הנה הגענו בפרשותינו המחוברות – מטות מסעי, לאקורד הסיום, של המסע המדברי של בני ישראל, מגלות לגאולה, ומעבדות לחירות. מסע שהחל בשעבוד מצרים, דרך נתיב מפרך ומאתגר על פני 42 מסעות במדבר, ועד לקו הסיום, על סף הכניסה לארץ ישראל. 14 מהמסעות היו כולם בשנה הראשונה למסע ו-8 מהם היו בשנה האחרונה למסע. ו – 20 מסעות התרחשו במשך 38 שנים.
כך מתארת זאת פרשתנו: "אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְצִבְאֹתָם: בְּיַד מֹשֶׁה, וְאַהֲרֹן. וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם, לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי ד'; וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם, לְמוֹצָאֵיהֶם"(במדבר, לג', א'-ב').
המסע המדברי ומשמעותו
המסע המדברי הארוך היה רצוף בציוני דרך משבריים , שבהם העם כושל ומבקש לחזור למצרים, כמו:"וַיַּחֲנוּ, בְּמָרָה…. וַיַּחֲנוּ, בִּרְפִידִם, וְלֹא הָיָה שָׁם מַיִם לָעָם, לִשְׁתּוֹת…. וַיַּחֲנוּ, בְּקִבְרֹת הַתַּאֲוָה… וַיַּחֲנוּ, בַּחֲרָדָה…. וַיַּחֲנוּ עַל-הַיַּרְדֵּן מִבֵּית הַיְשִׁמֹת, עַד אָבֵל הַשִּׁטִּים"( במדבר, לג',ח'-מט').
רבי עובדיה סְפוֹרְנוֹ ( 1475- 1550 ) מאיר בפרשנותו את מורכבות המסע וקשייו:" וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם, לְמוֹצָאֵיהֶם – וכתב גם כן עניין המסע שהיה לצאת ממקום אל מקום בלי הקדמת ידיעה, שהיה זה קשה מאוד ובכל זה לא נמנעו. ובכן נכתב בכל אחד מהן- ויסעו ממקום פלוני ויחנו במקום פלוני, כי המסע והחנייה,כל אחד מהם קשה".
כך גם מתארת ההפטרה הראשונה בשלוש הפטרות הפורענות בימי בין המצרים: "כֹּה אָמַר ד', זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ, אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר, בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה" (ירמיהו, ב', א'-ב'). וכך גם נקרא בהפטרה לפרשתנו שהיא השנייה לפורענות:"הַמּוֹלִיךְ אֹתָנוּ בַּמִּדְבָּר, בְּאֶרֶץ עֲרָבָה וְשׁוּחָה בְּאֶרֶץ צִיָּה וְצַלְמָוֶת בְּאֶרֶץ לֹא עָבַר בָּהּ אִישׁ, וְלֹא יָשַׁב אָדָם שָׁם" (ירמיהו, ב', ו').
המציאות של המסע המדברי, מייצרת תנאי אי וודאות ואי היכרות מקרוב עם מקום היעד – ארץ ישראל, כשלאורך כל המסע מצופה מהעם – דור ב' לאחר חטא המרגלים, לממש את הייעוד הנשגב של גאולת המשילות שלה קוראת פרשתנו: "וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ, כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ לָרֶשֶׁת אֹתָהּ " (במדבר, לג', נג').
הנה כי כן, המסע המדברי שמחולל את תכנית השינוי של זהויות עם ישראל, מזהות של עבד לזהות של בן חורין, אל לו להיעשות בלחץ ובמהירות, אלא עליו להתנהל, בשיטתיות, במשנה סדורה, עקב בצד אגודל.
שני משפטים מכוננים, מעטרים באור יקרות את תוכנית השינוי, במסע המדברי: "הדרך הארוכה, היא הדרך הקצרה", "עם הנצח איננו מפחד מדרך ארוכה".
הבה נברר ביתר עמקות את שני המשפטים הללו, שהם כה נוכחים בימינו אנו, ותובעים מעמנו, תשומת לב יתירה.
אנו נתונים קרוב לשלוש שנים מאז האסון הנורא בשבעה באוקטובר, במציאות מורכבת ומאתגרת, הדורשת התבוננות ועשיית חשבון נפש, לאומי קולקטיבי. מציאות שבה אנו נתונים במסע אתגרי, שדורש מאתנו – חוסן אמוני, נפשי, פיזי וחברתי. כי רק ביחד נצלח את האתגרים.
ככל שנתעמק בפרשתנו, ניווכח שערך התהליך והדרך הארוכה שהיא הקצרה, ושעם הנצח איננו מפחד מדרך ארוכה, טבוע עמוק בתודעה היהודית ובזהותו של עם ישראל לדורותיו.
"הדרך הארוכה היא הדרך הקצרה"
המקור למשפט זה הוא סיפור תלמודי מפורסם אודות התנא רבי יהושע בן חנניה המספר על מפגש שהיה לו בילדותו: "אמר רבי יהושע בן חנניה: מימיי לא ניצחני אדם אלא אישה, תינוק ותינוקת… מה היא התינוק? פעם אחת הייתי מהלך בדרך, וראיתי תינוק יושב על פרשת דרכים. ואמרתי לו: באיזה דרך נלך לעיר? אמר לי: זו קצרה וארוכה, וזו ארוכה וקצרה. הלכתי בקצרה וארוכה. כיוון שהגעתי לעיר, מצאתי שהיא מקפת גנות ופרדסין ,ולא הייתה כניסה לעיר. חזרתי לאחורי. אמרתי לו: בני, לא כך אמרת לי זו קצרה? אמר לי: ולא כך אמרתי לך ארוכה?" ( מסכת עירובין, נג', עמ' ב').
רבי יהושע בחר בדרך שהייתה קצרה מבחינה גיאוגרפית, אך התברר שהיא חסומה במכשולים (גנות ופרדסים) ולכן היא הפכה לארוכה ובנקודת זמן ההיא – לבלתי אפשרית. הדרך השנייה, שהייתה ארוכה ומפותלת יותר, הייתה פתוחה וישרה לחלוטין, ולכן היא זו שהביאה אותו אל היעד מהר יותר.
הקשר הישיר ביותר הוא התוכנית האלוקית המקורית ביציאת מצרים: "וְלֹא נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא… פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה. וַיַּסֵּב אֱלֹהִים אֶת הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר" (שמות, י"ג, יז'- יח').
הדרך ה"קצרה",דרך פלשתים, הייתה מביאה למפגש מידי עם מלחמה, שבירת רוח העם וחזרה למצרים. כלומר, דרך קצרה שהיא ארוכה ,ואף בלתי אפשרית . הקב"ה בחר בדרך ה"ארוכה", המדבר, שהיא הדרך הקצרה באמת, משום שהיא אפשרה לעם לעבור תהליך של בניית חוסן אמוני, נפשי, פיזי וחברתי, שבלעדיו הם לא היו מסוגלים לרשת את הארץ. פרשתנו המונה את 42 תחנות המסע המדברי, היא התיעוד הרשמי של אותה "דרך ארוכה שהיא קצרה".
"עם הנצח איננו מפחד מדרך ארוכה"
הוא מטבע לשון שטבע הרב יהושע ויצמן, ראש ישיבת ההסדר במעלות . הרב ויצמן ניסח את המשפט הממצה הזה, בהשראת הגותו וכתביו של הראי"ה, הרב אברהם יצחק הכהן קוק (1865 -1935 ). הרב קוק מציג את היחס בין אורך החיים של האומה לבין אורך התהליכים ההיסטוריים שלה. ככל שהעם גדול ונצחי יותר, כך התהליכים שלו דורשים זמן רב וסבלנות רבה יותר: "דַּרְכֵּנוּ בַּחַיִּים הַלְּאֻמִּיִּים וְצִדּוּדָם כְּלַפֵּי הַיַּחַס הָאֱנוֹשִׁי הַכְּלָלִי אֲרֻכָּה הִיא מְאֹד. אֲרֻכִּים הֵם חַיֵּינוּ וַאֲרֻכִּים הֵם, עַל כֵּן, דְּרָכֵינוּ…"( ספר "אורות", חלק "אורות התחייה", פרק ה').
ובהמשך הרב קוק מוסיף ומקשר זאת במפורש לאי-הפחד מפני הזמן והעיכובים: "הַדֶּרֶךְ הָאֲרֻכָּה שׁוֹאֶפֶת לַהֲקָמָה גְּמוּרָה לִתְחִיָּה אוֹתָנוּ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר לָנוּ… רוּחֵנוּ אֵינֶנּוּ יָרֵא מִפְּנֵי הַזְּמַנִּים, הוּא יוֹצֵר אֶת הַזְּמַנִּים וּמַטְבִּיעַ עֲלֵיהֶם אֶת צוּרָתוֹ".
כך גם מאיר הרב קוק את המילים "לא מפחד מדרך ארוכה", בהקשר לערכים הגדולים של האומה שדורשים זמן רב כדי להופיע במציאות בשלמותם: "עוֹד נְכוֹנָה לָנוּ דֶּרֶךְ אֲרֻכָּה כְּדֵי לְבַסֵּס אֶת מַעֲמַד הַכְּהֻנָּה בְּקִרְבֵּנוּ. אַךְ אֵין אָנוּ מִתְיָרְאִים מִפְּנֵי הַדֶּרֶךְ הָאֲרֻכָּה " (ספר "אורות", עמוד נ"ד).
המשפט מבטא את הרעיון, שעם ישראל אינו נמדד במונחים של "כאן ועכשיו" או בהשגת מטרות רגעיות. מכיוון שהקיום של העם הוא נצחי, יש לו את הסבלנות ההיסטורית לעבור תהליכים ארוכים, מייגעים ומלאי משברים ,כמו, מלחמות, גלויות, נדודים ומשברים פוליטיים או רוחניים.
התהליך הוא לא פחות חשוב מהתוצאה
הנה כי כן, ערך ההתמקדות בתהליך ולא רק בהשגת התוצאה, משתקף בסיפורו של "הנסיך הקטן" ( 1943 ) מאת אנטואן דה סנט-אכזופרי. במהלך מסעו, פוגש הנסיך הקטן בסוחר שמוכר גלולות משוכללות נגד צמא. הסוחר מסביר שמי שבולע גלולה אחת כזו בשבוע, אינו מרגיש עוד שום צורך לשתות מים. הנסיך הקטן המשתאה שואל אותו: "למה אתה מוכר את הגלולות האלו? "והסוחר משיב בגאווה: "מפני שזה חוסך זמן רב. המומחים עשו חישובים מדויקים ומצאו שבעזרת הגלולות האלו אדם חוסך חמישים ושלוש דקות בכל שבוע "."ומה עושים בחמישים ושלוש הדקות האלו שחוסכים?" שואל הנסיך. "כל אחד עושה בהן מה שהוא רוצה…" עונה הסוחר. התגובה של הנסיך הקטן חותמת את הפרק ומביעה את כל תמצית הרעיון: "אילו היו לי חמישים ושלוש דקות מיותרות," אמר הנסיך הקטן בליבו, "הייתי צועד בנחת אל עבר מעיין מים חיים ".
ימי בין המצרים- רבן יוחנן בן זכאי- דרך ארוכה
אם משה רבנו הנהיג את "הדרך הארוכה" הראשונה של העם במדבר, הרי שרבן יוחנן בן זכאי (ריב"ז) הוא זה שהנהיג את "הדרך הארוכה" השנייה – הדרך אל הגלות וההישרדות של עם הנצח לאורך אלפיים שנה.
ריב"ז הוא המודל ההיסטורי המובהק ביותר של אדם שהבין את חשיבות התהליך, החזיק בסבלנות אינסופית, ולא נבהל מכך שהיעד (הגאולה והשיבה לירושלים) הולך להיות רחוק מאוד.
בזמן המרד הגדול נגד הרומאים (חורבן בית שני), הקנאים בירושלים רצו "תוצאה" מיידית – ניצחון צבאי עכשיו או מוות. זו הייתה הדרך ה"קצרה" לכאורה ,מלחמה חזיתית, שהתבררה כדרך ארוכה שהובילה לחורבן מוחלט.
התלמוד מספר לנו אודות, רבן יוחנן בן זכאי שהבין שהחומות והמקדש הולכים ליפול, ושאי אפשר לנצח את רומא בכוח. הוא בחר בתוכנית חלופית שנראתה לכולם כמו ויתור והארכת הדרך: הוא הוברח מהעיר בתוך ארון מתים, נפגש עם המצביא הרומאי אספסיאנוס, וביקש ממנו בקשה אחת קטנה: "תן לי את יבנה וחכמיה" (מסכת גיטין, נו' עמ' א').
ריב"ז הבין שעם ישראל צריך להיכנס עכשיו ל"מדבר" חדש – מדבר הגלות. הוא נלחם על הרוח –התהליך . יבנה הייתה הדרך הארוכה, האיטית, של לימוד תורה ובניית קהילות, אך היא זו שהתבררה כדרך היחידה שהצילה את העם מכליה והביאה אותו, בסופו של דבר, חזרה הביתה אחרי 2000 שנה.
גם משה רבנו וגם רבן יוחנן בן זכאי הבינו, שהסבלנות היא מפתח הישועה, ושעם הנצח מסוגל לצעוד מאות ואלפי שנים בחולות המדבר או בגלויות העולם, משום שהדרך היא זו שמעצבת את עם ישראל.
הנה המסע המדברי בפרשתנו משתקף בשירו של המשורר אברהם חלפי( 1906-1980): "מַסָּע מֻצְלָח לֹא מִסְתַּיֵּם לְעוֹלָם, הַקִּילוֹמֶטְרִים כֵּן. אַךְ הַזְּמַן נִשְׁאָר חָקוּק בְּתוֹכְךָ, הוֹפֵךְ חֵלֶק מִמְּךָ.בְּסוֹף הַמַּסָּע אֵינֶנִּי מַרְגִּישׁ מְנַצֵּחַ, אֶלָּא יוֹתֵר אֲסִיר תּוֹדָה. כְּאִלּוּ שֶׁהַדֶּרֶךְ עָבְרָה בְּתוֹכִי וְלֹא אֲנִי בְּתוֹכָהּ".
המסע המדברי על פני 42 תחנות בפרשתנו, מתנגן בשיר השיירה של עלי מוהר ( 1948- 2006), אודות מסעו של היהודי הנודד: "ומקומות רבים מאוד עזבנו …. ונמשכת שיירה מן המאה שעברה רחוקים כבר היוצאים איכרים וחלוצים, שעמלו עבדו בפרך בלי לראות את סוף הדרך ועכשיו עוברים אנחנו לא שקטנו ולא נחנו לא ימשיכו בלעדינו זוהי הרפתקת חיינו. מגטאות ומחנות הגחנו אל הביצות ואל הישימון הלכנו מקצות ערב, מרוסיה ופולניה".
כך לאורך ההיסטוריה נכתבו בדם, יזע ודמעות, סיפורן של שיירות עם הנצח שאיננו מפחד מדרך ארוכה ויודע שהדרך הארוכה היא הדרך הקצרה.
כותב: ד"ר זאב פרידמן מנכ"ל עמותת מְלַבֵּב
