פרשתנו מאתגרת אותנו לדיון, בנושא מאד אקטואלי בימינו – הפרדת הרשויות השלטוניות.
הפילוסוף הצרפתי מונטסקייה (1689-1755 ) כתב בספרו: "רוח החוקים" (1748) על הפרדת הרשויות. הוא טען, שכדי למנוע עריצות ולשמור על חירות האזרח, יש לחלק את סמכויות השלטון לשלוש רשויות נפרדות: המחוקקת, המבצעת והשופטת. מודל זה הפך לאחת מאבני היסוד, של המשטרים הדמוקרטיים המודרניים ושל חוקות רבות בעולם, כמו חוקת ארצות הברית, וכך גם בישראל. לדעתו, מבנה שלטוני של הפרדת הרשויות, שולט במידות הטובות ביותר של האדם. טענותיו הן שכל משטר צריך לשאוף ולהבטיח את חירות האדם, וכדי לעשות זאת, יש להפריד בין שלוש הרשויות, תוך שמירה על איזונים ובלמים ביניהן.
כך גם הפילוסוף האנגלי ג'ון לוק (1632–1704), עסק בהפרדת הרשויות, ובספרו: "המסכת השנייה על הממשל המדיני" (1689), הניח את היסודות לחלוקת הכוח בין הפרלמנט למלך.
נעסוק במאמרנו לפרשה בהפרדת הרשויות: הכהונה והנבואה, כפי שהיא משתקפת בפרשתנו וגם נתחבר להפטרה, בהצגת הפרדת הרשויות: הכהונה והמלוכה.
דיוננו יתמקד בחקר מקרה המתרחש בפרשתנו.
חקר המקרה עוסק באירוע הדרמטי של המתנבאים במחנה, אלדד ומידד: " וַיָּאצֶל מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלָיו, וַיִּתֵּן עַל שִׁבְעִים אִישׁ הַזְּקֵנִים; וַיְהִי, כְּנוֹחַ עֲלֵיהֶם הָרוּחַ, וַיִּתְנַבְּאוּ, וְלֹא יָסָפוּ. וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה שֵׁם הָאֶחָד אֶלְדָּד וְשֵׁם הַשֵּׁנִי מֵידָד וַתָּנַח עֲלֵהֶם הָרוּחַ, וְהֵמָּה בַּכְּתֻבִים, וְלֹא יָצְאוּ, הָאֹהֱלָה; וַיִּתְנַבְּאוּ בַּמַּחֲנֶה" ( במדבר, יא', כו' –כט' ).
באירוע הדרמטי של המתנבאים במחנה, אלדד ומידד, כפי שנדון בהמשך, משתקפות שתי רשויות ומאפייניהן: רשות הכהונה המציגה את המרחב הסגור, המסודר ,של שמרנות והצמדות לכללים ולגבולות ברורים, אל מול רשות הנבואה המציגה את המרחב הפתוח, של העצמה ויצירתיות .
רשות הכהונה בדמותו של אהרון הכוהן והכוהנים משרתי הקודש במשכן, מייצגים את ההקפדה על כללי ונהלי המסגרת, ללא כל חריגה במילוי הנחיות הקב"ה. כך ראינו בפרשות במדבר ונשא וגם בפרשתנו: "וַיְדַבֵּר ד', אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן, וְאָמַרְתָּ, אֵלָיו: בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת, אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה, יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת, וַיַּעַשׂ כֵּן אַהֲרֹן"( במדבר, ח', א'-ג').
מפרש רש"י :"להגיד שבחו של אהרן שלא שינה".
אך מה קורה כה דרמטי במקרה של אלדד ומידד, שמציג באופן כה חד, את הפער שבין רשות הכהונה, לבין רשות הנבואה ?
הבה נעמיק במקרה של אלדד ומידד, על רקע התרחשותם של שבעה מופעים שונים, על פי סדר הופעתם בפרשתנו ובהפטרתנו.
הנה המופע הראשון: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, לְחֹבָב בֶּן רְעוּאֵל הַמִּדְיָנִי חֹתֵן מֹשֶׁה, נֹסְעִים אֲנַחְנוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר ד', אֹתוֹ אֶתֵּן לָכֶם; לְכָה אִתָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ, כִּי ד' דִּבֶּר טוֹב עַל יִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר אֵלָיו, לֹא אֵלֵךְ: כִּי אִם אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי, אֵלֵךְ. וַיֹּאמֶר, אַל נָא תַּעֲזֹב אֹתָנוּ: כִּי עַל כֵּן יָדַעְתָּ, חֲנֹתֵנוּ בַּמִּדְבָּר, וְהָיִיתָ לָּנוּ לְעֵינָיִם. וְהָיָה, כִּי תֵלֵךְ עִמָּנוּ:וְהָיָה הַטּוֹב הַהוּא, אֲשֶׁר יֵיטִיב ד' עִמָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ" (במדבר, י', כט'- לב').
דומה שמשה לאחר שהטמיע את הרפורמה הארגונית, השלטונית והמשילותית של עם ישראל במסעו במדבר, מבית מדרשו של חותנו יתרו, היועץ הארגוני הראשון בהיסטוריה, בדמות המבנה הארגוני הפירמידלי, והפרדת הרשויות – רשות שופטת בדמותם של שרי האלפים, המאות החמישים והעשרות ורשות הכהונה , בדמותם של הכהנים והלוויים המשרתים במשכן, משה חש שהוא עדיין זקוק לתמיכה , מקצועית, רגשית ונפשית של חותנו.
משה ברוח נבואתו, כנראה חזה את מה שעתיד להתרחש במופע השני בפרשתנו, באירוע קברות התבערה: "וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים, רַע בְּאָזְנֵי ד'; וַיִּשְׁמַע ד', וַיִּחַר אַפּוֹ, וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ ד', וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה. וַיִּצְעַק הָעָם, אֶל מֹשֶׁה; וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה אֶל ד', וַתִּשְׁקַע הָאֵשׁ. וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא, תַּבְעֵרָה: כִּי בָעֲרָה בָם, אֵשׁ ד' " (במדבר, יא', א'-ג').
מכאן עובר משה למופע השלישי, שכולו משבר נפשי ורגשי: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ד', לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ, וְלָמָּה לֹא מָצָתִי חֵן, בְּעֵינֶיךָ: לָשׂוּם אֶת מַשָּׂא כָּל הָעָם הַזֶּה עָלָי. הֶאָנֹכִי הָרִיתִי, אֵת כָּל הָעָם הַזֶּה אִם אָנֹכִי, יְלִדְתִּיהוּ: כִּי תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ, כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק, עַל הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתָיו. מֵאַיִן לִי בָּשָׂר, לָתֵת לְכָל הָעָם הַזֶּה: כִּי יִבְכּוּ עָלַי לֵאמֹר, תְּנָה לָּנוּ בָשָׂר וְנֹאכֵלָה. לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי, לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה: כִּי כָבֵד, מִמֶּנִּי. וְאִם כָּכָה אַתְּ עֹשֶׂה לִּי, הָרְגֵנִי נָא הָרֹג אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ; וְאַל אֶרְאֶה בְּרָעָתִי" (במדבר, יא', יא'- טו').
בנקודה זאת נשאל, מה ההבדל המהותי בין כהן לנביא ? מה ההבדל בין רשות הכהונה לבין רשות הנבואה?
משה הנביא מעז ומרשה לעצמו לקיים סוג דיאלוג כזה עם הקב"ה, כפי שהוא עושה במקומות אחרים. בניגוד אליו, אהרון הכהן, או כל כהן אחר, לא היה מעז לקיים דיאלוג או ויכוח דומה עם הקב"ה. לפנינו, שני סוגי DNA, של הנביא לעומת הכוהן.
אַחַד הָעָם (אשר צבי הירש גינצברג 1856- 1927) היה מראשי הוגיה של הציונות, מייסד הזרם של הציונות הרוחנית, במאמרו המפורסם – "כהן ונביא" משנת תרנ"ג 1893 הוא כותב , שהנביא נעלה על הכהן , משום שרעיון מוסרי ממלא את ליבו:" עד שאין ביכולתו להסיח דעתו ממנו אף רגע. הנביא נלחם כל חייו על אמונותיו והאידיאלים שלו, גם במחיר היותו "איש ריב ומדון ואיש לכל הארץ" ( ירמיהו טו') . לעומתו הכהן איננו איש מלחמות , והוא צועד בדרך הסלולה". ההבחנה של אחד העם, בהבדל המהותי בין הכוהן לבין הנביא, שופך אור לחקר המקרה של אלדד ומידד, שבו אנו עוסקים.
עתה הגענו למופע הרביעי בפרשתנו, בתגובתו של הקב"ה לדבריו של משה: "וַיֹּאמֶר ד' אֶל מֹשֶׁה, אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יָדַעְתָּ, כִּי הֵם זִקְנֵי הָעָם וְשֹׁטְרָיו; וְלָקַחְתָּ אֹתָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד, וְהִתְיַצְּבוּ שָׁם עִמָּךְ.וְיָרַדְתִּי, וְדִבַּרְתִּי עִמְּךָ שָׁם, וְאָצַלְתִּי מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ, וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם; וְנָשְׂאוּ אִתְּךָ בְּמַשָּׂא הָעָם, וְלֹא תִשָּׂא אַתָּה לְבַדֶּךָ"(במדבר, יא', טז'-יז').
ההנחיה של הקב"ה מאד ברורה – שבעים איש במדויק , לא פחות ולא יותר.
אך כאן מתרחש באופן דרמטי המופע החמישי, שהוא הbreaking news ושיאה של פרשתנו :
"וַיֶּאֱסֹף שִׁבְעִים אִישׁ, מִזִּקְנֵי הָעָם, וַיַּעֲמֵד אֹתָם, סְבִיבֹת הָאֹהֶל. וַיֵּרֶד ד' בֶּעָנָן, וַיְדַבֵּר אֵלָיו, וַיָּאצֶל מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלָיו, וַיִּתֵּן עַל שִׁבְעִים אִישׁ הַזְּקֵנִים; וַיְהִי, כְּנוֹחַ עֲלֵיהֶם הָרוּחַ, וַיִּתְנַבְּאוּ, וְלֹא יָסָפוּ. וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה שֵׁם הָאֶחָד אֶלְדָּד וְשֵׁם הַשֵּׁנִי מֵידָד וַתָּנַח עֲלֵהֶם הָרוּחַ, וְהֵמָּה בַּכְּתֻבִים, וְלֹא יָצְאוּ, הָאֹהֱלָה; וַיִּתְנַבְּאוּ, בַּמַּחֲנֶה. וַיָּרָץ הַנַּעַר, וַיַּגֵּד לְמֹשֶׁה וַיֹּאמַר: אֶלְדָּד וּמֵידָד, מִתְנַבְּאִים בַּמַּחֲנֶה. וַיַּעַן יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן, מְשָׁרֵת מֹשֶׁה מִבְּחֻרָיו וַיֹּאמַר: אֲדֹנִי מֹשֶׁה, כְּלָאֵם. וַיֹּאמֶר לוֹ מֹשֶׁה, הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי; וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ד', נְבִיאִים כִּי יִתֵּן ד' אֶת רוּחוֹ, עֲלֵיהֶם" ( במדבר, יא', כד'- כט').
במופע זה מזדקר לנגד עינינו, ההבדל המהותי בין רשות הכהונה, לבין רשות הנבואה.
יהושע משרתו של משה, איננו כהן וגם לא נביא בתואר, אבל מייצג במקרה של אלדד ומידד, את המאפיינים של רשות הכהונה , שבה כפופים לנהלים, לסדר ולכללי התנהגות ברורים וידועים והחשיבה היא בדרך כלל בתוך הקופסא. לכן, באירוע כה חריג של התנבאות אלדד ומידד, ללא רשות וסמכות, התגובה של יהושע , מחייבת הפעלת אכיפה וענישה: "אֲדֹנִי מֹשֶׁה, כְּלָאֵם". יהושע מגנה את ההתנהגות החריגה של אלדד ומידד. יהושע פועל במדויק על פי ההנחיות- שבעים מתנבאים ולא יותר. כל חריגה מבחינתו, תיענה באפס סובלנות.
משה הנביא המייצג את רשות הנבואה, בניגוד ליהושע, מציג באירוע המתנבאים במחנה, גישה שונה לחלוטין. משה איננו רוצה לכלוא את הרוח,"אֵין אָדָם שַׁלִּיט בָּרוּחַ לִכְלוֹא אֶת הָרוּחַ ( קהלת ח', ח' ). הוא חושב מחוץ לקופסא, באופן מקורי ויצירתי:" הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי; וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ד', נְבִיאִים כִּי יִתֵּן ד' אֶת רוּחוֹ, עֲלֵיהֶם" (במדבר, יא', כט'). משה לא צמוד להנחיה של שבעים מתנבאים בלבד. משה מעניק רוח גבית להתנהגותם של אלדד ומידד ברוח פרשנותו לפרשה של הרש"ר הירש ( 1808-1888) : "הוראינו לדעת שביסוד המנהיגות הרוחנית העליונה, לא ניתנה זכות מיוחדת (מונופולין) על הרוח למישהו. כישרונות הרוח הניתנים מאת ד', אינם מותנים במשרה ואינם זכויות של מעמד. האחרון שבאומה יכול לזכות ברוח ד' כיושב ראשונה במלכות".
הנה הגענו למופע הששי המשקף את סוגיית הפרדת הרשויות. דומה שלא מקרה הוא שההפטרה לפרשתנו, העוסקת בחזונו של הנביא זכריה, מבליטה את ההבחנה וההפרדה בין רשות הכהונה ,לבין רשות המלוכה. הנה שתי רשויות שלטוניות, שיש להקפיד על ההפרדה ביניהן.
כך מספרת לנו ההפטרה: "וַיַּרְאֵנִי, אֶת יְהוֹשֻׁעַ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל, עֹמֵד, לִפְנֵי מַלְאַךְ ד'; וְהַשָּׂטָן עֹמֵד עַל יְמִינוֹ, לְשִׂטְנוֹ ….וִיהוֹשֻׁעַ, הָיָה לָבֻשׁ בְּגָדִים צוֹאִים …וָאֹמַר, יָשִׂימוּ צָנִיף טָהוֹר עַל רֹאשׁוֹ; וַיָּשִׂימוּ הַצָּנִיף הַטָּהוֹר עַל רֹאשׁוֹ, וַיַּלְבִּשֻׁהוּ בְּגָדִים, וּמַלְאַךְ ד', עֹמֵד. וַיָּעַד מַלְאַךְ ד', בִּיהוֹשֻׁעַ לֵאמֹר. כֹּה אָמַר ד' צְבָאוֹת, אִם בִּדְרָכַי תֵּלֵךְ וְאִם אֶת מִשְׁמַרְתִּי תִשְׁמֹר, וְגַם אַתָּה תָּדִין אֶת בֵּיתִי, וְגַם תִּשְׁמֹר אֶת חֲצֵרָי וְנָתַתִּי לְךָ מַהְלְכִים, בֵּין הָעֹמְדִים הָאֵלֶּה. שְׁמַע נָא יְהוֹשֻׁעַ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל … כִּי הִנְנִי מֵבִיא אֶת עַבְדִּי, צֶמַח ( זכריה , ג', א' – י' )… וַיַּעַן וַיֹּאמֶר אֵלַי, לֵאמֹר, זֶה דְּבַר ד', אֶל זְרֻבָּבֶל לֵאמֹר: לֹא בְחַיִל, וְלֹא בְכֹח כִּי אִם בְּרוּחִי, אָמַר ד' צְבָאוֹת. מִי אַתָּה הַר הַגָּדוֹל לִפְנֵי זְרֻבָּבֶל, לְמִישֹׁר; וְהוֹצִיא, אֶת הָאֶבֶן הָרֹאשָׁה תְּשֻׁאוֹת, חֵן חֵן לָהּ. וַיְהִי דְבַר ד', אֵלַי לֵאמֹר. יְדֵי זְרֻבָּבֶל, יִסְּדוּ הַבַּיִת הַזֶּה וְיָדָיו תְּבַצַּעְנָה; וְיָדַעְתָּ, כִּי ד' צְבָאוֹת שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם. (זכריה, ד', ו'-ח').
הנה לנו יהושע מפרשתנו, בדמותו של יהושע הכוהן בהפטרה, שנקבעת לו מסגרת התנהלות מדויקת, כיאה לרשות הכהונה.
אבל זאת על יהושע הכוהן לדעת, שקיימת גם רשות המלוכה – הרשות המבצעת, בדמותו של זרובבל, שלאחר הצהרת המלך הפרסי כורש בשנת 538 לפנה"ס, מונה על ידו להיות מושל (פחווה) ביהודה. על אף שלא היה מלך בתואר, אבל היה מזרע המלוכה מבית דוד המלך. גם לכוהן וגם למנהיג המדיני שהוא הרשות המבצעת, יש תפקיד חשוב ועליהם לכבד אחד את השני. נבואתו של הנביא זכריה בהפטרתנו מהדהדת את עיקרון הפרדת הרשויות.
הנה הגענו באפילוג למופע השביעי והאחרון , בתקופה מאוחרת יותר. הרמב"ן ( 1194-1270 ) מוצא את חטאם של החשמונאים, בכך שלא ידעו לשמור על הפרדת הרשויות – כהונה ומלוכה: "וזה היה עונש החשמונאים שמלכו בבית שני, כי היו חסידי עליון ואלמלא הם, נשתכחו התורה והמצוות מישראל ואף על פי כן נענשו עונש גדול, כי ארבעת בני חשמונאי הזקן, החסידים המולכים, זה אחר זה, עם כל גבורתם והצלחתם, נפלו ביד אויביהם בחרב…בעבור זה שמלכו ולא היו מזרע יהודה ומבית דוד והסירו השבט והמחוקק לגמרי"( רמב"ן, בראשית, מט', י').
חטאם של החשמונאים, שהיו כוהנים גדולים והחליטו לעסוק גם במלוכה, היה בכך, שהם שברו את עיקרון הפרדת הרשויות – כהונה ומלוכה.
הנה לנו שבעה מופעים, המהדהדים לנו היום, מסר חשוב מאד: שמרו מכל משמר, על עיקרון הפרדת הרשויות השלטוניות, ואת האיזונים והבלמים הנדרשים ביניהן.
כותב: ד"ר זאב פרידמן מנכ"ל עמותת מלבב
