קרח צרב בתודעתנו ובזיכרון הקולקטיבי ההיסטורי שלנו, את נרטיב המחלוקת.
כך המשנה מציגה זאת: "כָּל מַחֲלוֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, אֵין סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. אֵיזוֹ הִיא מַחֲלוֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, זוֹ מַחֲלוֹקֶת הִלֵּל וְשַׁמַּאי. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, זוֹ מַחֲלוֹקֶת קֹרַח וְכָל עֲדָתוֹ"( אבות, ה',יז').
מחלוקת היא בין שניים, כפי שהמשנה מתארת את המחלוקת בין הלל ושמאי. אבל בהתבוננות בטקסט של המשנה, איננו מזהים במפורש , מחלוקת של ממש בין קורח למשה, אלא מַחֲלוֹקֶת קֹרַח וְכָל עֲדָתוֹ.
אנו מבינים שקרח לשיטתו, טוען לקיום צדק חלוקתי הוגן במשפחת הכוהנים והלווים של אהרן ומשה. שכן, קרח, משה ואהרן היו בני דודים באותה משפחה. אביהם של קרח היה יצהר שהיה אחיו של עמרם, אביהם של משה ואהרן. קרח דורש את חלקו בעוגת הכיבודים ,השררה וההנהגה. הוא תובע ג'ובים למשפחתו ולמקורביו. בעצם , למה לא?
אין ספק שדרכו איננה ראויה והוא נוקט במניפולציות ובהסתה. אבל אין להתעלם מטענתו ודרישתו, לכאורה הלגיטימית: "אני מקופח…משפחתי מקופחת…" כך הוא מנהל את הקמפיין שלו. אנו גם יודעים, שבניו חזרו בתשובה ומשורר נעימות ישראל בתהילים, מקדיש להם מזמורים:" לַמְנַצֵּחַ לִבְנֵי קֹרַח מִזְמוֹר".
אם כן, מרחב ההתרחשות של קרח כנגד משה ואהרון, הוא טקטי , על מנת לזכות במשאבי השלטון ובמנעמיו, של שְׁלֹשֶׁת הַכַּפִּי"ם – כָּבוֹד, כּוֹחַ, כֶּסֶף.
אם רק זה היה הסיפור, יתכן שמשה היה מכיל זאת והיה מוצא דרך, לסוג של "העדפה מתקנת" בפשרה ובפתרון, לדרישתו של קרח לצדק חלוקתי במשפחה.
אם כן, נשאל: מהי למעשה המחלוקת האמיתית בפרשתנו?
דומה שהמחלוקת האמיתית בפרשתנו, היא מהותית ואסטרטגית , שמתקיימת דווקא בין משה לבין דתן ואבירם, שהיו אמנם בעדת קרח , אבל הרשו לעצמם להציג באופן עצמאי את השקפתם האידאולוגית, אל מול האידאולוגיה של משה.
אנו רואים שאותו משה הסנגור הגדול של בני ישראל, באירועי קברות התאווה, חטא העגל ובחטא המרגלים, באירוע של קרח ועדתו, ובדגש לדתן ואבירם, הופך להיות קטגור ללא פשרות. גם לא מותיר עסקת טיעון כלשהי.
אז מה קרה באירוע הדרמטי בפרשתנו, שגרם למשה לחדול לסנגר על עם ישראל וליטול בעוצמתיות ,את תפקיד הקטגור ? מה היה כל כך חמור ומטלטל במחלוקת האידאולוגית בין דתן ואבירם, לבין משה ?
דתן ואבירם בני ראובן, שותפיו של קרח לפוטש, ממוטטים בנאום הסתה ובמשפט אחד את האתוס האמוני והציוני של תכלית מסע החירות והעצמאות ממצרים לארץ ישראל. הם שוברים את כל הכלים וממחישים בנאומם, יותר מכל את המשפט:" אמנם יצאנו ממצרים, אבל מצרים לא יצאה מאיתנו". בנאומם הם משתלחים בקב"ה, במשה ובאהרן:"הַמְעַט, כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, לַהֲמִיתֵנוּ, בַּמִּדְבָּר: כִּי תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ, גַּם הִשְׂתָּרֵר. אַף לֹא אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, הֲבִיאֹתָנוּ, וַתִּתֶּן לָנוּ, נַחֲלַת שָׂדֶה וָכָרֶם; הַעֵינֵי הָאֲנָשִׁים הָהֵם תְּנַקֵּר, לֹא נַעֲלֶה "(במדבר,טז',יג'-יד').
דתן ואבירם שותפיו של קרח, ממוטטים את כל הבסיס והתשתית של הבית הציוני, האמוני והאידאולוגי. נוכל לומר, שאם הם היו רוצים לחזור למצרים, מטעמי נוחות ופחד מקבלת אחריות ועצמאות ומעדיפים להמשיך להיות עבדים –"חינם מן המצוות", זה חמור, יש בכך רפיסות והעדר עמוד שדרה לקבלת אחריות ועצמאות כבני חורין. אך את זה לכאורה, אמנם בכאב גדול, עוד היה אפשר אולי להכיל. את זה הכרנו קודם, בדרמות של קברות התאווה, במי מריבה ובחטא העגל, שם עם ישראל לקה בשבר נפשי, בתסמונת חרדה ובפחד מפני הפחד. אבל כאן בפרשתנו בהציגם מודל אידאולוגי מעוות ,כשהם מציגים את מצרים לארץ הנושבת והמובטחת- אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ. את זה משה לא יכול להכיל ובוודאי לא לסנגר עליהם. בהשקפתם, אין לאדמת ארץ ישראל, כל משמעות ,אין לה כל יעוד ותכלית.
כאמור בפרשתנו, משה נשבר ונסער והופך להיות קטגור חריף לחוטאים: "וַיֹּאמֶר, מֹשֶׁה, בְּזֹאת תֵּדְעוּן, כִּי ד' שְׁלָחַנִי לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה: אִם כְּמוֹת כָּל הָאָדָם, יְמֻתוּן אֵלֶּה, וּפְקֻדַּת כָּל הָאָדָם, יִפָּקֵד עֲלֵיהֶם לֹא ד', שְׁלָחָנִי. וּפָצְתָה הָאֲדָמָה אֶת פִּיהָ וּבָלְעָה אֹתָם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לָהֶם, וְיָרְדוּ חַיִּים, שְׁאֹלָה" (במדבר, טז', כח'-ל').
משה בפרשתנו, מגדיל לעשות, הוא חורג ממנהגו ומכתיב לקב"ה מה יהיה העונש החריג והעוצמתי לקרח ולעדתו. למרות שמשה כמובן מודע להשלכות והמשמעויות הגיאו פוליטיות והתקשורתיות של עונש זה, ביחס של אומות העולם לקב"ה ,לעם ישראל והמדינה בדרך באותה עת. הפעם לדידו של משה, השיקול של: "מה יאמרו הגויים", איננו רלוונטי. האינטרסים הגיאופוליטיים נדחקים הפעם לקרן זווית.
יש מצבים בחיים שחוצים קו אדום ויש לפעול בראיה חינוכית ערכית ומוסרית של מהות סוד קיומנו האידאולוגי, של תכלית ומהות היציאה ממצרים לארץ ישראל. משה אמת ותורתו אמת , כאומר לנו: " חברים יקרים, עד כאן!! . הפעם יש להיות צודק ולא חכם, הפעם יש לדבוק בעקרונות ובאמת. ברעידת האדמה האידאולוגית המתרחשת לפנינו, ששומטת את הקרקע מתחת לרגלינו במאבק כנגד תנועת דתן ואבירם, יש לפעול מיידית ללא פשרות ובנחרצות".
ראו עד כמה אותנטי ועקבי משה, בטיפולו באירוע הדרמטי בפרשתנו, כאשר בספר דברים, משה בסוג של פוסט טראומה, חוזר ומתאר את אותו אירוע.
אבל שם בספר דברים, בנאומו הוא איננו מזכיר במילה את קרח, אלא רק את דתן ואבירם : "וַאֲשֶׁר עָשָׂה לְדָתָן וְלַאֲבִירָם, בְּנֵי אֱלִיאָב בֶּן רְאוּבֵן, אֲשֶׁר פָּצְתָה הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ, וַתִּבְלָעֵם וְאֶת בָּתֵּיהֶם וְאֶת אָהֳלֵיהֶם וְאֵת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר בְּרַגְלֵיהֶם, בְּקֶרֶב כָּל יִשְׂרָאֵל. כִּי עֵינֵיכֶם הָרֹאֹת, אֶת כָּל מַעֲשֵׂה ד' הַגָּדֹל, אֲשֶׁר, עָשָׂה " (דברים, יא', ו'-ז').
הנה המחלוקת האידאולוגית האסטרטגית, בין דתן ואבירם לבין משה, כאשר הוא חוזר בנאומו בספר דברים ומדגיש את המשמעות העמוקה של :"אֶרֶץ זָבַת חָלָב, וּדְבָשׁ", שמתחברת רק לאדמת ארץ ישראל : "וּשְׁמַרְתֶּם, אֶת כָּל הַמִּצְוָה, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ, הַיּוֹם לְמַעַן תֶּחֶזְקוּ, וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה, לְרִשְׁתָּהּ. וּלְמַעַן תַּאֲרִיכוּ יָמִים עַל הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ד' לַאֲבֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם וּלְזַרְעָם אֶרֶץ זָבַת חָלָב, וּדְבָשׁ. כִּי הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא, אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם" ( דברים, יא', ח'-י')
דתן ואבירם במחנה קרח ועדתו הופכים על פיה, את הפירמידה האידאולוגית של עם ישראל. לשיטתם, מצרים היא ארץ היעוד והגאולה. זאת היא פתולוגיה וכשל אמוני קולוסאלי. תשובת המשקל לרעידת האדמה האידאולוגית, היא ברעידת האדמה הפיזית, שהאדמה פוצה את פיה ושומטת הקרקע מתחת רגליהם.
מילת המפתח בדרמה המתרחשת בפרשתנו היא – אדמה. המילה- אדם , היא שורש המילה – אדמה. שהרי, חייבת להיות משמעות אמיתית לחיבור של האדם לאדמתו.
אז מה עושים? ומהו התיקון למחלוקת של משה עם דתן ואבירם ?
ממש בדיוק, לפי מודל התיקון שלמדנו בשבת שעברה בפרשת שלח. זהו המודל הפסיכולוגי חינוכי, ההתנהגותי הביהביוריסטי- של ביצוע פעולות( action items) , בדמותן של מצוות שיש בהן התעסקות פרואקטיבית, המכוונות מטרה, לעיצוב של תודעה, זהות ומשמעות. כפי שלמדנו שתשובת המשקל לחטא המרגלים, שסבלו משבר בחוסנם הנפשי, הייתה בקיום שלוש מצוות: נסכים, הפרשת חלה וציצית. כך גם לאחר הטראומה שעבר משה והעם באירוע קרח ועדתו שהשחקנים הראשיים הם: דתן ואבירם, שסבלו משבר בחוסנם האמוני והאידאולוגי, כשהאדמה פוערת פיה ובולעת את החוטאים, כך ניתנת בפרשתנו ההזדמנות לבני ישראל לתיקון, בהערכות, למידה והפנמה , בדמותן של המצוות הקשורות לאדמה– הפרשת תרומות ומעשרות : "וַיְדַבֵּר ד', אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. וְאֶל הַלְוִיִּם תְּדַבֵּר, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, כִּי תִקְחוּ מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַמַּעֲשֵׂר אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם מֵאִתָּם, בְּנַחֲלַתְכֶם וַהֲרֵמֹתֶם מִמֶּנּוּ תְּרוּמַת ד', מַעֲשֵׂר מִן הַמַּעֲשֵׂר. וְנֶחְשַׁב לָכֶם, תְּרוּמַתְכֶם כַּדָּגָן, מִן הַגֹּרֶן, וְכַמְלֵאָה, מִן הַיָּקֶב. כֵּן תָּרִימוּ גַם אַתֶּם, תְּרוּמַת ד', מִכֹּל מַעְשְׂרֹתֵיכֶם, אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וּנְתַתֶּם מִמֶּנּוּ אֶת תְּרוּמַת ד', לְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן" (במדבר, יח', כה'- כח' ). מצוות המעשרות והתרומה בסוף פרשתנו, הוא תיקון האדם והאדמה כאחד.
כך גם משה ממשיך בנאומו בספר דברים ונותן תוקף למודל המצוות, כתיקון לחטא דתן ואבירם: "אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת זַרְעֲךָ, וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק. וְהָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ אֶרֶץ הָרִים, וּבְקָעֹת; לִמְטַר הַשָּׁמַיִם, תִּשְׁתֶּה מָּיִם. אֶרֶץ, אֲשֶׁר ד' אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ…וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ, וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ" ( דברים, יא', ח'-יד').
החיבור של האדם לאדמתו ולארצו הוא בפרקטיקה, בפעולות של התעסקות במצוות התלויות בארץ, בתרומות ובמעשרות. זה יכול להתקיים רק במציאות של חיבור של עם ישראל לאדמתו, בפרקטיקה של עמל ויזע. קיום המצוות התלויות בארץ של תרומות ומעשרות, יש לו היתכנות, רק אם אתה יושב פיזית בארץ ישראל. אין היתכנות למציאות של קיום מצוות התלויות בארץ מצרים, כארץ זבת חלב ודבש ,אם אתה מחזיק באידאולוגיה של דתן ואבירם.
כך מציב לנו תמרור אזהרה פרופ' שלום רוזנברג ( 1935-2023 ) במאמרו, בהקשר למדרש זוטא על מגילת איכה (פרשה א', פסוק ט"ז , "עַל אֵלֶּה אֲנִי בוֹכִיָּה"), על משל הקת והגרזן, אודות אלו שמנתקים את היהדות מהאדמה ומהטריטוריה, שהובטחה לנו בברית בין הבתרים: " אחר חורבן הבית היו פריצי הדור מתגאים ואמרו, מה הפסדנו בזה שנחרב הבית, הרי יש בינינו תלמידי חכמים וזקנים… כוונתי לאותם הוגים ואינטלקטואלים, שמציגים את היהדות כרוחנית בלבד, ומנסים לשכנע אותנו שאין אנו זקוקים לטריטוריה, לאותם דברים שהעמים והדתות הפרימיטיביים טועים בהם. אלו הם עניינים לגויים. זה לחלוטין לא מוזר שגם כאן הקצוות מתאחדים. בקצה אחד מופיעים דברים אלה בעולם האולטרה חרדי, כשהיהדות מצטמצמת בד' אמות של בית המדרש. אבל גם בקצה השני, שומעים אנו את הטענה שהאנושיות מתבטאת לא בגווילים הנשרפים, אלא באותיות , שהן האדמה והלאומיות האמיתיות שלנו. גם אצלם הניכור הופך להיות אידיאל, והספר לטריטוריה האמיתית של העם היהודי. ציונות פירושה, חיבור הספר אל האדמה, ציונות פירושה, חזרה לחיים הגשמיים, של שמים, אך גם של פיסת אדמה" (מקור ראשון, ערש'ק "אמור", טז' אייר תשע'ג, 26.4.13 ).
יתכן גם לומר שמה שהמשנה באבות אומרת: "מַחֲלוֹקֶת קֹרַח וְכָל עֲדָתוֹ", אולי גם מצביעה על כך שהתקיימה מחלוקת סמויה מן העין, בתוך מחנה קורח, בין קרח שהצטמצם לאינטרס שְׁלֹשֶׁת הַכַּפִּי"ם בלבד, לבין דתן ואבירם, שקרח לא הסכים לעמדתם שמצרים היא: "אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ".
אבל פרשתנו מציגה לנו את מחלוקת האמיתית והמהותית שהתרחשה, ששחקניה הראשיים הם, לא קורח, אלא דווקא דתן ואבירם, ותיקונה של המחלוקת נטוע בפסוק: "אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח" (תהילים, פה', יב'). המסר לכולנו הוא : כי אין לנו ארץ אחרת.
כותב: ד"ר זאב פרידמן מנכ"ל עמותת מלבב
