדי שינוי ,שיש בו – ביקורת עצמית, הכרה בטעות ושינוי דעה : " וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל מַלְאַךְ ד', חָטָאתִי כִּי לֹא יָדַעְתִּי, כִּי אַתָּה נִצָּב לִקְרָאתִי בַּדָּרֶךְ; וְעַתָּה אִם רַע בְּעֵינֶיךָ, אָשׁוּבָה לִּי ".
הנה שיר עתיק של המשורר יעקב פיכמן משנת 1927 , שהפך לריקוד ישראלי מפורסם , שראוי לו להיות לווית חן, כפס קול לימין ושמאל, סביב שולחן השבת שלנו: : "יָמִין וּשְׂמֹאל רַק חוֹל וָחוֹל יַצְהִיב מִדְבָּר לְלֹא מִשְׁעוֹל".
בין הימין לשמאל, משתרע לו מרחב ארץ נפלא של גרגירי חול רבים, שלכל גרגר חול, אפיון אישי של – צבע, אישיות, דעה, גישה וגוון משלו. אך כל הגרגירים כולם – ערבים זה לזה ,
כי אין לנו ארץ אחרת.
כותב: ד"ר זאב פרידמן, מנכ"ל עמותת מלב"ב
