פנחס- הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי, שָׁלוֹם- שני אירועים ומודל אפר״ת

מודל אפר"ת ( אירוע, פרשנות, רגש, תגובה) הוא מודל קוגניטיבי-התנהגותי המקובל מאוד בישראל בתחומי הפסיכולוגיה, החינוך, האימון (Coaching) והתקשורת הבין-אישית. המודל מסייע להבין כיצד בני אדם מגיבים לסיטואציות שונות, וממחיש שהתגובה שלנו אינה נובעת מהאירוע עצמו, אלא מהדרך שבה בחרנו לפרש אותו.

א – אירוע: המציאות האובייקטיבית, העובדות היבשות כפי שקרו בשטח (לדוגמה: חבר עבר ברחוב ולא אמר שלום). פ – פרשנות: הסיפור, המחשבה או הסובייקטיביות שאנו מצמידים לאותו אירוע (לדוגמה: "הוא מתעלם ממני כי הוא כועס עלי", או לחלופין: "הוא פשוט שקוע במחשבות ולא שם לב"). ר – רגש: התוצאה הרגשית שנולדת מתוך הפרשנות שלנו (לדוגמה: עלבון וכעס ,או לחלופין – אדישות והבנה). ת – תגובה: ההתנהגות בפועל והמעשים שלנו, הנגזרים באופן ישיר מהרגש שהתעורר (לדוגמה: סינון החבר כשהוא מתקשר, או שליחת הודעה מתעניינת לשלומו). המודל הוא משנת 1957,ומבוסס ישירות על מודל ה-ABC של הפסיכולוג האמריקאי היהודי אלברט אליס ( 1913-2007) מהפסיכולוגיה הקוגניטיבית-התנהגותית (CBT). בישראל הוסב המודל לשם- אפר"ת בשנות ה80 וה90 של המאה הקודמת.

הבה נבחן את נוכחות מודל אפר"ת בפרשתנו, בעקבות שני אירועים  המתרחשים בפרשתנו.

האירוע הראשון – פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר, בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן

כך מסתיימת לה פרשת בלק אותה קראנו בשבת שעברה :"ויֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל  בַּשִּׁטִּים; וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב…הִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא, וַיַּקְרֵב אֶל אֶחָיו אֶת הַמִּדְיָנִית, לְעֵינֵי מֹשֶׁה, וּלְעֵינֵי כָּל עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל…וַיַּרְא  פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר, בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן; וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה, וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ. וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֻּבָּה, וַיִּדְקֹר אֶת שְׁנֵיהֶם אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל, וְאֶת הָאִשָּׁה אֶל קֳבָתָהּ; וַתֵּעָצַר, הַמַּגֵּפָה, מֵעַל, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיִּהְיוּ  הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה, אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים אָלֶף" (במדבר, כה', א'-ט' ).

וכך פותחת פרשתנו: "וַיְדַבֵּר  ד', אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי, בְּתוֹכָם; וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּקִנְאָתִי. לָכֵן,  אֱמֹר:  הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי, שָׁלוֹם. וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו, בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם, תַּחַת, אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו, וַיְכַפֵּר, עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וְשֵׁם אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמֻּכֶּה, אֲשֶׁר הֻכָּה אֶת הַמִּדְיָנִית,זִמְרִי  בֶּן סָלוּא:  נְשִׂיא בֵית אָב, לַשִּׁמְעֹנִי. וְשֵׁם הָאִשָּׁה הַמֻּכָּה הַמִּדְיָנִית, כָּזְבִּי בַת צוּר: רֹאשׁ אֻמּוֹת בֵּית אָב בְּמִדְיָן, הוּא"( במדבר, כה', י'-טו').

תגובתו של פנחס לאירוע מעשה זִמְרִי בֶּן סָלוּא, נְשִׂיא בֵית אָב, לַשִּׁמְעֹנִי  והַמִּדְיָנִית: "וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה, וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ. וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֻּבָּה, וַיִּדְקֹר אֶת שְׁנֵיהֶם אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל, וְאֶת הָאִשָּׁה אֶל קֳבָתָהּ".

תגובתו של הקב"ה לאירוע מעשה פנחס: " פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי, בְּתוֹכָם… הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי, שָׁלוֹם".

כולנו גדלנו על "מלחמה ושלום" ספרו המונומנטלי של הסופר הרוסי לב טולסטוי (1828-1910), שראה אור בשנת 1869, המתאר תיאור היסטורי של מלחמות נפוליאון. טולסטוי מציג את תפיסתו, כי לא המצביא הדגול, התכנון והפעולה המכוונת, הם שמעצבים את פני ההיסטוריה, אלא דווקא, יד אקראית ולא מכוונת, שהיא תוצר אינספור הפעולות הקטנות והיומיומיות של החיילים והאזרחים.  במקום אחר,  הכרנו את קרל פיליפ גוטפריד פון קלאוזביץ (1831 – 1780) שהיה תאורטיקן ואיש צבא פרוסי, מאבות תורת הלחימה המודרנית, אשר העלה לראשונה את האלמנטים הפסיכולוגיים והפוליטיים במלחמה. בכתביו נגע קלאוזביץ בסוגיות האסטרטגיות הצבאיות החשובות והטביע בהן את חותמו, בין השאר בספרו "על המלחמה", ובכך היה לאחד ההוגים הצבאיים החשובים ביותר עד ימינו. תפיסתו המלומדת הייתה, שמלחמה מטרתה להשיג מטרות מדיניות, ולא מלחמה לשם מלחמה.

אכן, פנחס לא היה מנהיג או מצביא, אלא סוג של – יד אקראית ולא מכוונת, שבמעשה  המלחמה שעשתה , הביאה לשינוי דרמטי של האירוע :"וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה, מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". תגובתו של הקב"ה מלמדת, על תוצאת ברית השלום, לא רק לשעתה, אלא לעולם:  "הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי, שָׁלוֹם. וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו, בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם".

הנה כי כן, התגובה במודל אפר"ת מועצמת גם, בתגובת ספר התורה לאירוע , בדמותה של האות – ו' הקטועה. כך פרשתנו חושפת לנגד עינינו, אודות  אות אחת, שהינה משובשת ומופיעה כמקוטעת והיא האות – ו' המופיעה במילה – שלום . זאת הפעם היחידה והנדירה בכל חמשת חומשי התורה, שהשיבוש באות , הוא בכוונת מכוון ואיננו פוסל את ספר התורה וגם לא את הקריאה.

נשמע מדהים , נכון. לאירוע החריג הזה שנוכח בפרשתנו, יש  שֵׁם – ו' קטיעא ( קטועה). אם נתבונן במילה – שָׁלוֹם, בקלף התורה וגם בדפי הדפוס של החומש, ניווכח שאכן  האות – ו', היא מקוטעת.

כלומר, היא קטועה ונחתכת לשניים, כאשר יש חלל ריק מפריד בין שני חלקי האות- ו'.

מסורת נפלאה של האות ו' בפרשתנו- ו' קטועה, השתמרה אלפי שנים. כך למדנו בתלמוד: " בעל מום דעבודתו פסולה ( עבודת הכהן במקדש), מנלן? אמר רב יהודה אמר שמואל, דאמר קרא  (התורה בפרשתנו) לָכֵן, אֱמֹר:  הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי, שָׁלוֹם, כשהוא שלם ולא כשהוא חסר. והא שלום כתיב? אמר רב נחמן- ו' דשלום קטיעא היא" (מסכת קידושין דף סו' עמ' ב').

דומה שכך רצה הקב"ה  לכתוב בכוונת מכוון, ו' קטועה וללמד אותנו הלכה לגבי כוהנים, שהיא מגובה במסורת  שעברה באופן כה מדויק, שמילה אחת בתוך ספר התורה נכתבה על ידי ו' קטועה וזה השתמר מדור לדור, עד ימינו אלה ללא שינוי.

הנה הלימוד הגדול  מהאות ו' הזעירה והקטנה כשהיא נראית לעינינו במבט ראשון כבעלת מוגבלות וחיסרון- ו' קטיעא. אך למעשה שליחותה ותפקידה בתיקון עולם – הוא שלם.

דווקא  תבוא האות ו' הקטועה והפגומה ותלמדנו: אין יותר שלם מאות שבורה ומקוטעת.

תבוא האות ו' הקטועה ותלמדנו:שגם מה שנראה לנו בחיסרון וכביכול ללא יכולת ותפקוד, דווקא הוא- השלם שיביא את השלום.

כך האות קוראת לנו: בבקשה , אל תזלזלו או תתעלמו ממני, שבמבט ראשון אינני נראית שלמה ויפה. אך אל תסתכלו בקנקן שבי, אלא במה שבתוכי. 

הנה כי כן, תבוא זאת הקטנה- האות ו', ותלמדנו כוחה והשפעתה  של אות מקוטעת ומשובשת, שחסרונה הוא, בחוזקתה ובעוצמתה.

ניתן גם ללמוד,  שהתרחשות מודל אפר"ת בתגובתם של פנחס והקב"ה לאירוע, הוא כה דרמטי ומטלטל, שחייב פרשנית ורגשית את  הכלתו והטמעתו, בקטיעתו לשני חלקים, בסופה של הפרשה הקודמת ובפתיחתה של פרשתנו. 

האירוע השני –  העברת מקל המנהיגות  ממשה ליהושע :

אירוע נוסף בעל משמעות מתרחש בפרשתנו,  בהעברת מקל המנהיגות והשלטון, ממשה ליהושע.

כך מתארת פרשתנו את אירוע החטא ועונשו: "ויֹּאמֶר ד' אֶל מֹשֶׁה, עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה; וּרְאֵה, אֶת הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נָתַתִּי, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל. וְרָאִיתָה אֹתָהּ, וְנֶאֱסַפְתָּ אֶל עַמֶּיךָ גַּם אָתָּה, כַּאֲשֶׁר נֶאֱסַף, אַהֲרֹן אָחִיךָ. כַּאֲשֶׁר מְרִיתֶם פִּי בְּמִדְבַּר צִן, בִּמְרִיבַת הָעֵדָה, לְהַקְדִּישֵׁנִי בַמַּיִם, לְעֵינֵיהֶם:  הֵם מֵי מְרִיבַת קָדֵשׁ, מִדְבַּר צִן" (במדבר, כז', יב'-יד'). הקב"ה ממשיך ומנחה את משה: "וַיֹּאמֶר ד' אֶל מֹשֶׁה, קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אִישׁ, אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ; וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ, עָלָיו.  וְהַעֲמַדְתָּ אֹתוֹ, לִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן, וְלִפְנֵי, כָּל הָעֵדָה; וְצִוִּיתָה אֹתוֹ, לְעֵינֵיהֶם.  וְנָתַתָּה מֵהוֹדְךָ, עָלָיו לְמַעַן יִשְׁמְעוּ, כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן יַעֲמֹד, וְשָׁאַל לוֹ בְּמִשְׁפַּט הָאוּרִים לִפְנֵי ד': עַל פִּיו יֵצְאוּ וְעַל פִּיו יָבֹאוּ, הוּא וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִתּוֹ  וְכָל הָעֵדָה"( במדבר, כז', יח'- כא').

הנה תגובתו של משה:" וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה, כַּאֲשֶׁר צִוָּה ד' אֹתוֹ; וַיִּקַּח אֶת יְהוֹשֻׁעַ, וַיַּעֲמִדֵהוּ לִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן, וְלִפְנֵי, כָּל הָעֵדָה. וַיִּסְמֹךְ אֶת יָדָיו עָלָיו, וַיְצַוֵּהוּ, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ד', בְּיַד מֹשֶׁה" ( במדבר,כז',כב'-כג').

משה מגיב באחריות ובצניעות בהעברת שלטון המנהיגות ליהושע. כך מאיר זאת רש"י:"וַיִּסְמֹךְ אֶת יָדָיו עָלָיו בעין יפה יותר ויותר ממה שנצטווה, שהקב"ה אמר לו- וסמכת את ידך והוא עושה בשתי ידיו,  ועשאו ככלי מלא וגדוש ומילאו חוכמתו בעין יפה ".

כך גם הפרשן יצחק שמואל רג'יו( 1784-1855) מאיר את תגובתו הנעלה של משה: "וְנָתַתָּה מֵהוֹדְךָ, עָלָיו, רוח מלכות וממשלה הצריכה להיות בלב הנגיד, היא הנקראת כאן הוד. וכן יהושע קיבל הוד מלכות כאשר סמך משה ידו והעמידו לנגיד ועל ידי ההוד שנתן עליו יכבדוהו כל בני ישראל ". כך גם מעצימה פרופ' נחמה ליבוביץ( 1905-1997) את תגובתו של משה:"ולא שלטה בו צרות עין והתגבר על כל קינאה ומינה ממלא מקומו בעין יפה ".

הבה נאמר, שבמצבו הרגשי של משה, תגובתו הייתה יכולה להיות אחרת. חלומו להיכנס לארץ ישראל נגוז. מנהיגותו את העם שהעניקה לו – משמעות, שייכות, השפעה והתרגשות, היא נגדעת. אפשר להיכנס לנעליו של משה ולחוש באמפתיה, את תהליך עיבוד מודל אפר"ת שהוא עושה – בפרשנות וברגש , באירוע כה מטלטל. אבל משה מתעלה על מידותיו ועם כל הקושי האישי שלו להיפרד משלטונו, איננו טוען שיהושע מחליפו, איננו לגיטימי או איננו ראוי. משה עושה הכול להעברה שלטונית מסודרת, מבצע חפיפה ראויה וסומך את שתי ידיו ולא רק יד אחת, על המנהיג החדש – יהושע.

הנה בימים אלו של ימי בין המצרים , בין יז' בתמוז לתשעה באב, ימים שצרובים עמוק בזיכרון ההיסטורי הקולקטיבי שלנו, ראוי להיזכר בהקשר למודל אפר"ת,  באירוע  סיפור החורבן של "קמצא ובר קמצא", המייצג במלוא כיעורו, את שנאת החינם שאפיינה את הממסד השלטוני והחברה האזרחית של עם ישראל, ברגע הכי מביש וטרגי, שהגביר "המנהיג" עורך הסעודה, מבייש לעיני כל, את בר קמצא שהיה שונאו שהגיע בטעות לסעודה, במקום קמצא שהיה אוהבו. כאשר עולה הדילמה האם להיענות לקיסר להקריב הקורבן שהטילו בו מום, עומד לו מנהיג תורני רוחני, בשם זכריה בן אבקילס ומגיב לאירוע: "יקוב הדין את ההר", לא נעשה ולא נאפשר, לא נפעיל שיקול דעת אחראי בסיטואציה מורכבת אל  מול איומי הקיסר הרומאי, אולי נקבל הוראת שעה חריגה, אך לא. מדוע ?- "מפני מה יגידו מה יאמרו", מדוע?  מפני החשש מיצירת תקדים מסוכן ,כיצד תשפוט אותנו בעתיד, ההיסטוריה ההלכתית והתורנית. זה מה שהיה חשוב למנהיגות  באותה סעודה, אף אחד ממנהיגי הישוב היהודי בירושלים באותם הימים, לא קם ומחה כנגד העלבון שנגרם לבר קמצא וכנגד דעתו של זכריה בן אבקילס. הם  היו שפוטים של בעלי ההון והטייקונים באותם ימי ערב חורבן ירושלים.

אבל כן נמצא תגובה שונה לאירוע שמתוארת בתלמוד: דאמר רבי יוחנן, לא חרבה ירושלים, אלא על שדנו בה דין תורה…שהעמידו  דיניהם על דין תורה ולא עבדו לפנים משורת הדין" (מסכת בבא מציעא ל' עמ' ב').

פרשתנו ניצבת לה בִּיְמֵי בֵּין הַמְּצָרִים, שלושת השבועות שבין צום שבעה עשר בתמוז, היום שבו הובקעה חומת ירושלים בחורבן בית שני, לצום תשעה באב, היום שבו חרבו שני בתי המקדש. כך גם היום ה-1000  לאסון השבעה באוקטובר. הנה תגובתה של  תהילה סיאני לאירוע הנורא,: "יז' בתמוז =7.10,  אַף אֶחָד לֹא צָרִיךְ לְהַסְבִּיר הַשָּׁנָה, לָמָּה צָמִים כְּשֶׁנִפְרֶצֶת חוֹמָה".

כותב: ד"ר זאב פרידמן מנכ"ל עמותת מְלַבֵּב