האהבה נוכחת בחיינו באופן מאד אינטנסיבי. נושא האַהֲבָה מקבל מקום עמוק ועשיר במקרא, במשנה ובתלמוד, כמו גם בספרות העברית, בשירה ובמחקר. אהבה מוצגת הן כרגש אנושי עמוק והן כערך רוחני, מוסרי וחברתי.
הנה אתמול ציינו את טו' באב – חג האהבה והתקווה לעתיד. כאשר בנות ישראל היו יוצאות במחולות אהבה בכרמים, כדי להיפגש עם בחורי ישראל ולהינשא להם, כנאמר: "לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים, שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולים… יוצאות וחולות בכרמים. ומה היו אומרות? בחור, שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך" (משנה, מסכת תענית ד', ח' ).
בפרשת ואתחנן אותה קראנו בשבת שעברה, נוכחת האהבה בפסוק המכונן: "שְׁמַע, יִשְׂרָאֵל: ד' אֱלֹהֵינוּ, ד' אֶחָד. וְאָהַבְתָּ, אֵת ד' אֱלֹהֶיךָ, בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ, וּבְכָל מְאֹדֶךָ" (דברים, ו', ד'-ה').
כך גם נאום האהבה של משה בפרשתנו, קורא מספר פעמים לאהבה שבין אדם לקב"ה ובין אדם לחברו: "וַאֲהֵבְךָ, וּבֵרַכְךָ וְהִרְבֶּךָ… רַק בַּאֲבֹתֶיךָ חָשַׁק ד', לְאַהֲבָה אוֹתָם"…"וְאָהַבְתָּ, אֵת ד' אֱלֹהֶיךָ; וְשָׁמַרְתָּ מִשְׁמַרְתּוֹ, וְחֻקֹּתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וּמִצְוֹתָיו כָּל הַיָּמִים"…"אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם, לְאַהֲבָה אֶת ד' אֱלֹהֵיכֶם, וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם"… כִּי אִם שָׁמֹר תִּשְׁמְרוּן אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם לַעֲשֹׂתָהּ,לְאַהֲבָה אֶת ד' אֱלֹהֵיכֶם" (דברים, י', טו', יא', א'-כ', יא', כ').
יעקב ואהבתו לרחל
כך פותחת פרשתנו: "וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן, אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה"( דברים, ז', יב')
הנה המילה – עֵקֶב, מתחברת לדמותו של יעקב אבינו, שהנכיח לנו את אהבתו העזה לרחל : "וַיֶּאֱהַב יַעֲקֹב אֶת רָחֵל, וַיֹּאמֶר: אֶעֱבָדְךָ שֶׁבַע שָׁנִים, בְּרָחֵל בִּתְּךָ הַקְּטַנָּה… וַיַּעֲבֹד יַעֲקֹב בְּרָחֵל, שֶׁבַע שָׁנִים; וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים, בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ"( בראשית, כט',יח'). יעקב נקרא גם ישראל והנה לפנינו – אהבת יעקב הפרטנית לרחל, אך גם אהבת ישראל הקולקטיבית.
אהבה היא מסע ארוך
אהבה איננה יעד משימתי, של אהבה עכשיו, כאן ועכשיו, לחיצה על כפתור, זבנג וגמרנו. אלא אהבה זה תהליך, סוג של מסע ארוך.
האהבה מוטבעת במסע בני ישראל במדבר , בפרשת מסעי, אותה קראנו לפני שלושה שבועות.
הפועל : אהב , שהוא השורש של המילה: אהבה, מופיע בחמשה חומשי התורה, בשכיחות הבאה: בבראשית: 15 פעם, בשמות: 2, בויקרא : 2, במדבר : 0 ובדברים : 23.
סך הכול : 42 פעם. לפי חכמי הסוד, קיימת זיקה למילה – אהבה ,ב- 42 מסעות של בני ישראל במדבר.
הנה נמצא גם תימוכין לכך, בנבואת הנביא: "הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאׇזְנֵי יְרוּשָׁלַ͏ִם לֵאמֹר, כֹּה אָמַר ד' זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה"( ירמיהו, ב', ב').
כך גם משה בנאומו בפרשתנו , מחבר אותנו למסע המדברי: "בְנֵי יִשְׂרָאֵל, נָסְעוּ מִבְּאֵרֹת בְּנֵי יַעֲקָן מוֹסֵרָה…מִשָּׁם נָסְעוּ, הַגֻּדְגֹּדָה; וּמִן הַגֻּדְגֹּדָה יָטְבָתָה, אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם…וַיֹּאמֶר ד' אֵלַי, קוּם לֵךְ לְמַסַּע לִפְנֵי הָעָם; וְיָבֹאוּ וְיִירְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָם לָתֵת לָהֶם"( דברים, י', ו'-יד').
הנכחת האהבה בתוכנו
כיצד אפשר להנכיח את האהבה בתוכנו ?
הרב אליהו דסלר (1892- 1953),בספרו מכתב מאליהו, שואל: מהו הסדר הנכון, האם נתינה קודמת לאהבה, או אהבה קודמת לנתינה? תשובתו היא: קודם נתינה ובהתמדה ומכאן תגיע האהבה. לדעתו, אין חידוש שנותנים דווקא למי שאוהבים, אלא אוהבים את מי שנותנים.
דומה שיש כאן תהליך התנהגותי של למידה ועיצוב פסיכולוגי התנהגותי : "אחרי הפעולות נמשכים הלבבות":
במצוות קורבן הפסח. התורה מתארת בפרטי פרטים לאורך פסוקים רבים, את המשימות הכרוכות בקיום מצוות קורבן הפסח: " וַיֹּאמֶר ד' אֶל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, זֹאת חֻקַּת הַפָּסַח: כָּל בֶּן נֵכָר, לֹא יֹאכַל בּוֹ. וְכָל עֶבֶד אִישׁ, מִקְנַת-כָּסֶף וּמַלְתָּה אֹתוֹ, אָז יֹאכַל בּוֹ. תּוֹשָׁב וְשָׂכִיר, לֹא יֹאכַל בּוֹ. בְּבַיִת אֶחָד יֵאָכֵל, לֹא תוֹצִיא מִן הַבַּיִת מִן הַבָּשָׂר חוּצָה; וְעֶצֶם, לֹא תִשְׁבְּרוּ בוֹ. כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל, יַעֲשׂוּ אֹתוֹ"( שמות, יב',מג'-מו').
בעל ספר החינוך, פרשן שחי בסוף המאה ה-13, מסביר את טעם המצווה:״דע כי האדם נפעל כפי פעולותיו וליבו וכל מחשבותיו ,תמיד אחר מעשיו שהוא עוסק, אם טוב ואם רע…כי אחרי הפעולות נמשכים הלבבות״.
גם הרמב״ם ( 1138-1204 ) בשמיני משמונה פרקיו מסביר:״ וראוי לו שירגיל עצמו במעשים הטובים עד שיגיעו לו המעלות ויתרחק מן המעשים הרעים, עד שיסורו ממנו הפחיתויות״.
אריך פְרוֹם ( 1900 -1980 ) פסיכולוג ופילוסוף יהודי, מציג בעקבות מחקריו את העשייה וההשקעה הנדרשים בהנכחתה של האהבה בתוכנו:" אהבה איננה רגש פסיבי, אלא גישה פעילה: דאגה אמיתית, אחריות, כבוד וידע. האהבה דורשת מיומנות, והיא אינה באה באופן טבעי אלא מתפתחת בפעולה ובמחויבות". במילים אחרות: אהבה היא – Doing ולא -Being .
הרב פרופ' יונתן זקס( 1948- 2020) מצטט את דיוויד ברוקס מחכמי המוסר המעמיקים בזמננו:
" להיות במחויבות פירושו, בעיניי, להתאהב במשהו, ואז לבנות סביבו מבנה של התנהגות בשביל הרגע שהאהבה תדעך".
הרב זקס מוסיף במאמרו לפרשת ואתחנן: " אהבה היא תשוקה, רגש, מצב מרומם, חווית שיא, מצב רגשי. אנחנו מתחתנים בשירה ונשארים נשואים בפרוזה".
כך גם הנביא מדגיש שתי מילות מפתח – שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה , בהפטרת הנחמה בפרשתנו : "כִּי נִחַם ד' צִיּוֹן, נִחַם כָּל חָרְבֹתֶיהָ, וַיָּשֶׂם מִדְבָּרָהּ כְּעֵדֶן, וְעַרְבָתָהּ כְּגַן ד'; שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יִמָּצֵא בָהּ, תּוֹדָה וְקוֹל זִמְרָה"( ישעיהו, נא',ג'). מה ההבדל בין שָׂשׂוֹן לבין שִמְחָה ? ובכן, שָשׂוֹן נוכח באופן מוחצן חיצוני באירוע חד פעמי ואילו שִמְחָה היא פנימית, שנוכחת בהתמדה ובקביעות לאורך זמן. הנה כי כן, גם האהבה היא כמו אש בוערת באופן קבוע , שאיננה נכבית , כנאמר: "וְאֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ לֹא תִכְבֶּה"( ויקרא, ו', ח'). כן, אש האהבה הפנימית והקבועה לא תיכבה : "מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת הָאַהֲבָה וּנְהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּהָ" ( שיר השירים, ח', ז').
אהבה אמיתית ולא מזויפת
המדרג הנמוך ביותר הוא, אהבה מזויפת ולא אמיתית , המוסתרת במסכה. השיר של ארכדי דוכין , "יש בי אהבה" מאיר את האהבה האפלה , הנסתרת והמזויפת : "בין האפל לנסתר , בעולמנו המר, אומרים שיש עוד תקווה, קוראים לזה אהבה, ומחכים לבואה… בין הבלבול לאסון, תדעו שיש פתרון, קוראים לזה אהבה. בין הזיוף לאמת, בין כל מה שחי למת ישנה אהבה".
ובכן, קריאת התיגר של משה כנגד אהבה במסכה, שהיא אנטי תיזה לאהבת עולם אמיתית, שבין אדם לאלוקיו ובין אדם לחברו, נוכחת בנאומו של משה בפרשתנו, בהקשר לאירוע הטראומטי של חטא העגל ושבירת הלוחות:" סָרוּ מַהֵר, מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם עָשׂוּ לָהֶם, מַסֵּכָה"( דברים, ט',יב'). משה ממשיך ומזקק את ערך האהבה האמיתית: " וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם, הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת ד' אֱלֹהֵיכֶם, וּלְעָבְדוֹ, בְּכָל לְבַבְכֶם, וּבְכָל נַפְשְׁכֶם"( דברים, יא', יג').
מפרש רש"י: "לְאַהֲבָה- שלא תאמר הרי אני למד בשביל שאהיה עשיר, בשביל שאקרא רב, בשביל שאקבל שכר, אלא כל מה שתעשו, עשו מאהבה וסוף הכבוד לבוא".
כך גם בתלמוד:" וְאָהַבְתָּ, אֵת ד' אֱלֹהֶיךָ- שיהא שם שמים מתאהב על ידיך… ויהא משאו ומתנו באמונה ודיבורו בנחת עם הבריות" (מסכת יומא פו', עמ' א').
אך משה בנאום האהבה בפרשתנו, מעמיק עוד יותר את ההבחנה בין אהבה לבין יראה: " וְעַתָּה, יִשְׂרָאֵל מָה ד' אֱלֹהֶיךָ, שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ: כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ד' אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו, וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ, וְלַעֲבֹד אֶת ד' אֱלֹהֶיךָ, בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ"( דברים, י', יב)
הרב יעקב מדן מאיר את ההבחנה שבין אהבה ליראה, בפרשנותו לספר איוב. הנה השטן פונה לקב"ה ואומר לו: איוב הוא צדיק ונאמן לך , רק בגלל שהוא ירא ממך. אבל אם תנסה אותו באהבתו אליך, תיווכח שהוא לא ממש נאמן לך. השטן מצליח לשכנע את הקב"ה וכך מתרחש האירוע הדרמטי , של המכות שמכות את איוב ומצבו מתדרדר , מאגרא רמא לבירא עמיקתא.
עכשיו השטן מחכך את ידיו בהנאה וכאומר לקב"ה, הבה נבחן עכשיו, את מידת אהבתו האמיתית של איוב אליך, במצבו החדש .
אהבה לגר ולזר
הנה משה בנאומו בפרשתנו קורא לאהבה נוספת : אהבת הגר והזר שבקרבנו : "וַאֲהַבְתֶּם, אֶת הַגֵּר: כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (דברים, י', יט').
פעמון הזיכרון ההיסטורי של העם היהודי , מצלצל בתורתנו, עת היא מציבה לקהילת קדושים, רף מוסרי ביחס לגר ולזר שבקרבנו: " וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר, בְּאַרְצְכֶם לֹא תוֹנוּ, אֹתוֹ. כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם, וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם, אֲנִי, ד' אֱלֹהֵיכֶם"( ויקרא, יט', לד').
הקריאה היא לא רק לעשיית צדק חברתי כמילוי חובה וציות לכללים ולחוקים בלבד, אלא קוראת לנו גם לעשיית צדק חברתי באהבה. עשיית הצדק החברתי מחויבת כלפי כל אדם שנברא בצלם אלוקים. כך גם לגר התושב ולאדם הזר שחי עמנו. עלינו לא רק לעשות עמו צדק חברתי ולא לפגוע בזכויותיו ובאיכות חייו, אלא עלינו לאהוב אותו כמונו.
דומה שמשה בנאום האהבה בפרשתנו, מאתגר אותנו לבחון בהתבוננות פנימית גם את –הַגֶּן הפנימי שלנו, שנקרא – הזר, האחר והשונה שבתוכנו. באיזו מידה אנו מסוגלים, להכיל אותו בתוכנו- בליבנו ובתודעתנו, לא כמצוות אנשים מלומדה ולא רק כציות לכללי הסדר החברתי, אלא להכילו ולהטמיעו בתוכנו – באהבה. לדעת להכיל באחדות ישראל גם את השונה והזר לנו, בדעה ובהשקפה בארצנו הקטנטונת.
משמעות האהבה וביטויה
כך אנו לומדים בספרו הפילוסופי של אנטואן דה סנט-אכזופרי (1900 –1944) "מצודת האדם" שהפך עם השנים למזוהה עם רוח הנסיך הקטן: "אם אתה רוצה לבנות ספינה, אל תשלח אנשים לאסוף עצים, אלא עורר בהם אהבה וגעגוע לים הפתוח".
כך בימינו ,אדוות האהבה משיטה את ספינת האהבה של חיינו, בגלי מים סוערים ומאתגרים. עוגניה הערכיים של האהבה, שאיננה תלויה בדבר ומייצגת אמת לאמיתה , פשטות , צניעות, כבוד, הקשבה, משמעות ושייכות.
הנה גם בעולמנו, האהבה נוכחת מאד במרחב הדיגיטאלי, בשפת האימוג'ים המטרידים לא אחת את מנוחתנו , אודות הכוונה והביטוי לצורתו ולדמותו של האימוג'י ששלחו לי ?– אצבע למעלה, תודה, לב וגם איזה לב.
אכן שירו של ארכדי דוכין מהדהד את האהבה באור הנחמה והתקווה: " בין האפל לנסתר , בעולמנו המר ,אומרים שיש עוד תקווה , קוראים לזה אהבה, ומחכים לבואה…בין הבלבול לאסון , תדעו שיש פתרון ,קוראים לזה אהבה, בין הזיוף לאמת ,בין כל מה שחי למת , ישנה אהבה. יש בי אהבה , והיא תתעורר ותיגע , יש בי אהבה , והיא תנצח".
כותב: ד"ר זאב פרידמן מנכ"ל עמותת מְלַבֵּב
