"שאגת הארי" מאתגרת אותנו, לנהל ככל שניתן את שִׁגְרָת החירום, בימי מבחן אלה.
אנו נתונים במתח יום יומי, שבין הצלת הגוף, עת אנו מצווים למצווה: "וְנִשְׁמַרְתֶּ֥ם מְאֹ֖ד לְנַפְשֹׁתֵיכֶ֑ם"(דברים, ד', טו') בשהייתנו בתוך המרחב המוגן, לבין קיום המצווה:" וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים" (דברים, ל', יט'), וברצוננו לקיים סוג של שִׁגְרָת חירום, שהיא הצלת הנפש.
המושג "שִׁגְרָת חירום" נשמע במבט ראשון כפרדוקס (אוקסימורון).
שִׁגְרָה מייצגת חזרתיות, ביטחון וציפיות, בעוד חירום מייצג שבר, אי ודאות וסכנה. עם זאת, מדובר במנגנון הישרדותי ופסיכולוגי עמוק, שמאפשר ליחיד ולחברה להמשיך לתפקד גם כשהקרקע רועדת.
במחקרים על חוסן נפשי (Resilience), שִׁגְרָת חירום מוגדרת כניסיון לייצר רציפות תפקודית.
הן אותן הפעולות הקטנות והיומיומיות, כמו צחצוח שיניים, הכנת קפה, הליכה לעבודה ולקניות, מפגשים חברתיים, המעניקות למוח תחושה של שליטה, בתוך מצב של חוסר שליטה מוחלט.
שִׁגְרָה חוסכת מהמוח את הצורך לקבל החלטות חדשות בכל רגע, מה שמאפשר להפנות משאבים נפשיים להתמודדות עם האיום הממשי.
הערך היהודי של "וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים" מתרגם שִׁגְרָת חירום לפעולה אקטיבית של המשכיות , למשל, חתונה שנערכת בעת מטח טילים בחניון, היא הביטוי העילאי של שגרה שמנצחת את החירום.
הסופר והפילוסוף הצרפתי אלבר קאמי ( 1913-1960 )בספרו "הדֶּבר"( 1957), מתאר עיר בהסגר תחת מגפה. השגרה שם היא לא רק כורח, היא סוג של התנגדות מוסרית. הגיבורים ממשיכים לבצע את עבודתם, לא כי הם חושבים שזה יעזור, אלא כי "זה מה שצריך לעשות".
הסופר והמשורר יהודה עמיחי (1924-2000) מרבה לערבב ביצירותיו, בין המלחמה לאהבה, בין המדים לבגדי הבית. שִׁגְרָת החירום אצלו היא היכולת – "לאהוב בתוך המלחמה".
שגרת חירום היא הדרך שבה האדם אומר לתוהו ובוהו: "אתה כאן, אבל גם אני כאן". היא לא התעלמות מהמציאות, אלא בחירה מודעת בחיים.
החוקרות סמנתה ג'. היינצלמן (Samantha J. Heintzelman) ולורה א. קינג (Laura A. King).
במאמר: "Routines and Meaning in Life" (שגרות ומשמעות בחיים), שפורסם ב2019
מצאו במחקריהן, ששגרה היא מנבא חזק לתחושת משמעות. אנשים שדיווחו על יום יום קבוע, למשל, קימה באותה שעה וסדר פעולות קבוע, נטו לדרג את חייהם כמשמעותיים יותר באופן עקבי.
באחד הניסויים, הן לא רק שאלו אנשים על חייהם, אלא הראו לנבדקים תמונות של עצים המסודרים לפי עונות השנה ,סדר צפוי ושגרתי, לעומת תמונות של עצים בסדר אקראי.
תוצאות הניסוי הראו, שאלו שצפו בסדר ה"שגרתי" והצפוי דיווחו מיד לאחר מכן על תחושת משמעות גבוהה יותר בחיים באותו רגע. כלומר, תפיסה של סדר חיצוני משליכה על תחושת המשמעות הפנימית. המחקר הזה מסביר למה ברגעי משבר וחירום הדבר הראשון שפסיכולוגים ממליצים עליו הוא, "לייצר שגרה". השגרה היא לא רק "לעשות דברים", היא המנגנון שדרכו המוח משכנע את עצמו שהחיים עדיין הגיוניים וששווה להמשיך בהם.
עתה נתלווה לעבודת השגרה של הכוהן במשכן. פרשתנו מלמדת אותנו אודות המצווה הראשונה שנצטוו בה הכוהנים – מצוות תרומת הדשן: ״וַיְדַבֵּר ד' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר, זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה: הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה, עַד הַבֹּקֶר, וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ, תּוּקַד בּוֹ. וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד, וּמִכְנְסֵי בַד יִלְבַּשׁ עַל בְּשָׂרוֹ, וְהֵרִים אֶת הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת הָעֹלָה עַל הַמִּזְבֵּחַ, וְשָׂמוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ. וּפָשַׁט אֶת בְּגָדָיו, וְלָבַשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים; וְהוֹצִיא אֶת הַדֶּשֶׁן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, אֶל מָקוֹם טָהוֹר. וְהָאֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ לֹא תִכְבֶּה, וּבִעֵר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן עֵצִים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר; וְעָרַךְ עָלֶיהָ הָעֹלָה, וְהִקְטִיר עָלֶיהָ חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים. אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה" (ויקרא, ו׳, א' – ו' ).
הבה נשאל – האם קיימים פשר או משמעות בהחלפת הבגדים ?
האם בנוהל העבודה השגרתי המפורט בפרשתנו, בפעולה של התעסקות הכוהן בבית המקדש, בהרמת הדשן (האפר) על גבי המזבח בבגדים יפים, ולמחרת בפעולתו להוצאת הדשן (האפר) כשהוא מחליף את בגדיו בבגדים אחרים, האם לכל הפרוט הזה – סוג של טיפול שגרתי ואפור בפינוי אשפה, יש איזה מסר של משמעות כלשהי?
הרש״ר הירש( 1808-1888) בפרשנותו, מתבונן בפעולת הכוהן ובהחלפת בגדיו בתרומת הדשן, בהתבוננות מעמיקה שיש בה מסר לחיים, וכך הוא מפרש:״ כשם שעבודה של שחר מתחילה בתרומת הדשן כרמיזה לעבודת היום הקודם…כך לעומתה, הוצאת הדשן מכוונת להורות, כי בכל יום ויום המתחדש, גם התחייבותנו מתחדשת….תהי נא מידי יום ויום חובתנו, לקיום המצוות כחדשה בעינינו וכאילו מעולם עוד לא קיימנוה בעבר, אין אנו פטורים מלחזור ולקיימה בכל יום ויום, מתוך אותה שמחה, כאילו יום ראשון לפעולה הוא לו זה״.
דומה שמצוות תרומת הדשן שבה עוסק הכוהן, ביום האחד ולמחרתו, תוך כדי שהוא לא עושה זאת באותם בגדים, באה ללמדנו תובנה חשובה לחיינו – גם לשגרה יש משמעות, גם בשגרה אפשר להתחדש. כך גם בשגרת החירום. עצם החלפת הבגדים בסוג עבודה של פינוי הדשן, הופך את הפעולה השגרתית- להרמת הדשן , לסוג של אירוע מיוחד.
המילה שִׁגְרָה שאולה מהמילה הארמית שִׁגְרָא. בתלמוד היא מופיעה בצירוף "שיגרא דתמרי" (כתובות פ', ע"א), שפירושו, הפסולת שהושלכה לאחר סחיטת התמרים (לצורך הכנת נוזל כמו סילאן או שֵׁכַר תמרים .מאד מתכתב עם הדשן שהוא סוג של פסולת.
כך הפכה המילה שִׁגְרָה למקבילה העברית למילה הלועזית רוּטִינָה. מקורה של המילה הלועזית במילה הצרפתית routine (הקיימת גם באנגלית), שנגזרה מהמילה route (דרך). התנהלות קבועה בדרך קבועה.
כך בימים אלו, אנו בוחנים את שגרת החירום ברציפות תפקודית , בתעסוקה, בחינוך ילדינו, בשירותי הבריאות והרפואה, בתרבות, בחוגים ובפעילות הפנאי, בתחבורה ציבורית, בביקור במרכזי קניות, במפגשים חברתיים, בהתנדבות, בקיום תחביבים ובהיותנו במוד של Doing ולא Being ככל שניתן, וכמובן בכפיפות ובהישמעות להנחיות ולמדיניות ההתגוננות של פיקוד העורף.
ובכל זאת, כיצד ניתן ליצור בשגרת החירום בחיינו, ממד של התחדשות ,התרגשות, שמחה וברק בעיניים, גם אם אנו עוסקים, לכאורה יום יום, בפעילות שגרתית באותו עיסוק ובאופן דומה ?
עלינו לעשות השתדלות ככל שניתן לעשות את הדברים מידי יום בשגרת החירום בנסיבות המורכבות והמאתגרות, עם סוג של ברק בעיניים, לא "כמצוות אנשים מלומדה", אלא מתוך התבוננות וחיפוש יום יומי של פשר ומשמעות חדשים לשגרת החירום בחיינו.
עלינו להתבונן בשגרת חיינו ולעשות לעצמנו מעין תחכים אישי, בכל יום מחדש, תוך כדי כך שאיננו קופאים על שמרינו, כיצד להעניק לשגרת החירום בחיינו – טעם חדש. דומה לאותו תבלין חדש שאנו מוסיפים לאותו מאכל קבוע ,שעושה את כל ההבדל.
כיצד ניתן להתחדש, להתרגש וליצור בשגרת החירום?
ישנו מדרש ידוע המובא במבוא לפירוש הכותב על "עין יעקב", קובץ קטעי האגדתא בתלמוד הבבלי, שם מתנהל דיון של תנאים, מהם אותם הפסוקים שאפשר לתת להם גולת כותרת Highlights : "כלל גדול בתורה". בן עזאי בוחר הפסוק:" שמע ישראל ד' אלוקינו ד' אחד" (דברים, ו', ד'). בן ננס בוחר הפסוק: "ואהבת לרעך כמוך"( ויקרא, יח', יט'). בן פזי בוחר את הפסוק: "את הכבש האחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערביים" (שמות, כט',לט),אלו הן קורבנות התמיד וכיום בהיעדר הקורבנות, הן התפילות היום יומיות – שחרית, מנחה וערבית. זאת בעצם שגרת היום יום.
המסקנה היא שהשגרה היא המנצחת ואכן נקבע שההלכה כמו בן פזי.
הרב יוסף דב סולבייצ'יק ( 1903 – 1993) כותב במסתו "איש ההלכה":" היהדות מבקשת להפוך אותנו לאמנים יוצרים, שיצירתם הגדולה ביותר היא חייהם, ולשם כך נדרשים הרגלים של יומיום:
ויקטור פרנקל ( 1905 – 1997 ) היה רופא נוירולוג ופסיכיאטר יהודי וינאי, מייסד הלוגותרפיה ושיטת הניתוח האקזיסטנציאליסטי , כותב בספרו:" האדם מחפש משמעות" (1946 ) שהכלי של משמעות, הוא המאפשר לשרוד במרחב שגרה של תופת, כמו השואה הנוראית.
פרנקל אמר ביום הולדתו ה84: "אפשר ליטול מאיתנו את הכול כמעט – את בריאותנו, את רכושנו, את כבודנו, את חירותנו וגם את היקר לנו; חוץ מדבר אחד, והוא – החופש להחליט איך להגיב למצבי החיים שלנו. אנו אדונים לגורלנו ולא קורבנותיו ".
ההתחדשות בשגרת החירום היא המשמעות שאנו מעניקים לה.
עלינו להתחבר כל הזמן למשמעות של עשייתנו. כפי שטבע ויקטור פרנקל בהקשר לאימרתו של הפילוסוף פרידריך ניטשה ( 1844-1900 )מחשובי זרם האקזיסטנציאליזם (1844-1900):" אם יש למה בשביל, כל איך אפשרי".
הכהן המשרת בקודש והעוסק בעבודת השגרה של תרומת הדשן בפרשתנו, נושא תפילה שלא יכשל בעבודתו ,אך גם תפילה להתחדשות בשגרה, כפי שפירש רש"ר הירש.
כך גם ראוי שירה של לאה גולדברג ( 1911 – 1970 ) :" תפילה", ללמדנו על התפילה שעלינו לשאת לקב"ה , להתחדש בשגרת חיינו : "למדני אלוקי, ברך והתפלל ,על סוד עלה קמל, על נגה פרי בשל, על החירות הזאת: לראות, לחוש, לנשום, לדעת, לייחל , להיכשל. למד את שפתותי ברכה ושיר הלל, בהתחדש זמנך עם בוקר ועם ליל, לבל יהיה יומי היום כתמול שלשום, לבל יהיה עלי יומי הרגל ".
הנה כי כן, האתגר הניצב בפנינו בימים אלו ,שתותחי האויב רועמים ומאיימים עלינו באש, להתחבר ככל שניתן, למשמעות ולהתחדשות של האש היוקדת על המזבח , בעבודת פינוי הדשן בפרשתנו: "אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה".
האש הפנימית היוקדת בתוך נפשנו – לֹא תִכְבֶּה.
