אנו מתפללים ומייחלים להשבתם של 6 החטופים החללים הביתה, לקבר ישראל.
דומה שאין רגע משעמם בחיינו … no dull moment
השבוע התוודענו לשתי פרשות מרעישות שהסעירו את המדינה – חשדות לכאורה, להדלפה, להצגת תצהיר שקרי, שיבוש הליכי חקירה, מרמה והפרת אמונים, שימוש לרעה בכוח משרה. לקבלת שוחד ולשחיתות, שהביאו למעצרם של נושאי משרה בכירים ברשויות המדינה.
מה המשותף לפרשות מביכות אלו ? –"גיבורי העל" של הפרשות הללו, הם אנשים בשר ודם. הם יכלו לכאורה, למנוע אותן, הם לא עמדו בפיתוי, הם היו נעדרי שליטה עצמית ומיקוד שליטה פנימי. הם לא התמודדו כראוי. עם הדִּיסוֹנַנְס הקוֹגְנִיטִיבִי הרגשי והמוסרי, שפקד אותם.
"אם בארזים נפלה שלהבת, מה יגידו אזובי הקיר"( בבלי, מסכת בבא קמא דף צב' עמ' ב').
דִּיסוֹנַנְס קוֹגְנִיטִיבִי Cognitive Dissonance הוא מצב שבו חשיבתו של האדם מתמודדת עם סתירה וקונפליקט. התיאוריה טוענת, כי אצל בני האדם טמון רצון חבוי שמטרתו לשמור על העקביות, בין עמדותיהם ותפיסותיהם לבין התנהגותם בפועל. תאוריית הדִּיסוֹנַנְס קוֹגְנִיטִיבִי, נהגתה על ידי הפסיכולוג החברתי היהודי אמריקאי, לאון פסטינגר ( 1919-1989 ), בשנות החמישים של המאה הקודמת. התיאוריה טוענת, כי שמירת העקביות היא מניע מרכזי לאדם. אדם המאמין בעמדה מסוימת אך פועל בצורה המנוגדת לעמדה זו, יחוש תחושה בלתי נעימה של דיסוננס, מעין היעדר הרמוניה. תחושה זו תדרבן אותו לשנות את פועלו, או להתחיל להאמין בעמדה חדשה, כדי להקטין את הדיסוננס (הקונפליקט) בין העמדה להתנהגות. (המקור: בטיפולנט- פורטל לשירותים פסיכולוגיים בישראל 2020).
דִּיסוֹנַנְס קוֹגְנִיטִיבִי הוא לווית חן לחיינו, דוגמאות לא חסרות .
הדִּיסוֹנַנְס הקוֹגְנִיטִיבִי נוכח בפרשתנו, בסיטואציה אחת ובמילה אחת – וַיִּתְמַהְמָהּ.
הבה נשים לב, לטעם המקרא הנדיר – שַׁלְשֶׁלֶת, המעטר את המילה – ויִּתְמַהְמָ֓הּ, מעל האות מָ֓ .
מסורת טעמי המקרא שהיא צורת הקריאה של הטקסט, התפתחה כנראה בהדרגה עוד מתקופת בית שני. סימנים כתובים לתיעוד הטעמים פותחו רק סמוך למאה השמינית לספירה בידי בעלי המסורה, שעמלו על תיעוד מסורות קריאת וכתיבת המקרא שהגיעו אליהם. זו בערך אותה התקופה שבה נקבעו סימני הניקוד. הסימנים שבידינו מקורם במסורה הטבריינית. הטעמים מעטרים את המלל ומשמשים כמו תווי נגינה למלל של שיר. ישנם מקרים שהטעם גם מוסיף אינפורמציה נוספת, מלבד ההטעמה, הפיסוק והמנגינה.
טעמי המקרא, כשמם כן הם, נותנים טעם של משמעות למילים, היוצרות משפטים, פסוקים , פרקים ופרשות.
הטעם שַׁלְשֶׁלֶת שמנוגן באריכות רבה, כמו סלסול מתמשך עולה, בשונה מטעמי המקרא האחרים, יתכן כי בא להצביע על פעולה ממושכת, כגון – התלבטות, התחבטות, קושי נפשי לבצע החלטה מסוימת, ואולי אפילו משבר זהותי.
אני מבקש לטעון שהטעם מאפיין סיטואציות מקראיות, שמאפיינות – דִּיסוֹנַנְס קוֹגְנִיטִיבִי.
בסיטואציה תודעתית, פסיכולוגית ונפשית, טעם ההיכר הוא – שַלְשֶׁלֶת. דומה לסוג של צפירה עולה ועולה, כמו קְרֵשֶׁנְדּוֹ במוסיקה.
טעם השַלְשֶׁלֶת מופע שבע פעמים בתנ"ך, אך בחמשה חומשי תורה, מופיע ארבע פעמים, מתוכם – שלושה בספר בראשית – מעשה אבות סימן לבנים, בימים ההם בזמן הזה.
השַלְשֶׁלֶת הראשונה בתורה, מופיעה בפרשתנו בסיפור של לוט: "וַיָּבֹאוּ שְׁנֵי הַמַּלְאָכִים סְדֹמָה, בָּעֶרֶב, וְלוֹט, יֹשֵׁב בְּשַׁעַר סְדֹם".
מפרש רש"י:" ישב כתיב. אותו היום מינוהו שופט עליהם".
השופט לוט היושב בשער העיר, רואה את המלאכים המגיעים לעיר: " וַיַּרְא לוֹט וַיָּקָם לִקְרָאתָם, וַיִּשְׁתַּחוּ אַפַּיִם אָרְצָה. וַיֹּאמֶר הִנֶּה נָּא אֲדֹנַי, סוּרוּ נָא אֶל בֵּית עַבְדְּכֶם וְלִינוּ וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם, וְהִשְׁכַּמְתֶּם, וַהֲלַכְתֶּם לְדַרְכְּכֶם; וַיֹּאמְרוּ לֹּא, כִּי בָרְחוֹב נָלִין. וַיִּפְצַר בָּם מְאֹד וַיָּסֻרוּ אֵלָיו, וַיָּבֹאוּ אֶל בֵּיתוֹ; וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה, וּמַצּוֹת אָפָה וַיֹּאכֵלוּ " (בראשית, יט',א' –ג' ).
מעשה אברהם ושרה, סימן ללוט. כך הוא למד מהם, את מידת הכנסת האורחים.
רש"י מאיר את עינינו: " וַיַּרְא לוֹט, מבית אברהם למד, לחזר על האורחים". כך לוט, נוהג באורחיו המלאכים, אבל דומה שהפנים והטמיע לא מעט את "התרבות" הסדומית: " טֶרֶם, יִשְׁכָּבוּ, וְאַנְשֵׁי הָעִיר אַנְשֵׁי סְדֹם נָסַבּוּ עַל הַבַּיִת, מִנַּעַר וְעַד זָקֵן: כָּל הָעָם, מִקָּצֶה. וַיִּקְרְאוּ אֶל לוֹט וַיֹּאמְרוּ לוֹ, אַיֵּה הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר בָּאוּ אֵלֶיךָ הַלָּיְלָה; הוֹצִיאֵם אֵלֵינוּ, וְנֵדְעָה אֹתָם. וַיֵּצֵא אֲלֵהֶם לוֹט, הַפֶּתְחָה; וְהַדֶּלֶת, סָגַר אַחֲרָיו. וַיֹּאמַר: אַל נָא אַחַי, תָּרֵעוּ. הִנֵּה נָא לִי שְׁתֵּי בָנוֹת, אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ אִישׁ אוֹצִיאָה נָּא אֶתְהֶן אֲלֵיכֶם, וַעֲשׂוּ לָהֶן כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם; רַק לָאֲנָשִׁים הָאֵל, אַל תַּעֲשׂוּ דָבָר, כִּי עַל כֵּן בָּאוּ, בְּצֵל קֹרָתִי" (בראשית, יט', ז'-ח').
הנה לוט, האיש האמיד, העשיר והשופט בסדום, עושה בעצם סוג מנהג סדום. שכן, את זה הוא הבין מיד: בסדום התנהג כסדומאי. נכון, שלמדתי עת ערכה של הכנסת אורחים מאברהם ושרה, עוד טרם הגעתי לסדום. אבל, לא נורא לקיים זאת בסדום, גם במחיר הפקרת בנותיי ". כך נוהג לוט הסדומאי במידת סדום, ביחס לבנותיו. האם לא מזכיר לנו את סיפור פִילֶגֶשׁ בַגִּבְעָה , המופיע בספר שופטים .הסיפור נסוב אודות איש לוי הנקלע עם פילגשו לגבעה, עיר של בני שבט בנימין, ומתארח אצל אפרתי המתגורר במקום. בלילה מתגודדים בני העיר ודורשים להוציא אליהם את האיש הזר למען ידעוהו. במקום זאת, מוסר לידיהם הלוי את פילגשו והיא נאנסת באכזריות ומתה.
כך ממשיכה להתפתח העלילה- "לוט בסדום", בפרשתנו: " וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים( המלאכים) אֶל לוֹט, עֹד מִי לְךָ פֹה חָתָן וּבָנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ, וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ בָּעִיר: הוֹצֵא, מִן הַמָּקוֹם. כִּי מַשְׁחִתִים אֲנַחְנוּ, אֶת הַמָּקוֹם הַזֶּה: כִּי גָדְלָה צַעֲקָתָם אֶת פְּנֵי ד', וַיְשַׁלְּחֵנוּ ד' לְשַׁחֲתָהּ… וּכְמוֹ֙ הַשַּׁ֣חַר עָלָ֔ה וַיָּאִ֥יצוּ הַמַּלְאָכִ֖ים בְּל֣וֹט לֵאמֹ֑ר קוּם֩ קַ֨ח אֶֽת אִשְׁתְּךָ֜ וְאֶת שְׁתֵּ֤י בְנֹתֶ֨יךָ֙ הַנִּמְצָאֹ֔ת, פֶּן תִּסָּפֶ֖ה בַּֽעֲוֺ֥ן הָעִֽיר, וַֽיִּתְמַהְמָ֓הּ וַיַּֽחֲזִ֨יקוּ הָֽאֲנָשִׁ֜ים בְּיָד֣וֹ וּבְיַד אִשְׁתּ֗וֹ וּבְיַד֙ שְׁתֵּ֣י בְנֹתָ֔יו בְּחֶמְלַ֥ת ד' עָלָ֑יו וַיֹּֽצִאֻ֥הוּ וַיַּנִּחֻ֖הוּ מִח֥וּץ לָעִֽיר׃ וַיְהִי֩ כְהֽוֹצִיאָ֨ם אֹתָ֜ם הַח֗וּצָה וַיֹּ֨אמֶר֙ הִמָּלֵ֣ט עַל נַפְשֶׁ֔ךָ אַל תַּבִּ֣יט אַֽחֲרֶ֔יךָ וְאַֽל תַּעֲמֹ֖ד בְּכָל הַכִּכָּ֑ר הָהָ֥רָה הִמָּלֵ֖ט פֶּן תִּסָּפֶֽה׃" (בראשית, יט', ט' – יז"). וכאן בדיוק מתרחש הדִּיסוֹנַנְס הקוֹגְנִיטִיבִי אצל לוט , בדמותה של מילה אחת – וַיִּתְמַהְמָהּ ועליה מעוטר הטעם המקראי הנדיר – שַׁלְשֶׁלֶת . הבה נקרא את המילה "וַיִּתְמַהְמָהּ" בליווי ניגון הטעם – שַׁלְשֶׁלֶת , והרי לנו הדגמה חיה לתיאור הסיטואציה הדיסוננסית קוגניטיבית, בה נתון לוט – השופט העשיר מסדום.
כך מסביר זאת רש"י: וַיִּתְמַהְמָהּ – כדי להציל את ממונו". כך גם התלמוד הירושלמי: " דייך שאתה ממלט את נפשך, מלמד שיצא לוט וידיו על ראשו ולא הציל מנכסיו כלום" ( ירושלמי, סנהדרין, י', ח').לוט השתקע, נטמע והתערה בקהילת העיר סדום. הוא רכש לעצמו מעמד גבוה. גם אדם אמיד וגם שופט. כנראה זכה גם לכבוד מאנשי סדום בתוקף אמידותו והיותו שופט.
לוט שרק קודם היה מוכן להפקיר ולאבד את היקר לו – את בנותיו בידי אנשי סדום. כאשר הוא מבין שהעיר סדום על כל תושביה, צפויה להשמדה ולכיליון. אותו לוט, לא משלים עם אובדן ממונו. הוא נתון בדיסוננס קוגניטיבי – קדושת החיים או קדושת הדמים ?.
קשה ללוט להשלים עם אובדן ממונו וזאת אל מול הצלת חייו וחיי משפחתו. וַיִּתְמַהְמָהּ – לוט כנראה מנסה להחזיק החבל בשתי קצותיו. לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. הוא מנסה במניפולציות סדומיות, להרוויח זמן ולדחות ההכרעה. לוט בפועל מציל את נפשו, גופו וגם את שתי בנותיו: "וַיִּתְמַהְמָהּ וַיַּחֲזִיקוּ הָאֲנָשִׁים בְּיָדוֹ וּבְיַד אִשְׁתּוֹ וּבְיַד שְׁתֵּי בְנֹתָיו, בְּחֶמְלַת ד' עָלָיו; וַיֹּצִאֻהוּ וַיַּנִּחֻהוּ, מִחוּץ לָעִיר. וַיְהִי כְהוֹצִיאָם אֹתָם הַחוּצָה, וַיֹּאמֶר הִמָּלֵט עַל נַפְשֶׁךָ אַל תַּבִּיט אַחֲרֶיךָ, וְאַל תַּעֲמֹד בְּכָל הַכִּכָּר: הָהָרָה הִמָּלֵט, פֶּן תִּסָּפֶה".( בראשית, יט', א'-כב').
לוט היה עושה הכול כדי להישאר בסדום , בסך הכול, הוא חי שם לא רע. הממון שצבר הפך להיות עיקר בעיניו. הוא חס על הממון יותר מבנותיו. תודעתו ומוסריותו נשארו בסדום, אבל רק גופו יצא בפועל מסדום. הפרידה לא הייתה צעד פשוט בשבילו. הוא היה צריך לעזוב את הבית ואת כל הרכוש והקהילה, להותיר מאחוריו.
לוט יצא מסדום, אך סדום לא יצאה ממנו.
הבה נראה שהטעם – שַׁלְשֶׁלֶת , מופיע בעוד שני מקומות בספר בראשית .
כך נפגוש את התנהגות הדיסוננס הקוגניטיבי המעוטר בטעם שַלְשֶׁלֶת בפרשת חיי שרה אותה נקרא בשבת הבאה. עת אברהם מבקש מעבדו אליעזר ללכת ולמצוא כלה ליצחק בנו. אך לא נתעכב במאמר זה בניתוח משמעותה של השַלְשֶׁלֶת , באירוע זה. נעשה זאת בפעם אחרת.
אך כן נתמקד בנוכחותה של השַלְשֶׁלֶת השלישית במעלה הדרך בספר בראשית ובהתנהגות הדיסוננס הקוגניטיבי, בסיפור של יוסף שמופקד על בית פוטיפר שר פרעה: "וַיְהִי, אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת אֲדֹנָיו אֶת עֵינֶיהָ, אֶל יוֹסֵף; וַתֹּאמֶר, שִׁכְבָה עִמִּי. וַיְמָאֵ֓ן וַיֹּאמֶר אֶל אֵשֶׁת אֲדֹנָיו, הֵן אֲדֹנִי לֹא יָדַע אִתִּי מַה בַּבָּיִת; וְכֹל אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ, נָתַן בְּיָדִי. אֵינֶנּוּ גָדוֹל בַּבַּיִת הַזֶּה, מִמֶּנִּי, וְלֹא חָשַׂךְ מִמֶּנִּי מְאוּמָה, כִּי אִם אוֹתָךְ בַּאֲשֶׁר אַתְּ אִשְׁתּוֹ; וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה, הַזֹּאת, וְחָטָאתִי, לֵאלֹהִים " (בראשית, לט', ז'-ט') . אשת פוטיפר מנסה לפתות את יוסף, הנתון במוד השַלְשֶׁלֶת – וַיְמָאֵ֓ן, בדיסוננס קוגניטיבי.
כך מאיר את עינינו הרמב"ן ( רבי משה בן נחמן 1194-1270):"סיפר הכתוב כי מאן לעשות כרצונה, אף על פי שהיא גבירתו אשת אדוניו והוא ירא ממנה, כי היה ירא את ד' יותר". המילה " וַיְמָאֵ֓ן " מוטעמת בשַלְשֶׁלֶת, ומבטאת את הדיסוננס הקוגניטיבי והמאמץ הגדול שנדרש מיוסף לסרב לה. הוא לא וויתר רק על הפיתוי אלא גם על כל המעמד שהוא התחיל לבסס לעצמו במצרים, וכל זה קרה כשהוא היה מנותק פיזית מהמשפחה שלו.
הנה כי כן, התמודדות והתנהלות לא ראויות בשַלְשֶׁלֶת, תוביל לנפילה, מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. אך דוגמא אישית בהתמודדות ובהתנהלות ראויות בשַלְשֶׁלֶת ובדיסוננס הקוגניטיבי, יובילו לטעם הניצחון המוסרי, הערכי והרגשי של האדם, המצביע על חוסן ערכי ונפשי בעמידה מול פיתויים ובהדיפתם, המצביע גם על שליטה עצמית ומיקוד שליטה פנימי.
סר אדמונד הילרי (1919-2008 ) הכובש הראשון של הר האוורסט בשנת 1953 , השאיר לנו כמורשת, משפט אלמותי: " לא את ההר אנו כובשים, אלא את עצמנו אנו כובשים".
"וַֽיִּתְמַהְמָ֓הּ וַיַּֽחֲזִ֨יקוּ הָֽאֲנָשִׁ֜ים בְּיָד֣וֹ" – מי יחזיק בידנו בשעת מבחן ?
השַׁלְשֶׁלֶת היא תנצח.
כותב: ד"ר זאב פרידמן מנכ"ל עמותת מלבב
