בפרשתנו בשנה האחרונה במסע המדברי לקראת הכניסה לארץ ישראל, מתרחש קו פרשת המים במעבר – ממִדְבָּר למְדַבֵּר. הבאר הניסית של מרים שסיפקה מים ללא הגבלה. חדלה להתקיים. המציאות השתנתה. הסתיימו חיי התלות – "החיים הטובים של מים בחינם".
מעכשיו , לא סומכים יותר על ניסים. אך התגובה לא מאחרת להגיע בדמותו של משבר המים בפרשתנו: " וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם, וַתִּקָּבֵר שָׁם. וְלֹא הָיָה מַיִם, לָעֵדָה… וַיָּרֶב הָעָם, עִם מֹשֶׁה; וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר, וְלוּ גָוַעְנוּ בִּגְוַע אַחֵינוּ לִפְנֵי ד'.וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת קְהַל ד', אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה, לָמוּת שָׁם, אֲנַחְנוּ וּבְעִירֵנוּ. וְלָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ, מִמִּצְרַיִם, לְהָבִיא אֹתָנוּ, אֶל הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה: לֹא מְקוֹם זֶרַע, וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן, וּמַיִם אַיִן, לִשְׁתּוֹת " (במדבר, כ', א'-ו').
כאן מזדקר לנגד עינינו המתח האימננטי שבין המִדְבָּר למְדַבֵּר. אנו חווים כשל מנהיגות, ששורשו בהעדר דיאלוג והידברות ,בין משה ואהרן לבין מנהיגי השבטים ומפגיני משבר המים.
האתגר שהוצב בפני משה ואהרן, התמקד בסלע. דומה שהסלע שימש כמטאפורה להצגת חשיבות הערך – מְדַבְּרִים ולא מַכִּים שהיא אלימות. שכן, אנו יודעים שאלימות היא:" אל –מילות". כשלא משתמשים במילים, אז מתרחשת אלימות ,שסופה מי ישורנה.
הקב"ה מציב את הסלע כאתגר מנהיגותי למשה ולאהרון- דברו אל הסלע ואל תכו אותו . כפי שמתארת זאת פרשתנו: " וַיְדַבֵּר ד', אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. קַח אֶת הַמַּטֶּה, וְהַקְהֵל אֶת הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ, וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם, וְנָתַן מֵימָיו; וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן הַסֶּלַע, וְהִשְׁקִיתָ אֶת הָעֵדָה וְאֶת בְּעִירָם. וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַמַּטֶּה, מִלִּפְנֵי ד', כַּאֲשֶׁר, צִוָּהוּ… וַיֹּאמֶר לָהֶם, שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה, נוֹצִיא לָכֶם מָיִם. וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ, וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם; וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים, וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם. וַיֹּאמֶר ד', אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן, יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי, לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן, לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה, אֶל הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם. הֵמָּה מֵי מְרִיבָה, אֲשֶׁר רָבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת ד'; וַיִּקָּדֵשׁ, בָּם." (במדבר, כ', ז'- יג' ).
משה עדיין מקובע במרחב של המִדְבָּר ולא במרחב של המְדַבֵּר. משה מעצים עוד יותר את אי ההידברות וחוסר הדיאלוג עם העם.
מבחן התוצאה כביכול הושג, שכן יצאו מים מן הסלע: "וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים, וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם", אבל, המבחן האתגרי התהליכי של המעבר ממִדְבָּר למְדַבֵּר נחל כישלון צורב. כוונתו של הקב"ה בהנחייתו, לדבר אל הסלע כשידו של משה אוחזת במטה, הייתה להציג את חשיבות המְדַבֵּר ולא את המִדְבָּר.
רוברט גרינליף קורא לזאת בספרו ( 1977 ):" מנהיגות משרתת" ( Servant Leadership). מנהיגות משרתת אוחזת בדיבור ולא בהכאה. היא חייבת לדבר ולקיים כל הזמן תקשורת דיבורית בלתי פוסקת עם קהל משורתיה. מנהיגות משרתת שמתמודדת כל הזמן עם התנגדויות, קונפליקטים, מניפולציות, ביקורת ואף השמצות, עליה לנהוג בשיג ושיח , בדיאלוג ובדיבור. מנהיגות משרתת יודעת שאת החושך לא מגרשים במקלות, אלא רק באור הדיבור. מנהיגות משרתת , אל לה להכות את משורתיה.
אך מנהיגות משרתת חייבת גם היא ,בהתבוננות פנימית, שלה עם עצמה ובתוכה. אל לה להכות בסלע הפנימי האישי שלה ולנהוג בו בנוקשות, אטימות ונחרצות. אלא, עליה לנהוג בדיבוב אישי פנימי, בשובה ונחת בהתבוננותה בסלע הפנימי שלה. בסבלנות ובסובלנות ,כי גם מים , שוחקים את קשיחותו של הסלע.
כך נלמד אודות הפער הגילאי ,בסוגית דיוננו – מְדַבְּרִים או מַכִּים?, בין השנה הראשונה של בני ישראל במדבר, לבין השנה האחרונה במדבר טרם כניסתם לארץ, כמתואר בפרשתנו.
בשנה הראשונה, עדיין קשה להטמיע את דיאלוג השיג והשיח בדיבור ויש צורך להשתמש – בהכאה ולא בדיבור. כך זה קורה לעם ישראל בגיל שנה לצאתם ממצרים, במשבר המים הראשון בשנה הראשונה במסע המדברי:" וַיִּסְעוּ כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מִמִּדְבַּר-סִין, לְמַסְעֵיהֶם עַל-פִּי ד'; וַיַּחֲנוּ, בִּרְפִידִים, וְאֵין מַיִם, לִשְׁתֹּת הָעָם. וַיָּרֶב הָעָם, עִם-מֹשֶׁה, וַיֹּאמְרוּ, תְּנוּ-לָנוּ מַיִם וְנִשְׁתֶּה … וַיִּצְמָא שָׁם הָעָם לַמַּיִם, וַיָּלֶן הָעָם עַל-מֹשֶׁה… וַיֹּאמֶר ד' אֶל-מֹשֶׁה, עֲבֹר לִפְנֵי הָעָם, וְקַח אִתְּךָ, מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל; וּמַטְּךָ, אֲשֶׁר הִכִּיתָ בּוֹ אֶת הַיְאֹר קַח בְּיָדְךָ, וְהָלָכְתָּ. הִנְנִי עֹמֵד לְפָנֶיךָ שָּׁם עַל-הַצּוּר, בְּחֹרֵב, וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם, וְשָׁתָה הָעָם; וַיַּעַשׂ כֵּן מֹשֶׁה, לְעֵינֵי זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל " ( שמות, יז',א'-ז').
לעומת זאת בפרשתנו שעוסקת במשבר המים בשנה האחרונה במסע המדברי לקראת הכניסה לארץ, הכרעתו של הקב"ה בסוגיה – מְדַבְּרִים או מַכִּים, היא מאד ברורה : "וַיְדַבֵּר ד', אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. קַח אֶת הַמַּטֶּה, וְהַקְהֵל אֶת הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ, וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם, וְנָתַן מֵימָיו; וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן הַסֶּלַע, וְהִשְׁקִיתָ אֶת הָעֵדָה וְאֶת בְּעִירָם".
במשבר המים הראשון , עניין לנו עם ילד מדברי בן שנה, קשה לנהל איתו דיבור. אבל בינתיים הילד גדל וכיום הוא כבר בן 39. בגיל זה , כבר מצפים להתנהלות של שיג ושיח – בדיבור ולא בהכאה. לכן, ההכרעה היא – "וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם, וְנָתַן מֵימָיו".
המים הם עוגן מרכזי בעל משמעות, לאורך ספר במדבר בכלל ובפרשתנו בפרט.
המים בזרימתם חוצים גבולות ומחברים ניגודים , כמו נחל סארוד ,הזורם בליבו של הכפר ע'ג'ר, שהוא כפר עלווי מוסלמי, החוצה את הגבול שבין לבנון לבין ישראל. כך גם נהר המיסיסיפי השני בגודלו בצפון אמריקה, המשתרע על פני 3,782 ק"מ וחוצה 10 מדינות. השליטה בנהר הייתה יעד אסטרטגי של שני הצדדים במלחמת האזרחים האמריקנית במאה ה- 19 .
הנה כי כן, המים המפכים והזורמים, אינם מבחינים בשונות ובניגודים בין שבטים, אוכלוסיות ודתות. הם גם לא מבחינים, בין אויב לאוהב. בין מצדדי עבדות לבין שוללי עבדות.
דיבור המים בזרימתו, הוא נטול קנאה, צרות עין ואגו. המים נושאים בזרימתם את בשורת השלום, האחווה והרעות. כך הם קרויים- מים חיים, המרווים אדמה, צמחים ובני אדם כאחד. בכוחם של מים להחיות, אך פעמים גם המים חוצים קו אדום ועלולים להכות. בחצייתם גבולות של העדר שליטה עצמית ואיזונים, הם עלולים לגרום בסערתם , להרס ולחורבן. לכן אנו מתפללים ומייחלים למים של דיבור בנחת ולא של הכאה, שישאו בזרימתם, את הדיבור המאוזן, השפוי, הרגוע והנעים. אנו מצפים לסביבת מים שמעליהם מתנוסס דגל שאיננו שחור או אדום. כך מתנהלת לה ההרמוניה של האדם עם המים – מְדַבְּרִים ולא מַכִּים – "כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם". (משלי, כז', יט'). מפרש רש"י: "כמים" – הללו הפנים שאתה מראה לְתוֹכָן הן מראות לך ,"כן לב האדם לאדם" – חברו, לפי מה שאדם יודע שחברו אוהבו כן הוא מראה לו פנים".
הדיאדה בין האדם למים, מכוונת למרחב של שקיפות , אמיתות וכנות. כך בנתיבי מחזוריות חיינו, המים בשמם מייצגים את מחזוריות החיים. מים– מתחיל באות מ ומסתיים באות מ.
כך גם הסלע הוא עוגן מרכזי ובעל משמעות בפרשתנו, בהקשר לסוגיית דיוננו– מְדַבְּרִים או מַכִּים?
"וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם, וְנָתַן מֵימָיו; וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן הַסֶּלַע… וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ, וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם". המציאות הפנתה עורף לסלע שמדברים אליו , לעבר סלע- שמכים אותו.
הסלע התקשורתי נוכח בעצימות במחוזות חיינו. הפסקנו לדבר. כך גם הפסקנו להקשיב. אנו מקיימים תקשורת דומה למרחב הסלע בפרשתנו, בדמות המכשיר הסלולארי החכם. הסלע הסלולארי החכם– הוא משמש לנו לא אחת כמקום מסתור ומחבוא . נח לנו להיחבא מאחורי הסלע הוירטואלי שדורש רק הקשות /הכשות במקלדת. בכך אנו נמנעים מעימותים וקונפליקטים גלויים , ובורחים ממרחב של דיבור גלוי ושקוף בינינו.
כך מתנגן באוזנינו שיר העם המסורתי והרוחני -האמריקני אפריקני, של לס בקסטר מ1950 ושל נינה סימון מ1962, אודות אדם חוטא שבורח מאלוקים ומנסה להתחבא מאחורי הסלע :
Oh, sinner man, where you gonna run to? We got to run to the rock Please hide me, I run to the rock All on that day. But the rock cried out, I can't hide you, the rock cried out All on that day.I said rock What's the matter with you? Don't you see I need you?
מצפים מהסלע המדברי כמו מהסלע בשיר העם האמריקאי ,לסייע לבריחתנו ממרחב הדיבור התקשורתי האנושי – הגלוי, השקוף והישיר. דומה שמשה אפקטיבי בדיבור ישיר עם הקב״ה, כך הוא עושה זאת בהצלחה יתירה כסנגור ,בדיבורו עם הקב"ה, לאחר חטא העגל וחטא המרגלים. אבל משה מתקשה בדיבור עם העם – "שִׁמְעוּ-נָא הַמֹּרִים, הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה, נוֹצִיא לָכֶם מָיִם". כך אנו מכירים מנהיגים בימינו, שיודעים אולי לנהל תקשורת דיבורית מצוינת עם מנהיגי על ושועי עולם במרחב החיצוני, אבל נכשלים כמנהיגות משרתת, בתקשורת הדיבורית העממית עם העם, במרחב הפנימי.
מודל שאנון – ויבר (1949 ) מלמדנו, שבכל אקט תקשורתי מושם דגש על :1.מקור המידע– לברור את המסרים מתוך הנושא עצמו, להתאימם ולהנגישם לסיטואציה התקשורתית הנכונה של מקבל המידע. 2. היעד– לאן ולמי הוא אמור להגיע ומהי התכלית 3.כלי הממסר – אמצעי ודרך ההעברה.
קשר שהוא שורש של המילה- תקשורת , הוא ראשי תיבות של : קלות, שיתוף, רגש.
כבר בספר שמות, אנו עדים לכשל התקשורת הדיבורית בין משה לבני ישראל, על אדמת מצרים.
משה כשליחו של הקב״ה פונה לבני ישראל, הנתונים בעבדות ושעבוד 7/24, ומנסה לחבר אותם לחזון הגאולה והיעוד ,של בנין רוחני וגשמי של עם ישראל בארץ ישראל: "לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל… וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם, אֶל הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי, לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב … וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה, לִפְנֵי ד' לֵאמֹר: הֵן בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי, וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה, וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם". (שמות, ו', ו'-ח' ).
כגודל הציפייה כך גודל האכזבה מתגובת בני ישראל העבדים :״ וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן, אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וְלֹא שָׁמְעוּ, אֶל מֹשֶׁה, מִקֹּצֶר רוּחַ, וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה" (שמות, ו', ט'). התקשורת בין משה לבין בני ישראל, נוחלת כישלון צורב.
מדוע כשלה התקשורת הדיבורית בין משה לבני ישראל ? האם בגלל פגם טכני אורגני, של כבדות הפה וערלות השפתיים של משה, או שמא היה בתקשורת פגם אחר ?
לדעת המהר״ל מפראג ( רבי יהודה ליווא בן בצלאל, 1520-1609),בספרו "גבורות ה'" פרק ד', כבדות הפה וערלות השפתיים של משה לא היה בה, פגם טכני אורגני של גמגום , אלא היא נעוצה במהות, בפער התקשורת הגדול, בין המילים הגבוהות, ההבטחות הגדולות של משה, לבין היכולת להנגיש אותן לבני ישראל.
קוצר הרוח והנפש של העם ,גם נוכח בפרשתנו: "וַיִּסְעוּ מֵהֹר הָהָר, דֶּרֶךְ יַם-סוּף, לִסְבֹב, אֶת-אֶרֶץ אֱדוֹם; וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ-הָעָם, בַּדָּרֶךְ" ( במדבר,כא',ד').
הנה מתכתבת סוגיית דיוננו- מְדַבְּרִים או מַכִּים? בעיתויה של פרשתנו , עם סיום שנת הלימודים בבתי הספר וכך מאיר יעקב שרייבמן בשירו את דמותו של המחנך/ המורה: "הֵם אֵינָם כְּשֶׁלֶג דְּאֶשְׁתָּקַד, אֶלָּא כְּגִשְׁמֵי כָּל הֶחֳרָפִים כֻּלָּם הַזּוֹרְמִים בְּעוֹרְקֶיךָ וּבוֹקְעִים מִמַּעַיְנוֹת אַדְמָתְךָ אִם תִּרְצֶה וְאִם לֹא. אִם תֵּדַע וְאִם לֹא הֵם בִּמְחִלּוֹת נִשְׁמָתְךָ כָּל יָמֶיךָ ". הנה כי כן, המטאפורה של זרימת המים החינוכית בדמותו של המחנך, זורמת לה לנתיב הדיבור , כמים חיים, כדמשק אליעזר – דולה ומשקה.
כל מחנך/מורה לדעת- "שִׁמְעוּ-נָא הַמֹּרִים" –מכל תלמיד שנראה לכם כסלע, אפשר גם ממנו להוציא מים- מְדַבְּרִים ולא מַכִּים.
מְדַבְּרִים ולא מַכִּים ,מתנגן בסיומה של פרשתנו, בשירת באר הסלע שתתמלא במים שנמשלה לתורה ולחסד – "אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל, אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת: עֲלִי בְאֵר, עֱנוּ לָהּ. בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים, כָּרוּהָ נְדִיבֵי הָעָם".
שבת שלום וחודש מבורך
כותב: ד"ר זאב פרידמן, מנכ"ל עמותת מלב"ב
