"הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט" (ח.נ. ביאליק, בעיר ההרגה, פרעות קישינב 1903).
"זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ" (דברים, כה').
אנו מייחלים למיטוט יכולות החמאס וסילוק נוכחות שלטונו, ולכלות את יכולות החיזבאללה.
אנו מתפללים בתקווה להשבתם של החטופות והחטופים לחיק משפחותיהם ולהחזרת המפונים לבתיהם.
אנו חווים את המלחמה כאירוע תנ"כי שנמשך כבר 363 ימים, שאת שיאו עד כה, חווינו הערב במתקפה של אירן על ערי ישראל.
אנו מעניקים רוח גבית ועידוד למנהיגינו המדיניים והצבאיים, בני האור, בנתיב ההצלחות הצבאיות אל מול בני החושך, בשבע חזיתות הרוע.
משה רבנו בנאומו האחרון בפרשתנו, מקפל בתוכו – עבר, הווה ועתיד.
יש בנאום תוכחה לעם ישראל, אך גם נחמה לעתיד.
כך דברי בעל הביאור ( נתיבות שלום, 1729-1786):"השירה הזאת תכלול כל ענייני האומה וכול המוצאות אותה מיום צאתה מארץ מצרים עד סוף כל הדורות. וכן אמרו חז"ל במדרש בספרי (האזינו, שלג, לב, מג) – "גדולה שירה זו שיש בה עכשיו ויש בה לשעבר ויש בה לעתיד לבוא ויש בה לעולם הבא".
משה מגייס לנאומו שני עדים – השמים והארץ: "הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם, וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ, אִמְרֵי פִי"( דברים, לב', א').
קו התפר במפגש בין שמים וארץ, הוא – מקום הספק. משה בפרשתנו נואם את נאום הנאומים, באקורד סיום חייו שמקום קבורתו לא נודע , שאף הוא – מקום הספק.
כך מספרת לנו פרשתנו: "וַיְדַבֵּר ד' אֶל מֹשֶׁה, בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה לֵאמֹר. עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה הַר נְבוֹ, אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ מוֹאָב, אֲשֶׁר, עַל פְּנֵי יְרֵחוֹ; וּרְאֵה אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן, אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לַאֲחֻזָּה. וּמֻת, בָּהָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹלֶה שָׁמָּה ", ובהמשך בפרשת "וזאת הברכה": "וַיַּעַל מֹשֶׁה מֵעַרְבֹת מוֹאָב, אֶל-הַר נְבוֹ, רֹאשׁ הַפִּסְגָּה, אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי יְרֵחוֹ … וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד ד', בְּאֶרֶץ מוֹאָב עַל פִּי ד'. וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּי בְּאֶרֶץ מוֹאָב, מוּל בֵּית פְּעוֹר; וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ, עַד הַיּוֹם הַזֶּה." (דברים, לד', ה'- ו') . הנה לפנינו – מקום הספק.
מפרש רש"י : "קברו היה מוכן שם מששת ימי בראשית לכפר על מעשה פעור וזה אחד מן הדברים שנבראו בין השמשות בערב שבת"( אבות, פרק ה').
כך הרלב"ג – ר' לוי בן גרשון( 1288-1344 ) מאיר את עינינו אודות – "מקום הספק" המאפיין את מקום קבורתו של משה: "שהיה העניין הזה נפלא מאד, כי התורה השתדלה לבאר מקום הקבר ככול מה שאפשר: בַגַּי בְּאֶרֶץ מוֹאָב, מוּל בֵּית פְּעוֹר, ועם כול זה, סבב הקב"ה ,שלא ידע איש את קבורתו, כדי שלא יטעו הדורות ויעבדו אותו לאלוה".
בין השמשות הוא מקום הספק. הוא אותו מקום באופק, ששמיים וארץ נושקים זה לזה.
מקום הספק, הוא חריץ דק שלא ברור אם עדיין יום, או כבר לילה. מקום הספק הוא השטח האפור, הקורא בקשב רב לדעות שונות וגם לדעה של איפכא מסתברא, על מנת לזקק ולדייק בסוף את הערכת המצב – העובדות, ניתוחן, משמעויותיהן, כוונותיהן והחלטה על דרך פעולה ותגובה.
הראי"ה ( אברהם יצחק הכהן) קוק ( 1865 – 1935 ),נדרש למקום הספק, בספרו "עין איה", עת עסק בניתוח מקום ההתרחשות:"היכא דנשקי ארעא ( הארץ) ורקיעא (שמים) אהדדי"(מסכת בבא בתרא ע"ד, עא'), הוא מקום הספק – האופק, שבו הארץ נושקת לרקיע.
הנה פרשנותו של הראי"ה קוק מתכתבת עם נאומו של משה בפרשתנו, הפותח בהצגת שני עוגניו של מקום הספק – השמים והארץ ומה שביניהם: "הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם, וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ, אִמְרֵי פִי".
לדעת הראי"ה קוק, השמים והארץ מייצגים שתי תפיסות עולם טוטליות ובינריות .
השמים- כתיזה, מייצגים את הציבור והקולקטיב ואת התנועות האידאולוגיות של שינוי העולם, כדוגמת הרעיונות של הלאומנות שהצמיחה בסוף את הפאשיזם ואת הסוציאליזם שהצמיח את הקומוניזם, שהביאו טרגדיות לאנושות.
הארץ- כאנטי תיזה, מייצגת את האינדיבידואליזם, המימוש העצמי והליברליזם. גם רעיונות אלו הביאו לתוצאות לא ראויות, בדמות הקפיטליזם החזירי והניאו ליברליזם, של – "היד הנעלמה" וקריסת מדינת הרווחה והאחריות החברתית.
שתי גישות בינאריות וקיצוניות אלו, שללו את "מקום הספק". הן שללו את האפור, שללו את הסינתזה. הן הציגו החלטיות ומוחלטות –שחור או לבן, כאומרות כל אחת לרעותה:" חד משמעית, אין ספק ,שהגישה שלי היא האמת היחידה ורק היא הצודקת".
הנטייה להתעלם ממקום הספק, נובעת מהתנהגות אנושית קלוקלת, שמקורה ביהירות ובהיבריס. כך משה בעל מקום הספק , מדגיש זאת בנאומו בפרשתנו: " וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט, שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ" (דברים, לב', טו').
אך קיים אויב נוסף למקום הספק והוא – השִׁכְחָה.
משה נואם בפרשתנו נאום רגשני, שממנו בוקעת שירה מלווה בנגינה של צלילים, הפורטים על מיתרים מאד רגישים ואישיים, שמהם בוקע המסר החד – בגנות השִׁכְחָה ובזכות הזיכרון :
"זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם, בִּינוּ שְׁנוֹת דֹּר וָדֹר; שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ, זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ" (דברים, לב', ז'-יג').
כמו בתהליך של מדרון חלקלק, עם ישראל לוקה בשִׁכְחָה ועוד יותר חמור מכך, בהשכחה של אלוקיו. משה מדגיש זאת בנאום אחר שלו בספר דברים: "הִשָּׁמֶר לְךָ, פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ד' אֱלֹהֶיךָ, לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקֹּתָיו, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם".
בהמשך לאותו נאום, מופיעה שוב התכונה הקלוקלת – היהירות והגאווה, המאיימת על מקום הספק וכך גם על מקום הזיכרון: "וְרָם, לְבָבֶךָ; וְשָׁכַחְתָּ אֶת ד' אֱלֹהֶיךָ, הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים…וְאָמַרְתָּ, בִּלְבָבֶךָ: כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי, עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה" (דברים, ח', יב –יד').
הבה נשים לבנו לפסוק מפתח בנאומו של משה בפרשתנו: " צוּר יְלָדְךָ, תֶּשִׁי וַתִּשְׁכַּח, אֵל מְחֹלְלֶךָ " (דברים, לב', טו', יח' ).
מסביר זאת המגיד מדובנא (ר' יעקב קראנץ, 1741-1804), שהקב״ה יילד בנו את יכולת התֶּשִׁי – השכחה. אך במקום לעשות ביכולת זו שימוש מועיל, סלקטיבי, מידתי ומבוקר, עם ישראל עשה שימוש רע ובלתי הוגן ביכולת התֶּשִׁי – השכחה, בכך ששכח את – " אֵל מְחֹלְלֶךָ ", זה שיילד והעניק לך את יכולת השכחה.
הנה כי כן, שמים וארץ יִשְּׁקוּ זה לזה, רק בתנאי שמה שביניהם- אותו מרחב הספק, יאופיין בצניעות ובזיכרון.
כך גם ראש השנה מקדש את הזיכרון: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה" (ויקרא, כג', כג').
הנה ניצב משה בסוף דרכו בנאומו בפרשתנו, כשליח ציבור של עם ישראל, מלווה בשני עדיו – שמים וארץ ומשופרו בוקעים קולות- התקיעה התרועה וגם השברים – "בקול דממה דקה ישמע". משה פונה כשליח ציבור לעם ישראל: "לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת, לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל…וְהָיָה כִּי תִמְצֶאןָ אֹתוֹ רָעוֹת רַבּוֹת, וְצָרוֹת, וְעָנְתָה הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְפָנָיו לְעֵד, כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ ".
נאומו של משה בפרשתנו מנחיל לנו מורשה בימים אלו.
אל תשכחו את מקום הספק, ממקום של צניעות והקשבה.
אל תשכחו שיכולת ההרתעה, ההתרעה וההכרעה, בצד טכנולוגיות השמיםHigh Tech המדהימות שבידיכם, מחייבת תשומת לב יתירה גם לארץ . Low Tech
אל תשכחו את החטופות והחטופים, להשיבם לחיק משפחותיהם.
אל תשכחו את האלונקה החסרה, בנשיאה בנטל.
אל תשכחו כי עם הנצח איננו מפחד מדרך ארוכה, למיטוט יכולות החמאס וסילוק נוכחות שלטונו, ולכלות את יכולות החיזבאללה וגדיעת ראש הנחש באירן.
בנאומו של משה בפרשתנו יש תוכחה של אהבה לעם ישראל, אך גם נחמה לעתיד.
הנה שירו האופטימי של המשורר הרוסי אֲלֶכְּסַנְדֶּר פּוּשְׁקִין ( 1799 -1837 ),בימי חולירע, בתרגום של מרים בוסתן, ראוי שיהדהד באוזננו בימי הרי גורל, בוילה בג'ונגל בה אנו חיים:" בימי סופה וסער, טוב לזכור, יש סוף לצער. שמש עוד תשוב לזרוח בגנים, פרחים לפרוח. אם מכה קשה הוכינו לא אבדו עוד כוחותינו, בתבונה ובשלווה, מחדש נבנה תקווה. כן, קודרים השמיים, בואו נשלב ידיים, משפחה אחת גדולה תגרש כל אפלה. עוד נשמח ביום חגנו , אור יאיר את שולחננו ,עת נסב בו אח עם אח וכל בית יבורך".
באמונה ,בתקווה וביחד ננצח.
עם ישראל חי
תכלה שנה וקללותיה , תחל שנה וברכותיה.
שנה טובה כתיבה וחתימה טובה
כותב: ד"ר זאב פרידמן מנכ"ל עמותת מלבב
