פרשתנו ואתחנן היא שבת "נחמו", ניצבת על גבי רצף תודעתי, במעבר החד שבין ט' באב לטו' באב, במעבר מחושך לאור, משעבוד לחירות, משואה לתקומה ומחורבן לגאולה. בקוראנו את הפטרות שלוש הפורענות, באגדות החורבן ובהפטרות שבע הנחמות, נודעת חשיבות גדולה להתחבר למשמעות והתוכן של אירועים אלו- בימים ההם בזמן הזה. שכן, ההתחברות למשמעות תעמיק, תבצר, תעצב ותייצב את זהותנו ושייכותנו לקהילת זיכרון לומדת, המעניקה התנסות ופרקטיקה, כיצד ובאיזה מצב צבירה חברתי יש לציין ולחוות ימים מיוחדים אלו ולא לעשותם כזירת התגוששות- מי הצודק? ואצל מי רק האמת?. שכן, אם לא נהיה תלויים זה בזה, אנו עלולים להיות תלויים זה על יד זה. הנה אנטואן דה סנט-אכזופרי ( 1900-1944)מחבר הספר "הנסיך הקטן", לימד אותנו– איך בונים ספינה?- "אוספים אנשים ונוטעים בהם את האהבה והכמיהה לים הגדול, הרחב והאין סופי, ולא מקבצים אנשים ואומרים להם להכין תוכניות, לאסוף חומרים ולבנות ספינה".
את ספינת עם ישראל חי, בעלת משמעות עוגן קיומו בארצו ובמולדתו היחידה, בונים רק – ביחד, בהידברות, בהסכמה, באהבה ובחיבור למשמעות ולייעוד.
בימים עכשוויים מטלטלים וסוערים שאנו חווים כיום, הקריאה יוצאת לבניית גשר השלום בינינו, על פני תהום נפערת, זהו צו השעה. לא עיסוק אובססיבי בבניין- גשר האמת, אלא כן עיסוק אובססיבי בבניין – גשר השלום.
עלינו לפסוע בנתיב גשר השלום בדרכו של אהרון הכהן – "הִלֵּל אוֹמֵר: הֱוֵי מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַהֲרֹן: אוֹהֵב שָׁלוֹם, וְרוֹדֵף שָׁלוֹם"( אבות, א',יב'). אכן הלל היה מנהיג תורני ורוחני שידע להתאים עצמו למציאות המשתנה ולהפעיל חידוש, גמישות, פשרה ושיקול דעת. הלל דבק בשלום והבין שהאמת לא אחת מפולגת ומשוסעת, כשכל אחד טוען בדווקנות לאמת שלו שאין בִּלְּתָה. התלמוד במסכת עירובין , יג', עמ' ב', מספר, שבמשך שלוש שנים הייתה מחלוקת בין בית הלל לבין בית שמאי, וכל אחד מהצדדים טען שההלכה צריכה להיקבע על פיו. עד שיצאה בת קול ואמרה: "אֵלּוּ וְאֵלּוּ דִּבְרֵי אֱלֹהִים חַיִּים". הנה בנין גשר השלום הגובר על בנין גשר האמת.
בימים גורליים אלו אנו נתבעים לבכורתו של גשר השלום הפנימי ולהקמתו, כפי שנבחן זאת בשלושה דגמים של מנהיגות, מבית מדרשם של הלל ואהרון הכהן, על גבי הרצף שבין ט' באב לטו' באב:
- 1. המנהיגות הרוחנית התורנית 2. המנהיגות המדינית הפוליטית 3. המנהיגות של החברה האזרחית.
המנהיגות הרוחנית התורנית
במשנה במסכת תענית פרק ד' נאמר: " אמר רבן שמעון בן גמליאל, לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכיפורים". בתלמוד במסכת תענית דף ל', מצוינות מספר סיבות לקביעת טו' באב ליום של שמחה. אציג שתי סיבות מתוך שש, שמאפיינות את דמותה של המנהיגות הרוחנית התורנית באותה עת, ויכולתה להנהיג ולקבל הכרעות תורניות משמעותיות במציאות מאד מורכבת, שגרמה לקביעת טו' באב כיום שמחה.
הסיבה האחת שמאופיינת בהכרעה של המנהיגות הרוחנית התורנית,מתייחסת לכך, שבתקופת המדבר נאסרו שבטי ישראל להתחתן זה בזה. ואילו בתקופה מאוחרת יותר בטו' באב , הותרו השבטים להתחתן זה בזה. מדוע במדבר חל האיסור ? זאת בעקבות תקדים בנות צלופחד שהן זכאיות לרשת את נחלת אביהן, כתוצאה מכך, ערער שבט מנשה על ההחלטה, בחשש שאם תינשאנה בנות צלופחד לשבטים אחרים, עלולה נחלת שבטם לעבור לשבטים אחרים. לכן נאמר: " זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ד' לִבְנוֹת צְלָפְחָד לֵאמֹר לַטּוֹב בְּעֵינֵיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים אַךְ לְמִשְׁפַּחַת מַטֵּה אֲבִיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים"( במדבר,לו',ו'). בתקופה מאוחרת יותר, חז"ל- המנהיגות הרוחנית התורנית בהכרעתם התורנית וההלכתית , דייקו מהפסוק, שהאיסור היה תקף רק בדורן של בנות צלופחד, אך הותר אחר כך. הנה מנהיגות הבונה גשר של שלום בחברה מפוצלת ושסועה.
הסיבה השנייה, שמאופיינת אף היא בהכרעה מנהיגותית תורנית, מתייחסת למקרה הטרגי של פילגש בגבעה. לאחר מלחמת אחים עקובה מדם, נשבעו שאר השבטים לא להתחתן עם שבט בנימין, ובתקופה מאוחרת יותר,ביום טו' באב בוטלה השבועה, בהכרעת המנהיגות הרוחנית התורנית, בעזרת דיוק מתוך הפסוק בספר שופטים, כא', א':" וְאִישׁ יִשְׂרָאֵל, נִשְׁבַּע בַּמִּצְפָּה לֵאמֹר: אִישׁ מִמֶּנּוּ, לֹא יִתֵּן בִּתּוֹ לְבִנְיָמִין לְאִשָּׁה". מקור האיסור והשבועה, על שבט בנימין לא לבוא בקהל, הוא בעקבות האונס והרצח הברוטלי בעיר גבעה של בני בנימין וסירובם של בני בנימין להסגיר את השותפים לאונס, דבר שהביא את כל שבטי ישראל למלחמת חורמה על בני שבט בנימין. משבט בנימין שרדו אחרי המלחמה, אך ורק 700 גברים ואף אישה אחת. בהינתן שקיימת השבועה והאיסור, המנהיגות הרוחנית התורנית וההלכתית, הבינה שיש לפתור הבעיה. שכן, המשך האיסור היה מביא להכרתת שבט בנימין מעם ישראל. הפתרון היה על ידי הדיוק של המילה "יתן" מהפסוק, "לא יתן בתו לבנימין לאשה". ההכרעה של המנהיגות הרוחנית התורנית הייתה, שאמנם קיים האיסור של לא יתן אב את ביתו לשבט בנימין, אבל אין למנוע מבני בנימין לקחת להם נשים משבטים אחרים. הנה מנהיגות הבונה גשר של שלום בחברה מפוצלת ושסועה.
ההכרעה ההלכתית של המנהיגות הרוחנית והתורנית שהותרו שבטים להינשא זה עם זה במקרה של בנות צלופחד, כמו גם ההכרעה להתיר האיסור של נישואין עם שבט בנימין,ההכרעה ההלכתית האמיצה, להתיר איסור נישואין של בנות שבט מנשה עם שבטים אחרים והתרת השבטים כולם להינשא זה עם זה, יש בהכרעות הלכתיות אלו, מודל של מנהיגות רוחנית והלכתית, היודעת להכריע במצבים מורכבים של עם ישראל. האתגר הגדול הוא לקבל החלטות בתחומי חיינו השונים, לא במציאות שהכול ברור והיא צבועה בצבעים של שחור או לבן, האתגר הגדול הוא דווקא לקבל הכרעות, במציאות האפורה המורכבת והמסובכת שיש בה דילמות לא פשוטות וממד של ניהול סיכונים. זאת הציפיה ממנהיגים שיהיו רגישים ומחוברים לרחשי עמם ולא ינהגו בנוקשות דווקנית- "ייקוב הדין את ההר"
המנהיגות המדינית הפוליטית
בהפטרת "נחמו" של פרשתנו מתואר הקב״ה כרועה: " הִנֵּה אֲדֹנָי ד' אלוקים בְּחָזָק יָבוֹא, וּזְרֹעוֹ מֹשְׁלָה לוֹ; הִנֵּה שְׂכָרוֹ אִתּוֹ, וּפְעֻלָּתוֹ לְפָנָיו. כְּרֹעֶה, עֶדְרוֹ יִרְעֶה, בִּזְרֹעוֹ יְקַבֵּץ טְלָאִים, וּבְחֵיקוֹ יִשָּׂא; עָלוֹת, יְנַהֵל" ( ישעיהו ,מ' ,י-יא). המסר הוא לדמותה של מנהיגות מדינית פוליטית היברידית של בשר ודם. מנהיגות של "גם וגם". מצד אחד מנהיג אסרטיבי חזק שזרועו מושלה בו ומצד שני מנהיג רך וחומל שבזרועו יקבץ טלאים. זאת המנהיגות האידיאלית של דוד המלך – "עדינו העצני", עדין ורך כתולעת כמנהיג אזרחי, אך גיבור וחזק כמו עץ כמנהיג צבאי. הוא אותו מנהיג שיודע מתי יש לנהוג בנוקשות , להתעקש ולפעול בנחרצות ללא פשרות ,אך גם יודע במצבים מיוחדים ומורכבים לפעול ולהפעיל שיקול דעת של גמישות ,רגישות, חמלה ורכות בהחלטותיו. הנה מנהיגות של כולם היודעת בחזית הפנים לבנות בניין של שלום פנימי.
המנהיגות של החברה האזרחית
בפרשתנו בנאומו של משה, מתוארת הסיטואציה של "החברה האזרחית" של עם ישראל לקראת מעמד הר סיני בקבלת התורה: " וַיְהִי, כְּשָׁמְעֲכֶם אֶת הַקּוֹל מִתּוֹךְ הַחֹשֶׁךְ, וְהָהָר, בֹּעֵר בָּאֵשׁ; וַתִּקְרְבוּן אֵלַי, כָּל רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם וְזִקְנֵיכֶם". (דברים, ה', כ'). אך פניה של "החברה האזרחית" של עם ישראל, היא שונה בנאומו של משה בפרשתנו בבקשה לשליחת המרגלים: "וַתִּקְרְבוּן אֵלַי, כֻּלְּכֶם, וַתֹּאמְרוּ נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ, וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ"( דברים, א',כב').
רש"י ( דברים, א', כב') מנתח בפרשנותו את ההבדל בין שתי הקריבות , בהבדל של מצב הצבירה החברתי של שתי החברות האזרחיות, בשתי הסיטואציות- בחטא המרגלים ובמעמד הר סיני: "ותקרבון אלי כולכם,- בערבוביה. ולהלן הוא אומר: ותקרבון אלי כל ראשי שבטיכם וזקניכם ותאמרו: הן הראנו…"- אותה קריבה הייתה הוגנת. ילדים מכבדים את הזקנים ושלחום לפניהם וזקנים מכבדים את הראשים ללכת לפניהם. אבל כאן- " ותקרבון אלי כולכם"- בערבוביה. ילדים דוחפים את הזקנים וזקנים דוחפים את הראשים".
הנה לפנינו מסר למנהיגות "החברה האזרחית"- ההון החברתי, מושג עתיק יומין, שבסיסו ביוון העתיקה, שבה טבע אריסטו את המושג של "החברה הפוליטית". החברה האזרחית המאופיינת בפירושו של רש"י, במצב הצבירה של " וַתִּקְרְבוּן", נתבעת למנוע אנומליה וכאוס של "קריבה" פתולוגית של החברה האזרחית, הדומה למנהיגות החברה האזרחית של השבטים בחטא המרגלים. חברה המאופיינת בערבוביה, באלימות ובבלגן, שכל דאלים גבר ואחד דוחף את השני. במצבה של חברה פתולוגית זאת, אין כל הגדרה והבחנה בין רשויות השלטון, לבין החברה האזרחית, והאנרכיה היא השולטת בכיפה. פרשתנו מדגישה את השאיפה והציפייה לסוג של "קריבה" הדומה למעמד הר סיני בקבלת התורה בפרשתנו,"קריבה" של מנהיגות מעצבת של חברה אזרחית מסודרת, אחראית, אמיתית, שקופה ומכבדת – בה ילדים מכבדים את הזקנים והזקנים מכבדים את הראשים. זאת מנהיגות של החברה האזרחית שמנחילה ערכים ונורמות של סולידריות וערבות הדדית. גם על וַתִּקְרְבוּן , מסוג של מחאה, יש לגזור גבולות וקווים אדומים. לא הכול מותר. גם סרבנות או ביטול התנדבות למשימה לאומית קיומית הוא קו אדום. איננו ניצבים על במת התגוששות מי הצודק ומי לא. או אצל מי האמת היחידה. עלינו לבנות את גשר וַתִּקְרְבוּן– של פיוס ושלום אזרחי, על פני התהום הנפערת. עלינו לפעול ולסלק את הכאוס – "וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם" ולעסוק בריסטרט restart של בניית ימי בראשית של עולם אור ולא של חושך.
בנאומו של משה, אודות אירוע עשרת הדיברות:" וְכׇל־הָעָם֩ רֹאִ֨ים אֶת־הַקּוֹלֹ֜ת".עם ישראל רואה את קולות הקקופוניה הצורמים, אבל גם אויבנו מסביב, אף הם רֹאִ֨ים אֶת הַקּוֹלֹ֜ת. בספרו מלחמת היהודים מספר לנו יוספוס פלביוס – יוסף בן מתתיהו, מפקד בחזית הגליל בתחילת המרד, על המצור שהטיל צבא רומי על ירושלים בתקופת המרד הגדול ועל היהודים בירושלים הנצורה וכך הוא כותב: "כל המפקדים הרומאים שראו בריב שבין שורות אויביהם (היהודים) מתנה מן השמים היו כולם משתוקקים לעלות על העיר (ירושלים), המריצו באספסינוס שעל פיו יישק כל דבר, לנצל שעת כושר זו. הם אמרו: "האל בא לעזרתנו שסיכסך את אויבינו זה בזה. אבל גלגל חוזר בעולם, היהודים יתעשתו מרוב עייפות או מתוך חרטה על מלחמת האזרחים". אספסינוס השיב להם שהם טועים טעות גדולה בדבר המעשה שיש לעשותו:" שאם נתקיף את העיר מיד הרי יביא איחוד בין האויבים, ויפנו כנגדו את מלוא כוחם. אבל אם הוא ימתין, ימצאו אויבים במספר קטן יותר, לאחר שיתבזבזו במאבקם. לפיכך, בשעה שיריביהם הושמדו בידי עצמם והתענו בגרועה שבפורענויות – מלחמת אזרחים – הרי נוח היה להם ליישב ולהסתכל מרחוק בסכנותיהם – מלהילחם באנשים המחרפים נפשם למות והמשתוללים זה כנגד זה…היהודים מסכנים את מפרקתם במלחמת אזרחים וריב… לפיכך, אם עיניהם נשואות לביטחון, יש להניח לנפשם את היהודים הללו המשמידים זה את זה".
במעמד הר סיני נאמר- "וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר". מפרש רש"י –"כאיש אחד בלב אחד". אבל לא נאמר- בדעה אחת. שכן, במעמד הר סיני עם ישראל ניצב על שבטיו, מאפייניו, דעותיו ואמיתותיו, אבל הלבבות התחברו לבניין שלום ורעות.
איננו עוסקים בערכים אבסולוטיים. העיסוק הבינארי הנמשך במי צודק ומי לא, רק יעמיק התהום וההתדרדרות. שכן, אין לנו ארץ אחרת ועלינו להיות עם בוחן מציאות ולהתאימו למרחב חיים שפוי ככל שניתן, של אחדות הניגודים, של היחד בצד הייחוד. לכן, נדרשת מכולם לתת יד לבניין גשר וַתִּקְרְבוּן של שלום בינינו ,שתובע מכולנו וַתִּקְרְבוּן – קירבה איש לרעהו והקרבת קורבן, למרחב הדברות והגעה להסכמה מסוימת, תוך הפעלת פשרות נדרשות מכולם.
את בנין גשר השלום האזרחי בינינו , על גבי הרצף מט' באב לטו' באב, ינהיג רק מנהיג, שעליו להיות בעת הזאת מבוגר אחראי של כולם, מסוגו של דוד המלך- עדינו העצני, נעים זמירות ישראל:"לְמַעַן אַחַי וְרֵעָי אֲדַבְּרָה נָּא שָׁלוֹם בָּךְ… ד' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן ד' יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם" (תהילים, כט', יא', קכב',ח')
שבת שלום וטו' באב שמח
כותב: ד"ר זאב פרידמן, מנכ"ל עמותת מלב"ב
