אפקט המעקה הוא דימוי עוצמתי הממחיש כיצד גבולות, חוקים ומסגרות, אינם מצרים את צעדיו של האדם, אלא דווקא מעניקים לו את הביטחון לנוע בחופשיות, ליצור ולהעז. כאשר אדם יודע שיש תֶּפֶס בטוח במקרה של מעידה, רמת החרדה יורדת וטווח הפעולה שלו גדל.
מחקר שנעשה בתחום תכנון סביבות ילדים במסגרות חינוכיות בארה"ב בשנת 2006 , בחן התנהגות של ילדים בחצר משחקים. המחקר מצא, כשהחצר הייתה פרוצה ללא גדר, הילדים נטו להצטופף במרכז ליד המורה מתוך פחד הלא נודע, אבל כשהקיפו את החצר בגדר היקפית, הילדים שיחקו בחופשיות ובהנאה בכל שטח החצר, עד הקצה ממש. הגבול הפיזי בחצר המשחקים דווקא הרחיב את מרחב החופש הפסיכולוגי.
אפקט המעקה מסמל אחריות אישית וגבול, שמטרתו לאפשר שימוש בטוח ב"גג" – המקום הגבוה, החופשי והחשוף ביותר בבית.
משה בנאומו בפרשתנו מציג את אפקט המעקה: "כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ, וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ; וְלֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ, כִּי יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ" (דברים, כב', ח').
דומה שמשה בנאומו בפרשתנו קובע, שביתו הנפשי והמוסרי של עם ישראל , לקראת כניסתו לארץ, מחייב בניית מעקה , שבכוחו לשמש סוג של מנגנון הגנה וחיסון, כנגד העדר גבולות, בדמותם של נגיפי התאווה, היצר הרע והנטייה הטבעית שטבועים באופן טבעי בכל אחת ואחד מהעם, העומד בשערי הכניסה לארץ ישראל.
נאום המעקה של משה , מעביר לנו מסר ברור, שהכול מתחיל בראש ובעיניים, במקום הגבוה ומשם יורד ללב ולכבד. הנה כי כן, העיניים בראש רואות וחומדות ומשם המרחק קצר ללב ולפעילות הידיים והרגליים העושות את המעשה. המסר ברור: לא הכול מותר. המעקה מסייע לנו בתיחום הגבולות.
הנה בסמיכות למצוות התקנת המעקה בפרשתנו, מופיעה מצוות שילוח הקן: "כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכָל עֵץ אוֹ עַל הָאָרֶץ, אֶפְרֹחִים אוֹ בֵיצִים, וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל הָאֶפְרֹחִים, אוֹ עַל הַבֵּיצִים לֹא תִקַּח הָאֵם, עַל הַבָּנִים. שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם, וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ, לְמַעַן יִיטַב לָךְ, וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים" (דברים, כב', ו'-ז).
פרופ' נחמה ליבוביץ ( 1905-1997 ) נדרשת בפרשנותה למצווה של שילוח הקן, ובהקשר לדברי הדרשן במדרש רבה, יז',ה'-ו' :"כאן אין הדרשן רואה את האדם כמטייל בגנו של הקב"ה להנאתו, והמצוות הן מלוויו המוסיפים לו חן ויופי, אלא האדם נתון במאבק עם הגלים הסוערים, הם הם יצריו. בים החיים, הוא עומד לטבוע בכל רגע ורגע, לולי הקברניט אשר בחסדו מושיט לו את החבל שיחזיק בו ולא יטבע, והן המצוות המצילות אותו והנותנות לו כוח ועמידה במאבקו עם יצריו".
פרשנותה של נחמה ליבוביץ מטמיעה את חשיבות המעקה, בדמותו של החבל, שנאחזים בו והמשתקף במצוות ובמשמעותן.
המילה מַעֲקֶה, היא ראשי תיבות: הרהורי עבֵרָה קשִׁים מעבֵרָה.
המוח והראש של האדם נקראים במחשבת היהדות והחסידות : "גַּג" – האיבר הגבוה והעליון ביותר בגוף.
כפי שלגג פיזי יש צורך במעקה כדי למנוע נפילה מטה, כך גם ה"גג" הרוחני של האדם, המוח והמחשבה, זקוק למעקה . כלומר, לגדרים, ולסייגים השומרים עלינו מפני הרהורים רעים, שכן, הרהורי עבֵרָה קשִׁים מעבֵרָה.
המצווה: "וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ", היא הוראה לאדם, להציב שמירה וגבולות על המחשבה שלו, כדי שהרהורי העבירה לא יפילו אותו מדרגתו.
אפקט המעקה, מעוגן גם בתיאוריה של זיגמונד פרויד ( 1856-1939 ) העוסקת בשלושת מרכיבי הנפש:
האיד Id היצרי, הדורש סיפוק מיידי של כל דחף, צורך ותשוקה, ללא התחשבות במציאות, בחוקים או במוסר.
האגו Ego האני, מעריך את הנסיבות בשטח ודוחה או מווסת את סיפוק דחפי האיד, עד שיתאפשרו בתנאים בטוחים ומקובלים.
הסופר אגו Superego המצפון האני העליון , שואף להתנהגות נורמטיבית מושלמת.
לפי פרויד, הנפש נמצאת במאבק כוחות מתמיד. בריאות נפשית תלויה ביכולתו של האגו לשמור על איזון דינמי וגמיש בין השלושה.
משה בנאומו בפרשתנו , מציג 72 מצוות, שבכולן משתקף באופן גלוי או סמוי, אפקט המעקה.
הבה נתמקד רק בשתיים מתוכן .
הראשונה : כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה
כך פותח משה את נאומו בפרשתנו : " כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה, עַל-אֹיְבֶיךָ; וּנְתָנוֹ ד' אֱלֹהֶיךָ, בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ. וְרָאִיתָ, בַּשִּׁבְיָה, אֵשֶׁת, יְפַת תֹּאַר; וְחָשַׁקְתָּ בָהּ, וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה. וַהֲבֵאתָהּ, אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ; וְגִלְּחָה, אֶת רֹאשָׁהּ, וְעָשְׂתָה, אֶת צִפָּרְנֶיהָ. וְהֵסִירָה אֶת שִׂמְלַת שִׁבְיָהּ מֵעָלֶיהָ… וְהָיְתָה לְךָ, לְאִשָּׁה. וְהָיָה אִם לֹא חָפַצְתָּ בָּהּ, וְשִׁלַּחְתָּהּ לְנַפְשָׁהּ, וּמָכֹר לֹא תִמְכְּרֶנָּה, בַּכָּסֶף; לֹא תִתְעַמֵּר בָּהּ, תַּחַת אֲשֶׁר עִנִּיתָהּ " (דברים, כא', י'- יד') .
אפקט המעקה נוכח במופע המלחמה.
כן, מותר ללוחם היהודי לקחת אישה יפת תואר שהוא חושק בה בעת מלחמה. אבל, כל זאת בכפיפות לגדרים ולגבולות , המאפיינים את מוסר המלחמה וטוהר הנשק, שכן, לא הכול מותר.
במילים אחרות, יש כאן התחשבות בנטייה הטבעית של הלוחם במלחמה, אבל מנגד ,יש גם לקבוע כללי התנהגות בעלי גבולות מוסריים ונורמטיביים מידתיים.
כך גם למדנו בפרשת שופטים בשבת שעברה, בנאומו של משה, אודות אי השחתת עצים במלחמה: "כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ, לֹא תַשְׁחִית אֶת עֲצָךְ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת, כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה " (דברים, כ', י"ט).
הביטוי "Fall in love" – "לפול באהבה", מתחבר אף הוא, לאפקט המעקה במצוות אֵשֶׁת, יְפַת תֹּאַר .השימוש במילה "לפול" (Fall) אינו מקרי ,הוא משקף את התחושה שזהו תהליך שקורה באופן פתאומי, לא רצוני, שלעיתים מרגיש חוסר שליטה, בדיוק כמו אובדן שיווי משקל או נפילה ממקום גבוה לתהום.
הביטוי בצורתו האנגלית החל להופיע בטקסטים ספרותיים כבר בימי הביניים וברנסאנס. הוא הפך נפוץ מאוד בדרמות ובשירה, למשל, ביצירותיו של וויליאם שקספיר ( 1564 – 1616, ) שבהן האהבה מתוארת לעיתים קרובות ככוח עוצמתי, סוחף ובלתי נשלט ש"מפיל" את גיבוריו.
דומה שפתיחתה של פרשתנו בנאומו של משה: "כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה, עַל אֹיְבֶיךָ", מכוונת אותנו לקריאה נוספת, דווקא למלחמה הפנימית שלנו, כנגד האויב הפנימי שבתוכנו.
אכן כן, "כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ": "לא דיברה תורה אלא כנגד יצר הרע" (מסכת קידושין, כא'). זאת המלחמה הפנימית בתוכנו שקוראת לנו – "לכוף את יצרנו, להילחם באויב הפנימי שבכל אחד ואחת מאתנו, אויב בדמותן של הקנאה, צרות העין והשנאה ,שמסיתות ומדיחות אותנו למלחמת אחים ואחיות, שסופה מי ישורנו.
לא מקרה הוא שמשה בנאומו בפרשתנו מתמקד בחשיבות מרקם היחסים בין אַחִים וַאֲחָיוֹת ומנכיח את אפקט המעקה 15 פעם, במילה אחת: אָחִיךָ.
השנייה: "לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי, בִּקְהַל ד' "
"לֹא-יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי, בִּקְהַל ד' גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי, לֹא יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל ד' עַד עוֹלָם. עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם, בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם, בַּדֶּרֶךְ, בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם; וַאֲשֶׁר שָׂכַר עָלֶיךָ אֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר, מִפְּתוֹר אֲרַם נַהֲרַיִם לְקַלְלֶךָּ "(דברים, כא', ד'-ה').
הנה מנהרת הזמן מובילה אותנו מאוחר יותר לאפקט המעקה בתקופת מלכותו של המלך דוד, באירוע מזעזע עם מלך עמון : "וַיְהִי, אַחֲרֵי כֵן, וַיָּמָת, מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן; וַיִּמְלֹךְ חָנוּן בְּנוֹ, תַּחְתָּיו. וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶעֱשֶׂה חֶסֶד עִם חָנוּן בֶּן נָחָשׁ, כַּאֲשֶׁר עָשָׂה אָבִיו עִמָּדִי חֶסֶד, וַיִּשְׁלַח דָּוִד לְנַחֲמוֹ בְּיַד עֲבָדָיו, אֶל אָבִיו; וַיָּבֹאוּ עַבְדֵי דָוִד, אֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹן. וַיֹּאמְרוּ שָׂרֵי בְנֵי עַמּוֹן אֶל חָנוּן אֲדֹנֵיהֶם, הַמְכַבֵּד דָּוִד אֶת אָבִיךָ בְּעֵינֶיךָ, כִּי שָׁלַח לְךָ, מְנַחֲמִים; הֲלוֹא בַּעֲבוּר חֲקֹר אֶת הָעִיר, וּלְרַגְּלָהּ וּלְהָפְכָהּ, שָׁלַח דָּוִד אֶת עֲבָדָיו, אֵלֶיךָ. וַיִּקַּח חָנוּן אֶת עַבְדֵי דָוִד, וַיְגַלַּח אֶת חֲצִי זְקָנָם, וַיִּכְרֹת אֶת מַדְוֵיהֶם בַּחֵצִי, עַד שְׁתוֹתֵיהֶם; וַיְשַׁלְּחֵם" (שמואל ב', א'-ד').
אכן אירוע מזעזע. שכן, דוד המלך באמת שלח בתום לב ומתוך הכרת הטוב, את שליחיו לנחם את מלך עמון החדש. אבל יועציו לחשו לאוזנו, ששליחי דוד המלך, הם מרגלים ומהווים איום וסיכון לממלכת עמון. התגובה האכזרית והמבזה של מלך עמון, היא מטלטלת .
על כך נאמר במדרש: "אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: כָּל מִי שֶׁנַּעֲשָׂה רַחֲמָן בִּמְקוֹם אַכְזָר, סוֹפוֹ נַעֲשָׂה אַכְזָר בִּמְקוֹם רַחֲמָן… 'אַל תְּהִי צַדִּיק הַרְבֵּה' . זֶה דָּוִד, שֶׁשָּׁלַח לְנַחֵם אֶת חָנוּן בֶּן נָחָשׁ מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן.
אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: דָּוִד, אַתָּה עוֹבֵר עַל דְּבָרַי! אֲנִי כָּתַבְתִּי 'לֹא תִדְרֹשׁ שְׁלֹמָם וְטוֹבָתָם כָּל יָמֶיךָ לְעוֹלָם' (דברים כג, ז), וְאַתָּה שׁוֹלֵחַ לְנַחֲמוֹ?! 'אַל תְּהִי צַדִּיק הַרְבֵּה' – שֶׁלֹּא תִהְיֶה צַדִּיק יוֹתֵר מִבּוֹרַאֲךָ. מָה כְּתִיב שָׁם?: 'וַיִּקַּח חָנוּן אֶת עַבְדֵי דָוִד וַיְגַלַּח אֶת חֲצִי זְקָנָם…' – הֲרֵי שֶׁהֱבִיאוּהוּ לִידֵי קָלוֹן". (מדרש תנחומא פנחס , ה').
דומה שדוד המלך לא הקים מעקה , בכל הקשור למערכת יחסיו עם מלך עמון. שימוש באפקט המעקה , היה מסייע לדוד המלך , בהצבת גבולות ברורים הנובעים, מהמצווה בנאומו של משה בפרשתנו: "לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי" , והתוצאה הייתה יכולה להיות שונה .
כך שלמה המלך בנו של דוד , נדרש לאפקט המעקה : "אַל תְּהִי צַדִּיק הַרְבֵּה" (קהלת, ז', טז').
חודש אלול , חודש התשובה והפיוס מנכיח את אפקט המעקה, בסיפור התלמודי של רב והקצב : "לרב הייתה מריבה עם קצב אחד, והקצב לא בא לפניו לבקש סליחה. בערב יום הכיפורים אמר רב: אלך אני לפייס אותו. פגש אותו תלמידו רב הונא ושאל: לאן מר הולך? אמר לו: לפייס את פלוני. אמר רב הונא: הולך אבא (רב) להרוג נפש! הלך רב ועמד על הקצב. היה הקצב יושב ומבקע ראש של בהמה, הגביה עיניו וראה את רב. אמר לו: אבא אתה? לך, אין לי עסק עמך! תוך שהוא מבקע את הראש, נשמטה עצם, הכתה בגרונו והרגתו". (בבלי, מסכת יומא, דף פז עמוד א').
לו היה רב ( אבא) בונה מעקה והיה מציב גבול בדמות המעקה גם לפיוס, יתכן שהתוצאה של האירוע הייתה מסתיימת באופן שונה. אכן כן, גם לפיוס יש גבולות וגם לצדיקות יש גבולות.
נאום אפקט המעקה מהדהד ביצירתו של המשורר אורי צבי גרינברג ( 1896 – 1981 ) שמשתמש במצוות המעקה בנאום משה בפרשתנו, בספרו "ספר הקטרוג והאמונה" (1937). אצ"ג מתאר את ההלכה והמסורת היהודית כ"מעקה" של האומה: "בְּלִי מַעֲקֶה לַגָּג – הַבַּיִת הוּא תְהוֹם ".
הבה נייצב בחוזקה את מעקה גג ביתנו הלאומי, ונשמור מכל משמר על הבית האחד והיחיד שלנו.
כותב: ד"ר זאב פרידמן מנכ"ל עמותת מְלַבֵּב
