משה בפרשתנו מייחד את נאומו ומורשתו לקבלת האחריות והציות לסמלי השלטון, בדגש למנהיגות. משה מציג את סוגיית "העגלה הערופה", המאירה זרקור מוסרי וערכי למנהיגים, כאשר מתרחש במשמרת שלהם אירוע, המטלטל את נשמת אפו של ערך קדושת החיים:
" כִּי-יִמָּצֵא חָלָל, בָּאֲדָמָה אֲשֶׁר ד' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ, נֹפֵל, בַּשָּׂדֶה: לֹא נוֹדַע, מִי הִכָּהוּ. וְיָצְאוּ זְקֵנֶיךָ, וְשֹׁפְטֶיךָ; וּמָדְדוּ, אֶל הֶעָרִים, אֲשֶׁר, סְבִיבֹת הֶחָלָל. וְהָיָה הָעִיר, הַקְּרֹבָה אֶל הֶחָלָל וְלָקְחוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא עֶגְלַת בָּקָר, אֲשֶׁר לֹא עֻבַּד בָּהּ, אֲשֶׁר לֹא מָשְׁכָה, בְּעֹל. וְהוֹרִדוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא אֶת הָעֶגְלָה, אֶל נַחַל אֵיתָן, אֲשֶׁר לֹא יֵעָבֵד בּוֹ, וְלֹא יִזָּרֵעַ; וְעָרְפוּ שָׁם אֶת הָעֶגְלָה, בַּנָּחַל. וְכֹל, זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא, הַקְּרֹבִים, אֶל הֶחָלָל יִרְחֲצוּ, אֶת יְדֵיהֶם, עַל הָעֶגְלָה, הָעֲרוּפָה בַנָּחַל. וְעָנוּ, וְאָמְרוּ: יָדֵינוּ, לֹא שפכה (שָׁפְכוּ) אֶת הַדָּם הַזֶּה, וְעֵינֵינוּ, לֹא רָאוּ. כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ, ד', וְאַל תִּתֵּן דָּם נָקִי, בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל; וְנִכַּפֵּר לָהֶם, הַדָּם וְאַתָּה, תְּבַעֵר הַדָּם הַנָּקִי מִקִּרְבֶּךָ: כִּי תַעֲשֶׂה הַיָּשָׁר, בְּעֵינֵי ד' " (דברים, כא', א'-ט' ).
האירוע שלפנינו מתוחם למרחב משילותי של עיר, אבל הוא נכון גם, לכל מרחב משילותי אחר, כך גם מדינה.
מי הם הזקנים באירוע ובכלל ?
הם המבוגר האחראי, המנהיגים של אותה העיר , שבמשמרת שלהם התרחש האסון, שקעקע את ערך קדושת החיים.
כך למדנו במקום אחר אודות מנהיגותם כנשיאים: "וַיַּקְרִיבוּ נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל, רָאשֵׁי בֵּית אֲבֹתָם: הֵם נְשִׂיאֵי הַמַּטֹּת, הֵם הָעֹמְדִים עַל הַפְּקֻדִים" (במדבר, ז', ב').
מי זה: הֵם? המדרש נותן לנו תשובה: הֵם נְשִׂיאֵי הַמַּטֹּת– הם השוטרים שהיו ממונים עליהם במצרים ( שמות, ה', יד') – היו באין הנוגשים ומונין את הלבינים ונמצאו חסרות, היו מכין הנוגשים את השוטרים…ולא היו מוסרין אותם בידי הנוגשים והיו השוטרים אומרים: מוטב לנו ללקות ואל ייכשל יתר העם. לפיכך כשאמר הקב"ה במדבר יא', טז' : אספה לי שבעים איש מזקני ישראל. אמר משה: ריבונו של עולם, איני יודע מי ראוי ומי אינו ראוי. אמר לו: אשר ידעת כי הם זקני העם ושוטריו. אותם הזקנים והשוטרים שהיו מוסרין עצמן ללקות עליהם במצרים במתכונת הלבינים, יבואו ויטלו בגדולה הזו. (במדבר רבה, יב', טז').
חז"ל במשנה בתלמוד הירושלמי, במסכת סוטה פרק ט', ובתלמוד הבבלי במסכת סוטה, דף מד' עמ' ב' ,דנים בסוגיית "עגלה ערופה" ותמהים על הצהרת זקני העיר שלא שפכו את דמו של הנרצח: "וכי על דעתינו עלתה שזקני בית דין שופכי דמים הם?! ".
אלא הם מסבירים שמשמעות הכרזה זו, היא אותה האחריות המצופה מזקני וראשי אותה העיר שבה נמצא החלל. חכמי בבל בתלמוד הבבלי, מתמקדים בנרצח, בכך שראשי העיר לא דאגו ללוות אותו ולא נתנו לו את המענה והסיוע הכלכלי בעיר ולכן נאלץ ללכת מחוץ לעיר ונרצח ואילו חכמי ארץ ישראל בתלמוד הירושלמי מתמקדים ברוצח , ומסבירים זאת בכך, ששמא הרוצח היה נתון במצוקה כלכלית ונפשית ונאלץ לרצוח.
האם ראשי אותה עיר , אשמים במה שקרה בעירם ?
גם אם נמצא שראשי ופרנסי העיר, אינם נושאים באשמה, הרי הם כן נושאים באחריות. במילים אחרות, אפשר לומר שיתכן שהם לא אשמים במובן הפלילי ולא בטוח שיוגש נגדם כתב אישום, אבל הם כן נושאים באחריות מוסרית ציבורית שמצופה מהם כמנהיגים, ויתכן ועליהם להתפטר מתפקידם. כיון שאירוע כה חריג התרחש במשמרת שלהם .
במילים אחרות, הלבנה הבסיסית היא מוסרית ולאו דווקא חוקית או משפטית , התובעת ממנהיגות לקבל אחריות על אירוע שפגע בקדושת החיים ושהתרחש במשמרת שלהם.
הנה יבוא הראי"ה קוק ( 1865 – 1935 ), הנדרש לחשיבותו של הערך המוסרי המוקרן מרום מנהיגינו: "טַעַם אִסּוּר טֻמְאַת מֵתִים בַּכֹּהֲנִים, מִפְּנֵי שֶׁהֵם מוֹרֵי הָעָם, וּמֵרוּחָם נֶאֱצֶלֶת הַשְׁפָּעָה עַל הַסִּגְנוֹן הַמּוּסָרִי… וְהַמּוּסָר שֶׁבַּתּוֹרָה, הוּא מְיוּסָד עַל אַהֲבַת הַחַיִּים " (פנקסי הראי"ה, כרך א', עמ' קצ"ב, ספר אורות הקודש, כרך ג').
כך גם נחזור ונביא שוב את דבריו הנוקבים של השופט משה זילבר ( 1900 -1975), המשנה לנשיא בית המשפט העליון, המעמיק בספרו בהבחנה, בין חוק לבין מוסר: "החוק פונה אל האזרח, המוסר פונה אל האדם. זה יוצרו מבחוץ: במרחבי השלטון, וזה יוצרו מבפנים : במעמקי הלב. זה בא להשליט סדר וזה בא להשקיט מצפון. תפקידו של החוק להציל את העשוק, תפקידו של המוסר להציל את העושק, מידי עצמו. זה מצווה לסלק את החוב, וזה מצווה למלא את החובה. החוק הוא יצור סוציאלי, מוסד חברתי תועלתי, הרואה את הפרט באספקלריה של הכלל. המוסר הוא חוויה אישית, הרגשת חובה אינדיווידואלית, הרואה גם את הכלל במנסרת הצבעים של הפרט. ואף על פי כן, ולמרות ההבדלים הללו, אין שניים אלו : החוק והמוסר, בחינת שתי רשויות נפרדות, ואין הם תלושים זה מזה. להיפך, הם אחוזים זה בזה כאש בגחלת. המוסר הוא בסיסו האידאולוגי של החוק, והחוק הוא הלבוש החיצוני, הקונקרטי של חלק מעקרונות המוסר המופשט. " (הספר: "בכך דרכו של תלמוד", האוניברסיטה העברית, תשכ"ב, 1961 עמ' 66).
אך משה בנאומו בפרשתנו כורך את האחריות המוסרית של מנהיגים, גם לציות לסמלי שלטון בדמות מערכת המשפט ולמעשה מדגיש בנאומו את יסוד המשילות בהפרדת הרשויות .
כך פותח משה את נאומו בפרשתנו: "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים, תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ, אֲשֶׁר ד' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ, לִשְׁבָטֶיךָ; וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם, מִשְׁפַּט צֶדֶק. לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט, לֹא תַכִּיר פָּנִים; וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים, וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם. צֶדֶק צֶדֶק, תִּרְדֹּף לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ, אֲשֶׁר ד' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ" ( דברים, טז',יח'-כ').
הנה רש"י ( 1040-1105 ) בפרשנותו, מאפיין את תשתית המשילות בנפש הקולקטיבית-האומה, המדינה, העם והחברה: "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים, תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ, אֲשֶׁר ד' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ, לִשְׁבָטֶיךָ; וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם, מִשְׁפַּט צֶדֶק" – בְּכָל שְׁעָרֶיךָ – "בכל עיר ועיר. לִשְׁבָטֶיךָ – מוסב על תיתן לך שופטים ושוטרים, תיתן לך לשבטיך בכל שעריך אשר ד' אלוהיך נותן לך. לִשְׁבָטֶיךָ – מלמד שמושיבין דיינין בכל שבט ושבט ובכל עיר ועיר. מנה דיינין מומחים וצדיקים לשפוט צדק".
משה בנאומו בפרשתנו מדגיש את ערך הציות למערכת המשפט כסמל שלטוני, המחייבת את כולם: "וּבָאתָ, אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם, וְאֶל הַשֹּׁפֵט, אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם; וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ, אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט. וְעָשִׂיתָ, עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ, מִן הַמָּקוֹם הַהוּא, אֲשֶׁר יִבְחַר ד'; וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת, כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ. עַל-פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ, וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה: לֹא תָסוּר, מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל" (דברים יז', ט'-יא' ).
ממשיך רש"י בפרשנותו בשמירת מעמדה העצמאי של הרשות השופטת: "ואפילו אינו כשאר שופטים שהיו לפניו, אתה צריך לשמוע לו, אין לך אלא שופט שבימיך. אפילו אומר לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין וכל שכן שאמר לך על ימין ימין ועל שמאל שמאל". כך גם בהמשך נאומו של משה בפרשתנו: "וְעָמְדוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר לָהֶם הָרִיב, לִפְנֵי ד', לִפְנֵי הַכֹּהֲנִים וְהַשֹּׁפְטִים, אֲשֶׁר יִהְיוּ בַּיָּמִים הָהֵם" (דברים, יט,' יז').
מדגיש רש"י: "אֲשֶׁר יִהְיוּ בַּיָּמִים הָהֵם": "יפתח בדורו כשמואל בדורו, צריך אתה לנהוג בו כבוד". במילים אחרות, משה בנאומו מעביר לנו מסר ברור: אין לכם ארץ אחרת. אין לכם מדינה אחרת. אין לכם מוסדות משפט אחרים. אין לכם שופטים אחרים. אין לכם משטרה אחרת. אין לכם שוטרים אחרים. אין לכם צבא אחר, לטוב ולרע, ימין ושמאל כאחד. כל בחירה אחרת, היא מתכון לכאוס, אנומליה ואנרכיה. היזהרו מהכללות ומשיפוטיות. שמרו והקפידו על הפרדת הרשויות, בין הרשות השופטת לבין הרשות המבצעת. לתקן -כן, להרוס – לא .
שנים רבות לאחר נאומו של משה בפרשתנו, אנו חווים את ערך הציות למערכת המשפטית והקפדה על עקרון הפרדת הרשויות, באירוע שהתרחש במאה הראשונה לפני הספירה, כפי שהיא מתוארת בספרו של אמוץ עשהאל, מצעד האיוולת היהודי (2019) וכך הוא כותב:" הכוחנות של המלך אלכסנדר ינאי נחקקה בזיכרון היהודי בזכות סיפור מפורסם בתלמוד במסכת סנהדרין, יט', על עימות חזיתי ואישי שהתגלע בינו ( ראש הרשות המבצעת דאז), לבין נשיא הסנהדרין (בית המשפט העליון דאז), לאחר שעבדו של המלך נאשם בהריגת אדם. המשפט העברי דורש מן הבעלים, אפילו אם רק השור שלו הרג אדם (שמות , כא', כט') וקל וחומר אם עבדו הרג אדם, להופיע פיזית בבית המשפט. לכן הוציא כעת ראש הסנהדרין, השופט העליון שמעון בן שטח, צו הבאה למלך ינאי. קרב סמכויות ויוקרה, בדומה לעימות בין הנרי השמיני לוותיקן, יצא לדרכו. המלך אמנם לא התעלם לחלוטין מן הצו, אבל במקום להטריח את עצמו לבית המשפט, הסתפק בשליחת העבד הנאשם, למרות שארמון מלכי החשמונאים עמד מרחק הליכה קצר ממקום מושב הסנהדרין על הר הבית. שמעון, שאף הוא מצטייר בסיפור כאדם תקיף, שלח עוד שליחים אל המלך שהבהירו לו שעליו להופיע בבית המשפט בכבודו ובעצמו. ינאי ציית, אבל משנכנס לאולם המשפט, ולאחר שסקר את שבעים המשפטנים שהקיפו את שמעון, התעלם ממעמדו כאזרח המופיע בפני השופטים ובמקום לעמוד על רגליו תפס כיסא והתיישב. או אז הרעים קולו של שמעון:" ינאי המלך, עמוד על רגליך ויעידו בך" וליתר תוקף הוסיף ואמר:" לא לפנינו אתה עומד, אלא לפני מי שאמר והיה העולם אתה עומד".
הנה לפנינו שעת מבחנה של סוגיית הציות לבית המשפט. כך בנאומו של משה בפרשתנו: "עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ, וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה… וְהָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה בְזָדוֹן, לְבִלְתִּי שְׁמֹעַ אֶל הַכֹּהֵן הָעֹמֵד לְשָׁרֶת שָׁם אֶת ד' אֱלֹהֶיךָ, אוֹ, אֶל הַשֹּׁפֵט, וּמֵת הָאִישׁ הַהוּא, וּבִעַרְתָּ הָרָע מִיִּשְׂרָאֵל. וְכָל הָעָם, יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ; וְלֹא יְזִידוּן עוֹד".
משה בנאומו בפרשתנו, מעביר מסר ערכי ומוסרי למנהיגים בסוגיית מינוי מלך :" שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ, אֲשֶׁר יִבְחַר ד' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ…. רַק, לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים, וְלֹא יָשִׁיב אֶת הָעָם מִצְרַיְמָה, לְמַעַן הַרְבּוֹת סוּס; …. וְלֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים, וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ; וְכֶסֶף וְזָהָב, לֹא יַרְבֶּה לּוֹ מְאֹד. וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ, עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ" (דברים, יז', טו'-יח').
הנה לנו דרישה ברורה ממנהיג שהוא מלך, במידותיו וערכיו :"לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים… וְלֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים…. וְכֶסֶף וְזָהָב, לֹא יַרְבֶּה לּוֹ מְאֹד".
אך קיימת תוספת: " וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ, עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ". למה כתוב כְשִׁבְתּוֹ ולא בְשִׁבְתּוֹ ?
כן, האות כ עושה את כל ההבדל.
על המלך הנבחר לדעת שכל יום, הוא בבחינת מועמד לתפקיד ומעמדו הוא זמני.
כך כל מנהיג ונושא משרה יטמיע בליבו ובמוחו, שהוא בסטטוס של – כְשִׁבְתּוֹ ולא בְשִׁבְתּוֹ.
הנה כי כן, נאום קבלת האחריות לקדושת החיים והציות לסמלי השלטון של משה בפרשתנו, מתחבר לזעקתו של הנביא ישעיהו בהפטרה לפרשתנו: "הִתְעוֹרְרִי הִתְעוֹרְרִי, קוּמִי יְרוּשָׁלִַם, אֲשֶׁר שָׁתִית מִיַּד ד', אֶת כּוֹס חֲמָתוֹ; אֶת קֻבַּעַת כּוֹס הַתַּרְעֵלָה, שָׁתִית מָצִית. אֵין מְנַהֵל לָהּ".
זאת קריאת ההשכמה למנהיג המבוגר האחראי לקדושת החיים, למנוע את : "יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה".
כותב: ד"ר זאב פרידמן מנכ"ל עמותת מְלַבֵּב
