דיאלקטיקה, היא השקפה פילוסופית, הרואה את תהליך ההתפתחות בעולם הרוח או החומר, בדרך של ניגודים ומאבק, בדרך הדרגתית או מהפכנית, עד שנוצרת אחדות הניגודים.
הבה נעסוק במאמרנו לפרשה, בדיאלקטיקה של הבושה.
מונולוג החשיפה האישי של הסטנדאפיסט אודי כגן שפורסם בתקשורת ב- 26.8.25, גרם לטלטלה בקרב הציבור, אודות הדיאלקטיקה של הבושה שלו, בהקשר לפוסט הטראומה בה הוא לקה. כגן מספר במונולוג, כיצד לאחר שירותו הצבאי כלוחם, ביחידת “עוקץ” של צה"ל, במהלך מבצע חומת מגן בשנת 2002, החל לחוות סימפטומים שלא הבין אותם בתחילה ,למשל, להתעורר באמצע הלילה עם קוצר נשימה, דפיקות לב, וזיעה קרה.
בתחילה הכחיש את המצב, גם בפני עצמו: “העדפתי למות מאה פעמים מאשר שמישהו ידע שמשהו עובר עלי”. הוא תיאר את הבושה שצמחה סביב מצבו, בושה לא רק מהרגש הפגיע, אלא גם מהציפייה החברתית, הציפייה להיות “תקין”. הוא לא שיתף תחילה את משפחתו, חבריו או הציבור – מתוך בושה עמוקה ואי רצון, להיחשף כמתמודד עם טראומה.
בעקבות ההכחשה, הוא נכנס לדיכאון, התמכר לסמים ואלכוהול במשך שנים – כמנגנון בריחה מהכאב והצלילים הפנימיים שהיו בו: “הקול הזה בראש שאומר איך עשית את הדברים שעשית? לא מגיע לך לחיות”.
לאחר שנים של מאבק פנימי, הוא פנה לעזרה מקצועית, החל תהליך שיקום, הקים משפחה – והיום הוא מספר את הסיפור שלו בפומבי.
המסר המרכזי שלו הוא, להוציא את “המחלה השקופה” מהחושך והבושה. כך הוא אומר: “הדבר הזה גדל בחושך, בבושה, בדממה… אבל מת מהר מאוד באור. והאור זה אנחנו ”.
עוד ציין כי ההתמודדות איננה רק שלו – “לא יהיה בית בלי הדבר הזה, אנשים שהיו, אנשים ששמעו, אנשים שאיבדו אנשים”. הוא יוצא בקריאה קולקטיבית לדבר על הנושא.
"המחלה השקופה"- הפרעת דְּחָק פוסט טראומטית ( הַלֶּמֶת) והפרעת דחק בתר חבלתית; באנגלית: Post-Traumatic Stress Disorder; PTSD, או פוסט טראומה, היא הפרעה פסיכיאטרית מתחום ההפרעות הקשורות לטראומה וגורמי דחק.
לצערנו, התופעה היא אקטואלית ונוכחת בקרב חיילים ואזרחים במלחמת חרבות ברזל.
הדיאלקטיקה של הבושה, נוכחת מאד במישורי חיינו השונים. מצד אחד, אנו יודעים תוך שימוש במנגנוני הגנה שונים, כיצד להסתיר את הבושה מעיני כל, שכן, הבושה וחשיפתה עלולה להשפיע לרעה עלינו, וכך אנו נמנעים בחיי היום יום, ומסתירים את – חסרונותינו , חרדותינו, פחדינו מכישלון בתחרות, מחלותינו ולקויותינו. כך אנו משתדלים להסתיר, חטאים, עבירות, או טראומות שלנו. מצד שני, חשיפת הבושה וגילוי חסרונותינו ושיתופה עם אחרים והציבור, עשויה לסייע ולהקל עלינו, כפי שעשה זאת אודי כגן.
מחקרים בדיאלקטיקה של הבושה ,כמו ברנה בראון , חוקרת אמריקאית, מרצה ופסיכולוגית חברתית, שהתפרסמה( 2012 ) בעיקר בזכות מחקריה על בושה ,מצביעים על כך, שהבושה, יוצרת "מסכה" ומובילה להסתתרות. אבל, שחרור ממנה, מאפשר לאדם לצמוח ולחיות באופן אותנטי.
כאשר אדם משתף בטראומה, מחלה נפשית או סוד אישי, הוא מקטין את תחושת הבידוד והסטיגמה, ומקל על חרדה ודיכאון. היכולת "לא להתבייש" אלא לספר, להופיע, לכתוב – מייצרת תחושת כוח ושליטה מחודשת בסיפור החיים.
כך נוכחת הדיאלקטיקה של הבושה והקשרה להפרעת דְּחָק פוסט טראומטית בפרשתנו. אנו חווים את התדרדרותו הדרמטית של נח בפרשתנו, מאיגרא רמא: "נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה, בְּדֹרֹתָיו: אֶת הָאֱלֹהִים, הִתְהַלֶּךְ נֹחַ ", ועד, לבירא עמיקתא, לשפל המדרגה: "וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן, וַיִּשְׁכָּר; וַיִּתְגַּל, בְּתוֹךְ אָהֳלֹה. וַיַּרְא, חָם אֲבִי כְנַעַן, אֵת, עֶרְוַת אָבִיו".
דומה שנֹחַ סבל מהפרעת דְּחָק פוסט טראומטית, כפי שהיא משתקפת לה בפרשתנו. ההפרעה מתפתחת בתהליך של רכבת הרים, למצבי אובדן ואסון, ונוכחות בתנאים קשים, שההתמודדות עימם, דורשת תשתית , של חוסן אמוני ונפשי. הפרעת הדְּחָק הפוסט טראומטית מתפרצת ועלולה לגרום לנזקים תפקודיים והתדרדרות להתנהגויות חריגות.
הנה כי כן , לא פלא שנֹחַ הגיע להתנהגות חריגה , כתוצאה מהתמכרותו לשתיית אלכהול. כך מתארת זאת פרשתנו: "וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן, וַיִּשְׁכָּר; וַיִּתְגַּל, בְּתוֹךְ אָהֳלֹה. וַיַּרְא, חָם אֲבִי כְנַעַן, אֵת, עֶרְוַת אָבִיו".
נֹחַ בראשית דרכו , טרום המבול, מתואר כאיש נורמטיבי ואף צדיק: "נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה, בְּדֹרֹתָיו: אֶת הָאֱלֹהִים, הִתְהַלֶּךְ נֹחַ". אבל נח נחשף בראשית התפתחות הפרעת הדְּחָק הפוסט טראומטית, לעולם מושחת, אפל ודמוני, של כאוס ואנומליה, של גזל, שחיתות וחמס, של הכול בכל, אנרכיה של העדר מורא ואחריות, של איש את רעהו חיים בלעו. עולם שעומד להעלם, המייצרים לאדם תמים וצדיק כמו נח, סוג של תחושת אובדן ובדידות בעולם. למעשה יש לכך כבר ביטוי בסיומה של פרשת בראשית, אותה קראנו בשבת שעברה: "וַיַּרְא ד', כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ …וַיֹּאמֶר ד', אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (בראשית, ו', ה'- ח') . רש"י מאיר את תשתית החוסן הנפשי השביר של נח: "נח היה צריך סעד לתומכו". הנה לנו היכרות ראשונה עם הפרופיל האישיותי של נח. כשמו כן הוא – איש טוב ונח, אבל חלש, תלותי ונעדר עמוד שדרה איתן וחזק – הוא זקוק כל הזמן לתמיכה – "צריך סעד לתומכו". כבר במבט ראשון אנו נוכחים בפער הגדול, בין התשתית הנפשית השבירה Fragile) )של נח , אל מול האתגר הניצב לפניו – לשמש כמציל האנושות המושחתת.
המציאות אליה נחשף נח, מייצרת לנח, עדות וחוויה מקרוב –24/7 ,של עולם מושחת לא אנושי, של טרור ופחד, ששיאה בהודעתו של הקב"ה לנח, על כוונתו לחסל כמעט את כוולם – האנשים החוטאים והמושחתים, ומצווה את נח, לבנות תיבה, שתשמש מחד, סוג של ממ"ד – מרחב מוגן לנח ולמשפחתו המצומצמת, אך מאידך, נקיטת מדיניות של הֲכָלָה ואשליה לאורך 120 שנות בניינה של התיבה, אולי תהא הזדמנות לאנשים הרעים, להפוך לאנשים טובים.
קשה מאד ההתמודדות של נח, להתייצב לקריאת השליחות של הקב"ה אליו. אנו לא שומעים מנח את קריאת ההיענות לשליחות – הנני. רש"י מפרש: "מִפְּנֵי, מֵי הַמַּבּוּל " – " אף נח מקטני אמונה .היה מאמין ואינו מאמין שיבוא המבול ולא נכנס לתיבה עד שדחקוהו המים" (בראשית, ז', ה'- ז').
נח מצוי בחרדה ובתחושת איום קיומי מגודל המשימה המוטלת עליו, הוא זקוק להגנה ולתמיכה.
כך מפרש רש"י: "בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה " – למדך הכתוב שהיו בני דורו אומרים, אלו רואים אותו נכנס לתיבה, אנו שוברים אותה והורגין אותו. אמר הקב"ה- אני מכניסו לעיני כולם ונראה דבר מי יקום…" וַיִּסְגֹּר ד', בַּעֲדוֹ "- הגן עליו שלא שברוה, הקיף התיבה דובים ואריות והיו הורגים בהם".
בנוסף, נח נחשף לאלימות נגדו בתיבה, כך מפרש זאת רש"י: " גונח וכוהה דם, מטורח הבהמות והחיות ויש אומרים שאיחר מזונות לארי והכישו".
כך בהמשך, נח חווה את חווית היציאה מהתיבה והתבוננות בתוצאות המבול: " וַיָּסַר נֹחַ, אֶת מִכְסֵה הַתֵּבָה, וַיַּרְא, וְהִנֵּה חָרְבוּ פְּנֵי הָאֲדָמָה. (בראשית, ח', ו'-יג'). כאן, כמו בנפגעי הפרעת דְּחָק פוסט טראומטית, מתחילה להתפתח אצל נח תחושה של רגשות אשמה- כך מלמדנו מדרש הנעלם,נח',כב': "כשיצא נח מן התיבה, פתח עיניו וראה את כל העולם כולו חרב, התחיל בוכה על העולם. אמר: ריבונו של עולם, אם בשביל חטאתי או בשביל השוטים תאבד עולמך, למה בראתן?".
ואז מגיעה שיאה, של התפרצות הפרעת הדְּחָק הפוסט טראומטית של נח:"וַיֵּשְׁתְּ מִן-הַיַּיִן, וַיִּשְׁכָּר; וַיִּתְגַּל, בְּתוֹךְ אָהֳלֹה. וַיַּרְא, חָם אֲבִי כְנַעַן, אֵת, עֶרְוַת אָבִיו; וַיַּגֵּד לִשְׁנֵי אֶחָיו, בַּחוּץ". מפרש רש"י: "יש אומרים שסירסו, ויש אומרים שרבעו". ואז ממשיכה ההתרחשות: וַיִּקַּח שֵׁם וָיֶפֶת אֶת הַשִּׂמְלָה, וַיָּשִׂימוּ עַל שְׁכֶם שְׁנֵיהֶם, וַיֵּלְכוּ אֲחֹרַנִּית, וַיְכַסּוּ אֵת עֶרְוַת אֲבִיהֶם; וּפְנֵיהֶם, אֲחֹרַנִּית, וְעֶרְוַת אֲבִיהֶם, לֹא רָאוּ " (בראשית, ט', כ'-כג'). לצערנו הרב – "נֹחַ אִישׁ צַדִּיק ", הופך להיות לאלכוהוליסט, המאבד את צלם אלוקים בהתנהגותו המבישה, לעיני ילדיו ובני משפחתו. כך מתאר זאת המדרש: "נתחלל ונעשה חולין" (בראשית רבה, לו', ג') חילל את עצמו וחֻלל. הניסיון המקצועי והמחקרי מעיד, על בריחה לאלכוהול וההתמכרות אליו, אצל חלק מנפגעי הפוסט טראומה.
אבל בדיוק בנקודה זאת בפרשתנו, נחשפת לנגד עינינו התנהגותו של נח וקימתו מהטראומה, לאחר שהתפקח מהיין ושמע אודות המפגש המביש והטראומטי שאירע לעיני בניו: " וַיִּיקֶץ נֹחַ, מִיֵּינוֹ; וַיֵּדַע, אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לוֹ בְּנוֹ הַקָּטָן. וַיֹּאמֶר, אָרוּר כְּנָעַן: עֶבֶד עֲבָדִים, יִהְיֶה לְאֶחָיו. וַיֹּאמֶר, בָּרוּךְ ד' אֱלֹהֵי שֵׁם; וִיהִי כְנַעַן, עֶבֶד לָמוֹ. יַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת, וְיִשְׁכֹּן בְּאָהֳלֵי שֵׁם; וִיהִי כְנַעַן, עֶבֶד לָמוֹ " (בראשית ט', כד'- כז').הנה כאן, מתרחש סוג של מפנה בתפקודו של נח.
דומה שנח התמודד עם דיאלקטיקת הבושה, בכך שבחר לא להסתירה בהמשך, אלא לפעול מתוך מודעות, לדבר עליה וגם לדעת להבחין בין הטובים לבין הרעים, בהתנהגותם של בניו באירוע המביש. הנה הפרשן רבי אברהם בן מאיר אִבְּן עֶזְרָא ( 1089-1164), מאיר את בוחן מודעתו העצמית של נח: "וַיֵּדַע"- הכוונה שנודע לנח על ביזויו". נח בוחר לדבר בגלוי על הסיטואציה המבישה והפוסט טראומה שאירעו לו. נח איננו מכחיש או מסתיר דבר , הוא אף יודע להציג ,סוג של חוסן אמוני ונפשי ומנהיגות של אבא, נביא וצופה פני עתיד, לדורות הבאים. זאת הפעם הראשונה בפרשתנו שאנו שומעים את נח מדבר ובמוד פרואקטיבי של – Doing: "וַיֹּאמֶר, אָרוּר כְּנָעַן … וַיֹּאמֶר, אָרוּר כְּנָעַן… וַיֹּאמֶר, בָּרוּךְ ד' אֱלֹהֵי שֵׁם; וִיהִי כְנַעַן, עֶבֶד לָמוֹ. יַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת, וְיִשְׁכֹּן בְּאָהֳלֵי שֵׁם; וִיהִי כְנַעַן, עֶבֶד לָמוֹ".
כך גם הדיאלקטיקה של הבושה– הסתרתה בחושך או חשיפתה באור, בריאתה כבר בפרשת בראשית: " וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם, וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה; וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר, יוֹם אֶחָד" (בראשית, א', ה'). בקמטי הפסוק , נבראה גם הבושה של חושך, המאופיינת בהסתרתה ואי גילויה, וגם נבראה הבושה של אור, המאופיינת בחשיפתה ובגילויה, והקוראת לחברה -אנא, הבינו אותי, היו שותפים עמי למסע ההתמודדות שלי עם מרכיבי הבושה שלי.
הנה כי כן, פרשת בראשית מציגה לנו שני מצבים – לפני החטא הקדמון: "וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים, הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ; וְלֹא, יִתְבֹּשָׁשׁוּ" ( בראשית, ב', כה') , ואחרי החטא: " וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם, וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל, וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ, וַתֹּאכַל; וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ, וַיֹּאכַל. וַתִּפָּקַחְנָה, עֵינֵי שְׁנֵיהֶם, וַיֵּדְעוּ, כִּי עֵירֻמִּם הֵם; וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה, וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת. וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל ד' אֱלֹהִים, מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם; וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ, מִפְּנֵי ד' אֱלֹהִים, בְּתוֹךְ, עֵץ הַגָּן. וַיִּקְרָא ד' אֱלֹהִים, אֶל הָאָדָם; וַיֹּאמֶר לוֹ, אַיֶּכָּה. וַיֹּאמֶר, אֶת קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן; וָאִירָא כִּי-עֵירֹם אָנֹכִי, וָאֵחָבֵא ( בראשית, ג', ו'-י'). דומה, שאדם וחווה לקו אף הם בבושה ובטראומה: "וַתִּפָּקַחְנָה, עֵינֵי שְׁנֵיהֶם, וַיֵּדְעוּ, כִּי עֵירֻמִּם הֵם", כתוצאה מחטאם . הם בחרו להסתיר את הבושה בחושך ולהתחבא. כאן הקב"ה מעורב, וקורא את קריאת אַיֶּכָּה. אבל בפרשתנו באירוע הפוסט טראומה והבושה של נח, הקב"ה לא מעורב. נח מתעשת, מציג בוחן מציאות ומודעות, איננו בורח או מתחבא או מסתיר את קלונו. דומה שנח הוא זה שקורא את קריאת – אַיֶּכָּה: "וַיֹּאמֶר, אָרוּר כְּנָעַן".
פתחנו באודי כגן ונסיים ברז אשורוב, פצוע פוסט טראומה במלחמת חרבות ברזל, שמציג לנו את דיאלקטיקת הבושה ובחירתו, כמו אודי, לחשוף אותה באור, וכך הוא סיפר בראיון ברדיו, אודות מדבקה שהדביק על רכבו, שבה כתוב, שהוא הלום קרב ועליה סמל מגן דוד אדום ועוד משהו שקשור לצבא, וכך כתוב בה: "אני עצרתי בצד הדרך, ואני זקוק לעזרה". כך הוא החליט לייצר מדבקות רבות, לפצועי פוסט טראומה נוספים, שידביקו על רכבם ויחשפו הבושה לאור , בקריאת אַיֶּכָּה, לעם ישראל, כי, "כל ישראל ערבים זה בזה"( בבלי, מסכת שבועות, לט' ע"א).
שבת שלום וחודש מבורך
כותב: ד"ר זאב פרידמן מנכ"ל עמותת מלבב
