הדרמה של בריאת האדם והחטא הקדמוני
מעשה בראשית מתאפיין ביציאה מעולם של תוהו ובוהו לעולם של יצירה וסדר. ביום השישי אנו פוגשים את בריאת האדם נזר הבריאה:
"וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ… וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ: זָכָר וּנְקֵבָה, בָּרָא אֹתָם. וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים, וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ, וְכִבְשֻׁהָ… וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם הַשִּׁשִּׁי" (בראשית א', כו'-לא').
בהמשך מתוארת הנטיעה של גן העדן והשמת האדם בו:
"וַיִּטַּע ד' אֱלֹהִים, גַּן-בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם; וַיָּשֶׂם שָׁם, אֶת-הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר" (בראשית ב', ח'), ולצידו הצמחת עץ החיים ועץ הדעת: "וַיַּצְמַח ד' אֱלֹהִים, מִן-הָאֲדָמָה, כָּל-עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה, וְטוֹב לְמַאֲכָל–וְעֵץ הַחַיִּים, בְּתוֹךְ הַגָּן, וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע" (בראשית ב', ט').
לצד הברכה הוצב האתגר הבראשיתי
"וַיְצַו ד' אֱלֹהִים, עַל-הָאָדָם לֵאמֹר: מִכֹּל עֵץ-הַגָּן, אָכֹל תֹּאכֵל. וּמֵעֵץ, הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל, מִמֶּנּוּ: כִּי, בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת" (בראשית ב', טז'-יז').
בנקודה זו מתחוללת הדרמה המכוננת של החטא הקדמוני ועונשו , סוגיה מוסרית העוסקת בחשיבות החיים ובאחריות למעשי האדם, שהדהדה מאוחר יותר גם ברומן הנודע: "החטא ועונשו" של פיודור דוסטויבסקי (1866).
הנחש הקדמוני נכנס למערכה
"וְהַנָּחָשׁ, הָיָה עָרוּם, מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה, אֲשֶׁר עָשָׂה ד' אֱלֹהִים; וַיֹּאמֶר אֶל-הָאִשָּׁה, אַף כִּי-אָמַר אֱלֹהִים, לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן. וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה, אֶל-הַנָּחָשׁ: מִפְּרִי עֵץ-הַגָּן, נֹאכֵל. וּמִפְּרִי הָעֵץ, אֲשֶׁר בְּתוֹךְ-הַגָּן אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ, וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ: פֶּן-תְּמֻתוּן. וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ, אֶל-הָאִשָּׁה: לֹא-מוֹת, תְּמֻתוּן. כִּי, יֹדֵעַ אֱלֹהִים, כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ, וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם; וִהְיִיתֶם, כֵּאלֹהִים, יֹדְעֵי, טוֹב וָרָע" (בראשית ג', א'-ה').
והעונש אינו מאחר לבוא
"וַיֹּאמֶר ד' אֱלֹהִים, הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ, לָדַעַת, טוֹב וָרָע; וְעַתָּה פֶּן-יִשְׁלַח יָדוֹ, וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים, וְאָכַל, וָחַי לְעֹלָם. וַיְשַׁלְּחֵהוּ ד' אֱלֹהִים, מִגַּן-עֵדֶן–לַעֲבֹד, אֶת-הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר לֻקַּח, מִשָּׁם. וַיְגָרֶשׁ, אֶת-הָאָדָם; וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן-עֵדֶן אֶת-הַכְּרֻבִים, וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת, לִשְׁמֹר, אֶת-דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים" (בראשית ג, כב-כד).
התפתחות השיפוט המוסרי
טרם החטא היו אדם וחווה נעדרים שיפוט מוסרי מפותח להבחין בין טוב לרע.
התנהלותם דמתה לשלב הילדות המוקדם. רק בעקבות האכילה מפרי עץ הדעת נפכחו עיניהם לרכוש לראשונה יכולת שיפוט זו:
"ותֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה-הוּא לָעֵינַיִם, וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל, וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ, וַתֹּאכַל; וַתִּתֵּן גַּם-לְאִישָׁהּ עִמָּהּ, וַיֹּאכַל. וַתִּפָּקַחְנָה, עֵינֵי שְׁנֵיהֶם, וַיֵּדְעוּ, כִּי עֵירֻמִּם הֵם; וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה, וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת" (בראשית ג', ו'-ז').
התכסותם בעלי התאנה מבטאת את המעבר לשלב מפותח יותר של מודעות ושיפוט ערכי.
תהליך זה משתקף בתיאוריות הפסיכולוגיות של התפתחות המוסר
ז'אן פיאז'ה (1896–1980): תיאֵר התפתחות מוסרית הנעה משלב קדם מוסרי בילדות המוקדמת (חוסר יכולת להבחין בין טוב לרע), דרך "ריאליזם מוסרי" (תפיסה נוקשה של חוקים וגמול), ועד "מוסריות אוטונומית" בגיל ההתבגרות (שיפוט מורכב הלוקח בחשבון כוונות ונסיבות).
אדם וחווה בגן העדן ייצגו את השלב הראשוני. הגירוש מגן העדן הוציא אותם מהחממה הילדותית והציב אותם בעולם של בגרות ואחריות מוסרית.
דמות הנחש: משחית או קטליזטור?
חז"ל מייחסים לנחש יכולת להמית או להחיות, לבנות או להרוס – כפי שמשתקף בסמלו של חיל הרפואה. במשנה שנינו:
"וְכִי נָחָשׁ מֵמִית, אוֹ נָחָשׁ מְחַיֶּה? אֶלָּא, בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל מִסְתַּכְּלִין כְּלַפֵּי מַעְלָה וּמְשַׁעְבְּדִין אֶת לִבָּם לַאֲבִיהֶן שֶׁבַּשָּׁמַיִם, הָיוּ מִתְרַפְּאִים, וְאִם לָאו, הָיוּ נִמּוֹקִים" (משנה, ראש השנה ג, ח).
בנרטיב הרווח, הנחש נתפס כמפתה ומחטיא. אך במבט מעמיק, הנחש שימש כזָרָז (קטליזטור) למעבר ההכרחי משלב הילדות הבלתי-מוסרית בגן העדן האלוקי, אל המרחב האנושי הדורש בגרות ושיפוט ערכי.
מעבר זה משלים את עיקרון ההבדלה של בריאת העולם
"וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים, בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ" … וִיהִי מַבְדִּיל, בֵּין מַיִם לָמָיִם … וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לַיַּבָּשָׁה אֶרֶץ, וּלְמִקְוֵה הַמַּיִם קָרָא יַמִּים … לְהַבְדִּיל, בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה" (בראשית א', א'- יד').
בדומה לכך, החטא והגירוש יצרו את ההפרדה ההכרחית בין הסְפֵרָה האלוקית לבין הסְפֵרָה האנושית העצמאית.
המבחן האנושי: ממילים לאחריות
המעבר לבגרות מציב בפני האנושות את אתגר השליטה העצמית והאחריות. הפרשה מתארת את התפתחות הציביליזציה :
"וַתֵּלֶד עָדָה, אֶת-יָבָל… וְשֵׁם אָחִיו, יוּבָל… וְצִלָּה גַם-הִוא, יָלְדָה אֶת-תּוּבַל קַיִן" ( בראשית ד', כ'-כב'), אך מיד לאחר מכן מציגה את הכשל המוסרי החמור, רצח הבל בידי קין: "וַיֹּאמֶר קַיִן, אֶל הֶבֶל אָחִיו; וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה, וַיָּקָם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ" (בראשית ד', ח').
מקום שבו כושל השיפוט המוסרי מתפרצת האלימות.
בבריאת העולם חזרו ונשנו המילים: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים" (בראשית א', ג' ועוד) טרם המעשה, ללמדנו כי הדיבור קודם לכל צעד.
כפי שביטא זאת המשורר הנורווגי רולף יאקובסן בשיר "בשנתנו": "כֻּלָּנוּ יְלָדִים בִּשְׁנָתֵנוּ, רַק אָז אֵין בָּנוּ עוֹד מִלְחָמָה… לוּ רַק יָכֹלְנוּ לְדַבֵּר אָז, זֶה עִם זֶה, כְּשֶׁלִּבֵּנוּ פֶּרַח שֶׁזֶּה עַתָּה פָּתַח אֶת כותרתו… אֱלֹהִים, למדני אֶת שֶׁפַּת הַשֵּׁנָה ".
נראה כי מבחננו האמיתי איננו בזמן השינה, אלא ביכולתנו לנהוג בשיפוט מוסרי, באחריות ובשיח – דווקא כשאנו ערים.
כותב: ד"ר זאב פרידמן מנכ"ל עמותת מְלַבֵּב
