החלטות של מנהיגים, הן הרות גורל .
כך נוכל להבין את חשיבותה של המשילות, על מנת לייצר איזונים ובלמים, בתהליך קבלת החלטות, שמשפיעות על דורות העתיד, לטוב ולרע.
מיכאל הרסגור ואהוד פוקס בספרם ( 2010): "רגעים היסטוריים ורגעים היסטריים- החלטות בתנאי משבר", מתארים ומנתחים החלטות אסטרטגיות טובות ורעות של מנהיגים, וכך הם כותבים: "השאלות הפשוטות שאדם צריך לשאול את עצמו לפני שהוא מקבל החלטה חשובה הן: מה אתה חושב שיצא (בעתיד) לך ולאומתך מכך? מה הסיכוי שזה יקרה? ומה יקרה, חלילה, אם לא?. אם שאלת את עצמך את כל השאלות הללו, אם ענית עליהן בכנות, ואם בחרת בתשובה שלפי הנתונים שבידך תוליד את הסבירות הגבוהה ביותר לתרחיש חיובי ביותר מבחינתך, וגם תצמצם את הסבירות לתרחישים המסוכנים – כנראה קיבלת את ההחלטה הנכונה".
כך גם הסופרת וההיסטוריונית ברברה טוכמן (1912-1989), בספרה המונומנטלי – "מצעד האיוולת", משנת 1983, מציגה ומנתחת, אירועים היסטוריים שהתרחשו לאורך דברי ימי ההיסטוריה, המייצגים החלטות אסטרטגיות של מנהיגים ,המאופיינות כמצעד החוכמה או כמצעד האיוולת. החלטות נכונות וחכמות של מנהיגים שמייצגות את מצעד החוכמה, שינו את פני ההיסטוריה באופן חיובי, והחלטות אסטרטגיות שגויות ואוויליות, שינו את פני ההיסטוריה באופן שלילי, כמו למשל, החלטתו האסטרטגית של המלך רחבעם, לקבל עצות מהצעירים ולא מהזקנים בעלי ניסיון החיים , שלא להקל את עול העבודה שהטיל אביו המלך שלמה: "אבי ייסר אתכם בשוטים, ואני אייסר אתכם בעקרבים" (מלכים א', יב', יא). התוצאה הייתה פילוג בין ממלכת יהודה לבין ממלכת ישראל.
הפרידה והמורשה:
הנה משה רבנו בפרשתנו, לקראת ירידתו מבמת ההיסטוריה, נושא נאום לאורך ספר דברים, שאפשר להגדירו כנאום הפרידה .
בספר דברים , בשונה מספרי שמות ובמדבר, שם נוכח משה בהנהגה פעילה ב Doing, הרי בספר דברים אותו אנו מתחילים היום, משה יותר ב Being.
כך פותחת פרשתנו: "אֵלֶּה הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל, בְּעֵבֶר, הַיַּרְדֵּן: בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין-פָּארָן וּבֵין-תֹּפֶל, וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב. אַחַד עָשָׂר יוֹם מֵחֹרֵב, דֶּרֶךְ הַר שֵׂעִיר, עַד, קָדֵשׁ בַּרְנֵעַ. וַיְהִי בְּאַרְבָּעִים שָׁנָה, בְּעַשְׁתֵּי עָשָׂר חֹדֶשׁ בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ; דִּבֶּר מֹשֶׁה, אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ד' אֹתוֹ, אֲלֵהֶם. אַחֲרֵי הַכֹּתוֹ, אֵת סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי, אֲשֶׁר יוֹשֵׁב, בְּחֶשְׁבּוֹן וְאֵת, עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן, אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּעַשְׁתָּרֹת, בְּאֶדְרֶעִי. בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, בְּאֶרֶץ מוֹאָב, הוֹאִיל מֹשֶׁה, בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת לֵאמֹר" (דברים, א', א'-ה' ).
מפרש רש"י: "מלמד שלא הוכיחן אלא סמוך למיתה. ממי למד, מיעקב שלא הוכיחן אלא סמוך למיתה…אין מוכיחין את האדם אלא סמוך למיתה".
משה רבנו בסוף דרכו, עוסק בסוג של תוכחה חברתית חינוכית שיש בה משנה סדורה של : "בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת לֵאמֹר".
משה מקיים תהליך מסודר של פרידה והנחלת צידה לדרך של: " תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה, מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב " ( דברים, לג', ד').
המשורר אמיר גלבוע ( 1914- 1984 ) בשירו "כל שיכול " מאיר לנו את החלופות השונות ,באיזה מהן יבחר אדם, בסיטואציה של היותו סמוך למותו: "מַה חוֹשֵׁב אִישׁ בְּיוֹם שֶׁמַּרְגִּישׁ, שֶׁעִתּוֹ קְרֵבָה? יֵשׁ נוֹתֵן דַּעְתּוֹ וְלִבּוֹ שֶׁהַכֹּל הָיָה אַךְ לַשָּׁוְא. יֵשׁ חָשׁ קֵיבָתוֹ רְעֵבָה, מַמָּשׁ תּוֹקְפוֹ הָרָעָב, לַכֹּל שֶׁלֹּא טָעַם וְלֹא אָכַל בִּימֵי חַיָּיו, וְיֵשׁ מְהַרְהֵר בֵּינוֹ לְבֵינוֹ, אִם אָמְנָם עָשָׂה כָּל שֶׁיָכוֹל, בְּכָל אוֹתִיּוֹת הַכְּתָב, הָחֵל בְּאָלֶ"ף וְכַלֵּה בתָי"ו, וְאָדִישׁ לַכֹּל מְסַכֵּם, שֶׁאִם אָמְנָם הֶחְסִיר (וְעוֹד אֵיךְ), יִהְיוּ נָא אֵלֶּה לַבָּאִים אַחֲרָיו, וּפָנָיו אֶל הַקִּיר הוֹפֵךְ"
משה רבנו המנהיג הכול יכול , שחלומו להיכנס לארץ ישראל נגוז על הסלע במי מריבה , שיודע שהנה הוא סמוך למיתתו ועומד להיפרד מעמו, כאיש בשר ודם, בוחר בצלילות הדעת, בחלופה של פרידה בהנחלת מורשה.
משה נושא לאורך ספר דברים, נאום פרידה ומורשה שכולל שני חלקים:
הראשון, תיעוד הזיכרון והאירועים הייחודיים שאירעו במהלך הנהגתו את בני ישראל, הצגתם וניתוחם.
השני, הנחלת פרקטיקה של מצוות חברתיות שהן תהיינה התשתית ,לדמותו המוסרית והערכית, של עם ישראל ומנהיגיו לקראת כניסתו לארץ ישראל.
שלוש החלטות, משתקפות בשלושה אירועים מכוננים בפרשתנו, בנאומו של משה:
הראשון, בהחלטה הרת גורל , להנחיל את חשיבות המשפט ועליונותו, והקמת ארגון פירמידלי מדרגי של שרי אלפים, מאות ועשרות: " אֵיכָה אֶשָּׂא, לְבַדִּי, טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם, וְרִיבְכֶם. הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים, וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם; וַאֲשִׂימֵם בְּרָאשֵׁיכֶם . וַתַּעֲנוּ, אֹתִי; וַתֹּאמְרוּ, טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לַעֲשׂוֹת . וָאֶקַּח אֶת רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם, אֲנָשִׁים חֲכָמִים וִידֻעִים, וָאֶתֵּן אוֹתָם רָאשִׁים, עֲלֵיכֶם: שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי מֵאוֹת, וְשָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת, וְשֹׁטְרִים, לְשִׁבְטֵיכֶם. וָאֲצַוֶּה, אֶת שֹׁפְטֵיכֶם, בָּעֵת הַהִוא, לֵאמֹר: שָׁמֹעַ בֵּין אֲחֵיכֶם וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק, בֵּין אִישׁ וּבֵין אָחִיו וּבֵין גֵּרוֹ. לֹא תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט, כַּקָּטֹן כַּגָּדֹל תִּשְׁמָעוּן לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ, כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא; וְהַדָּבָר אֲשֶׁר יִקְשֶׁה מִכֶּם, תַּקְרִבוּן אֵלַי וּשְׁמַעְתִּיו"( דברים,א',יב'- יז').
השני, בהחלטה הרת גורל, לשלוח את מנהיגי השבטים לתור את הארץ: "וַתִּקְרְבוּן אֵלַי, כֻּלְּכֶם, וַתֹּאמְרוּ נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ, וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ … וָאֶקַּח מִכֶּם שְׁנֵים עָשָׂר אֲנָשִׁים, אִישׁ אֶחָד לַשָּׁבֶט….וַתַּמְרוּ, אֶת פִּי ד' אֱלֹהֵיכֶם. וַתֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיכֶם, וַתֹּאמְרוּ, בְּשִׂנְאַת ד' אֹתָנוּ, הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת אֹתָנוּ בְּיַד הָאֱמֹרִי, לְהַשְׁמִידֵנוּ. אָנָה אֲנַחְנוּ עֹלִים, אַחֵינוּ הֵמַסּוּ אֶת לְבָבֵנוּ לֵאמֹר עַם גָּדוֹל וָרָם מִמֶּנּוּ, עָרִים גְּדֹלֹת וּבְצוּרֹת, בַּשָּׁמָיִם; וְגַם בְּנֵי עֲנָקִים, רָאִינוּ שָׁם. וָאֹמַר, אֲלֵכֶם: לֹא תַעַרְצוּן וְלֹא תִירְאוּן, מֵהֶם… וַיִּשְׁמַע ד', אֶת קוֹל דִּבְרֵיכֶם; וַיִּקְצֹף, וַיִּשָּׁבַע לֵאמֹר. אִם יִרְאֶה אִישׁ בָּאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה, הַדּוֹר הָרָע הַזֶּה אֵת, הָאָרֶץ הַטּוֹבָה, אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי, לָתֵת לַאֲבֹתֵיכֶם. זוּלָתִי כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה, הוּא יִרְאֶנָּה, וְלוֹ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר דָּרַךְ בָּהּ, וּלְבָנָיו יַעַן, אֲשֶׁר מִלֵּא אַחֲרֵי ד' … יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן הָעֹמֵד לְפָנֶיךָ, הוּא יָבֹא שָׁמָּה; אֹתוֹ חַזֵּק, כִּי הוּא יַנְחִלֶנָּה אֶת יִשְׂרָאֵל" ( דברים, א', כב'- לח').
השלישי, בהחלטה הרת גורל לגייס את כולם לצבא: כפי שבא לידי ביטוי, באירוע שניים וחצי השבטים, ראובן גד וחצי המנשה. ההחלטה לכפות עליהם התגייסות לצבא עם כל אחיהם במלחמת המצווה: " וְלָראוּבֵנִי וְלַגָּדִי נָתַתִּי מִן הַגִּלְעָד… וָאֲצַו אֶתְכֶם, בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר: ד' אֱלֹהֵיכֶם, נָתַן לָכֶם אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ חֲלוּצִים תַּעַבְרוּ לִפְנֵי אֲחֵיכֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, כָּל בְּנֵי חָיִל" (דברים, ג', יח').
חזון הנביא ישעיהו
פרשת דברים הפותחת את ספר משנה תורה , היא גם שבת חזון, על שם ההפטרה של הנביא ישעיהו, החותמת את שלוש הפטרות הפורענויות שאנו קוראים בשבתות של ימי בין המצרים, בין יז' בתמוז לבין תשעה באב: "חֲזוֹן יְשַֽׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ אֲשֶׁר חָזָה עַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם …בָּנִים גִּדַּלְתִּי וְרוֹמַמְתִּי וְהֵם פָּשְׁעוּ בִֽי. יָדַע שׁוֹר קֹנֵהוּ וַחֲמוֹר אֵבוּס בְּעָלָיו, יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַע, עַמִּי לֹא הִתְבּוֹנָֽן. הוֹי גּוֹי חֹטֵא עַם כֶּבֶד עָוֹן זֶרַע מְרֵעִים בָּנִים מַשְׁחִיתִים עָזְבוּ אֶת ד' נִֽאֲצוּ אֶת קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל… וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה, וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה; אַחֲרֵי-כֵן, יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק קִרְיָה, נֶאֱמָנָה. צִיּוֹן, בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה; וְשָׁבֶיהָ, בִּצְדָקָה " (ישעיהו, א', א'-כז").
עמוס חכם( 1921-2012 )בפרשנותו בדעת מקרא עמ' כ', נדרש לעיתוי הפטרתנו וכך הוא כותב: "דעות שונות למפרשים בעניין זמנה של הנבואה הזאת ואין הכרעה בדבר. אבל נראה שתאור חורבן הארץ בפסוקים ה'- ט', הוא תיאור המצב בימי חזקיהו המלך, כאשר עלה סנחריב והחריב ערים רבות ביהודה וביקש גם לכבוש את ירושלים".
החלטה הרת גורל של המנהיגות ערב חורבן הבית:
הנה החלטה הרת גורל של המנהיגות הרוחנית והתורנית באותם הימים של ערב חורבן הבית, המשתקפת בסיפור החורבן של "קמצא ובר קמצא", המייצג במלוא כיעורו את שנאת החינם שאפיינה את הממסד השלטוני והחברה האזרחית של עם ישראל. ברגע הכי מביש וטרגי, שהגביר "המנהיג" עורך הסעודה, מבייש לעיני כל את בר קמצא שהיה שונאו שהגיע בטעות לסעודה במקום קמצא שהיה אוהבו.
כאשר עולה הדילמה האם להיענות לקיסר להקריב הקורבן שהטילו בו מום, עומד לו מנהיג תורני רוחני, בשם זכריה בן אבקילס ומציג את החלטתו הרת הגורל: "יקוב הדין את ההר", לא נעשה ולא נאפשר, לא נפעיל שיקול דעת אחראי בסיטואציה המורכבת אל מול איומי הקיסר הרומאי. מדוע ?- "מפני מה יגידו מה יאמרו", מדוע? מפני החשש מיצירת תקדים מסוכן ,כיצד תשפוט אותנו בעתיד, ההיסטוריה ההלכתית והתורנית.
זה מה שהיה חשוב למנהיגות באותה סעודה, אף אחד ממנהיגי הישוב היהודי בירושלים באותם הימים, לא קם ומחה כנגד העלבון שנגרם לבר קמצא וכנגד החלטתו של זכריה בן אבקילס. הם היו שפוטים של בעלי ההון והטייקונים באותם ימי ערב חורבן ירושלים.
התלמוד כבר התייחס באופן נוקב, להחלטה הרת הגורל של המנהיגות כיצד לנהוג באירוע של קמצא ובר קמצא:" דאמר רבי יוחנן, לא חרבה ירושלים, אלא על שדנו בה דין תורה…שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עבדו לפנים משורת הדין"( בבא מציעא ל' עמ' ב').
כך גם במקום אחר בתלמוד: "אמר רבי יוחנן ענוותנותו ( יראת השמים המוגזמת) של רבי זכריה בן אבקילס החריבה את ביתנו, ושרפה את היכלנו, והגליתנו מארצנו"( גיטין, נו', עמ' א').
כבר כתב על כך המשורר הירושלמי יהודה עמיחי( 1924-2000): " מִן הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים לֹא יִצְמְחוּ לְעוֹלָם פְּרָחִים בָּאָבִיב .הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים הוּא רָמוּס וְקָשֶׁה כְּמוֹ חָצֵר אֲבָל סְפֵקוֹת וְאַהֲבוֹת עוֹשִׂים אֶת הָעוֹלָם לְתָחוּחַ כְּמוֹ חֲפַרְפֶּרֶת, כְּמוֹ חָרִישׁ וּלְחִישָׁה תִּשָּׁמַע בַּמָּקוֹם שֶׁבּוֹ הָיָה הַבַּיִת אֲשֶׁר נֶחְרַב".
האם נלמד את הלקח לימינו, בהחלטה הרת גורל של מנהיגים מדיניים וצבאיים ,להיצמד לקיבעון מחשבתי ולקונספציה, לא לקדש את הספק, לא להקשיב ולאחוז במידה המגונה של ההיבריס והגאווה, שהביאה עלינו את האסון והטבח בשבעה באוקטובר ?
כותב: ד"ר זאב פרידמן מנכ"ל עמותת מְלַבֵּב
