כולנו רקמה אנושית אחת של שמחה והתרגשות, לקראת שובם הביתה של 48 החטופים והחטופה, אי"ה ביום שני, הוא יום הושענא רבה, יומה של פתקא טבא.
48 אַחֶינוּ ואחותנו החטופים יהיו האושפיזין, בסוכת לב האומה , ביום האחרון של סוכות.
הנה גם עזרא ונחמיה מתקופת הבית השני, יקבלו ברוחם את אַחֶינוּ ואחותנו שיחזרו מהשבי.
עזרא ונחמיה במנהיגותם מעוררת ההשראה, החזירו את העם והשבים מן השבי, אל חג הסוכות והשמחה הגדולה בירושלים, כנאמר בספר נחמיה: " וַיִּמְצְאוּ, כָּתוּב בַּתּוֹרָה: אֲשֶׁר צִוָּה ד' בְּיַד מֹשֶׁה, אֲשֶׁר יֵשְׁבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּסֻּכּוֹת בֶּחָג בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי. וַאֲשֶׁר יַשְׁמִיעוּ, וְיַעֲבִירוּ קוֹל בְּכָל עָרֵיהֶם וּבִירוּשָׁלִַם לֵאמֹר צְאוּ הָהָר וְהָבִיאוּ עֲלֵי זַיִת וַעֲלֵי עֵץ שֶׁמֶן, וַעֲלֵי הֲדַס וַעֲלֵי תְמָרִים וַעֲלֵי עֵץ עָבֹת: לַעֲשֹׂת סֻכֹּת, כַּכָּתוּב. וַיֵּצְאוּ הָעָם, וַיָּבִיאוּ, וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם סֻכּוֹת אִישׁ עַל גַּגּוֹ וּבְחַצְרֹתֵיהֶם, וּבְחַצְרוֹת בֵּית הָאֱלֹהִים וּבִרְחוֹב שַׁעַר הַמַּיִם, וּבִרְחוֹב שַׁעַר אֶפְרָיִם. וַיַּעֲשׂוּ כָל הַקָּהָל הַשָּׁבִים מִן הַשְּׁבִי סֻכּוֹת, וַיֵּשְׁבוּ בַסֻּכּוֹת כִּי לֹא עָשׂוּ מִימֵי יֵשׁוּעַ בִּן נוּן כֵּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, עַד הַיּוֹם הַהוּא; וַתְּהִי שִׂמְחָה, גְּדוֹלָה מְאֹד "( נחמיה, ח', יד'- יז').
ספר "קהלת" הדיאלקטי, שאותו נקרא השבת, נראה במבט ראשון כספר פסימי, דכאוני ומייאש. אך ככל שנעמיק בו, נמצא בו גם, מורה דרך של אופטימיות, העצמה, עידוד ומשמעות לחיים: "דִּבְרֵי קֹהֶלֶת בֶּן דָּוִד, מֶלֶךְ בִּירוּשָׁלִָם" (קהלת, א', א' ).
שלמה המלך בערוב ימיו, כותב את ספר קהלת, מעין סיכום אישי שלו על החיים ומנחיל לנו מורשה לחיים.
לא מקרה הוא, שאנו קוראים דווקא בסוכות, את ספר "קהלת"- ספר התובנות לחיים.
אנו שוהים בזמן קהלת, במרחב של ארעיות בסוכה, אל מול הבית הקבוע שלנו. זה הזמן המתאים להתבוננות על החיים, דווקא מהמקום הארעי והזמני.
לאפקט הארעיות ישנה משמעות יתירה ומיוחדת בשעות אלו, לקראת שובם הביתה של אַחֶינוּ ואחותנו החטופים. השהייה בסוכה הארעית בשנה מיוחדת זאת, משתקפת בשינוי אורחות חיינו ודרך חשיבתנו , בחיכיון ובציפייה לסופיות אי הוודאות והחזרה לסוג של שגרה שפויה ונורמלית.
קהלת מלמדנו את חשיבות העיתוי, בזיקה להחלטות אמיצות, הנגזרות ממאפיין התקופה המובחנת: " לַכֹּל, זְמָן; וְעֵת לְכָל חֵפֶץ, תַּחַת הַשָּׁמָיִם .עֵת לָלֶדֶת, וְעֵת לָמוּת; עֵת לָטַעַת, וְעֵת לַעֲקוֹר נָטוּעַ. -, עֵת סְפוֹד וְעֵת רְקוֹד… עֵת לַחֲבוֹק, וְעֵת לִרְחֹק מֵחַבֵּק…. עֵת לַחֲשׁוֹת וְעֵת לְדַבֵּר . עֵת לֶאֱהֹב וְעֵת לִשְׂנֹא, עֵת מִלְחָמָה וְעֵת שָׁלוֹם." (קהלת, ג', א'-ח').
החוכמה, אומר לנו קהלת, החכם באדם, היא לדעת כיצד לנהוג נכון במציאות משתנה.
"הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל" (קהלת א' ב' ).
במילון – רב מילים מקוון וגם באקדמיה ללשון העברית מצאנו, שהָבֶל – הוא האֵד הָעוֹלֶה מִן הַפֶּה אַגַּב נְשִׁימָה. הצירוף הֶבֶל פֶּה, פירושו האוויר היוצא מהפה בשעת נשימה, אד חם העולה מן הפה. בשפה מליצית, המילה 'הבל' משמשת במובן דיבור, כפי שמופיע בכתבי חז"ל: "אין העולם מתקיים אלא בשביל הבל תינוקות של בית רבן" (שבת קיט ע"ב).
הנה לפנינו כורח הנשימה שהיא יסוד חיותנו עלי אדמות – "מוֹדֶה אֲנִי לְפָנֶֽיךָ מֶֽלֶךְ חַי וְקַיָּים. שֶׁהֶֽחֱזַֽרְתָּ בִּי נִשְׁמָתִי בְחֶמְלָה. רַבָּה אֱמֽוּנָתֶֽךָ".
כך התרגשנו לשמוע הבוקר את אימו של אחד החטופים, שבהתרגשותה נוכח העסקה שנחתמה, קראה לנו:" תְּלַמְּדוּ אותי עכשיו, בעת הזאת, איך לנשום".
38 פעם מופיעה המילה – הֶבֶל , במגילת קֹהֶלֶת. 38 בגימטרייה = לח.
הנה הבוקר פרצה לחלוחית של שמחה, התרגשות , אופטימיות ותקווה, לחיי משפחות החטופים.
כך הכרנו קריאה נוספת למילה- הֶבֶל : "וַיֹּאמֶר קַיִן, אֶל הֶבֶל אָחִיו; וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה, וַיָּקָם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ. וַיֹּאמֶר ד' אֶל קַיִן, אֵי הֶבֶל אָחִיךָ; וַיֹּאמֶר לֹא יָדַעְתִּי, הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי. וַיֹּאמֶר, מֶה עָשִׂיתָ; קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ, צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה. וְעַתָּה, אָרוּר אָתָּה, מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר פָּצְתָה אֶת פִּיהָ, לָקַחַת אֶת דְּמֵי אָחִיךָ מִיָּדֶךָ.( בראשית, ד', ח'-יא')
הנה הקריאה של הקב"ה אלינו, לאחריות וערבות הדדית של איש לאחיו, של איש לרעהו – "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ אֲנִי ד' ( ויקרא, יט', טז').
הנה כי כן, שובם בעזרת ד' של אַחֶינוּ ואחותנו החטופים הביתה ביום שני, היא הביטוי הקדוש, לערך קדושת החיים, ולאמרתו המונומנטלית של דוד בן גוריון ( 1886-1973 ) בשנת 1963: "תדע כל אם עבריה שמסרה את גורל בניה לידי המפקדים הראויים לכך".
כולנו גדלנו על אתוס קדושת החיים – "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ".
כך המילה הֶבֶל נוכחת בסיפור התלמודי : "ואמר רבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בראשית המאה השלישית) ,בשעה שעלה משה למרום, אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: "ריבונו של עולם, מה לילוד אישה בינינו?" אמר להן: "לקבל תורה בא." אמרו לפניו: "חמדה גנוזה, שגנוזה לך תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם, אתה מבקש ליתנה לבשר ודם? מָה אֱנֹוש כִּי תִזְכְּרֶּנּוּ ובֶן אָדָם כִּי תִפְקְדֶּנּו? אמר לו הקב"ה למשה: "החזר להן תשובה." אמר לפניו: "ריבונו של עולם, מתיירא אני שמא ישרפוני בהבל שבפיהם." אמר לו: "אֱחֹוז בכיסא כבודי וחזור להן תשובה …" אמר לפניו: "ריבונו של עולם, תורה שאתה נותן לי מה כתיב בה? לא תחמוד, לא תגנוב, לא תרצח וכו"קנאה יש ביניכם? יצר הרע יש ביניכם?" מיד הודו לו )המלאכים(לקב"ה הודו – מלשון הודאה על האמת… מיד כל אחד ואחד ,כל מלאך ומלאך ( נעשה לו) למשה רבנו אוהב, ומסר לו דבר. שנאמר: "עָלִיתָּ לַמָרֹום שָׁבִיתָ שֶבִי, לָקַחְתָּ מַתָּנֹות בָָּאדָם" (תהלים סח). בשכר שקראוך "אדם"…," ואומר: “ויַּעֲמֹד בֵּין אף מלאך המוות מסר לו דבר, שנאמר: "וַיּתֵּן אֶת הַקְּטרֶת ויַעמד ביןּ הַמֵתִיםּ ובֵין הַחַיִּים וַתֵּעָצַר הַמַגֵּפָה" (במדבר יז'), בעקבות מחלוקת קורח ועדתו)בבלי, שבת פח', ע"ב(.
הנה לפנינו קריאת ההבל , לאחריות ולאחדות – "אמת מארץ תצמח", המסורה לאדם בנתיב ההבל, של סולידריות וערבות הדדית , השוללת כל מחלוקת, העלולה לסכן חיי אדם , עם ואומה- "וַיּתֵּן אֶת הַקְּטרֶת ויַעמד ביןּ הַמֵתִיםּ ובֵין הַחַיִּים וַתֵּעָצַר הַמַגֵּפָה".
עתה, עם שובם הביתה, של אַחֶינוּ ואחותנו החטופים, הגיעה העת, לריפוי , לשיקום ולצמיחה של עמנו הנפלא. זה יהיה תלוי רק בנו לעשות זאת. זה מסור רק בידינו, לחולל את ריפוינו, שיקומנו וצמיחתנו.
דומה שקריאתו של קהלת: ״שֹׁמֵר רוּחַ, לֹא יִזְרָע; וְרֹאֶה בֶעָבִים, לֹא יִקְצוֹר" ( קהלת, יא', ד') מתכתבת עם הסופר לב טולסטוי ( 1828-1910) בספרו חוג הקריאה ( 1906) , שבו הוא מספר אודות איש אחד היושב בביתו ולפתע מבחין שבחוץ מתחיל לרדת גשם. לאט לאט הופך הגשם למטר זלעפות ולסערה של ממש – ברקים ורעמים, רוחות חזקות, מבול איום ונורא. לתדהמתו מבחין האיש שהגג דולף והמים זורמים לביתו פנימה. מה הוא עושה? למרות הסערה העזה הוא יוצא מפתח ביתו, נושא את עניו השמימה ומתחיל לכוון את תנועת העננים וגם לנשוף קצת על הרוח שתסתלק. קולו צועק לשמיים: הי ענן, זוז קצת שמאלה, שלא תהיה מעל הבית שלי. ואתה ענן זוז קצת, אבל ימינה…"
עלינו עתה לזרוע ולקצור, רק אנחנו נעשה זאת, לא מישהו אחר.
כן, קורא לנו קהלת – שמרו על אמונה, תקווה ,אופטימיות ושמחה: "עֵת לַהֲרוֹג וְעֵת לִרְפּוֹא… עֵת לִבְכּוֹת וְעֵת לִשְׂחוֹק… עֵת סְפוֹד וְעֵת רְקוֹד… עֵת לֶאֱהֹב וְעֵת לִשְׂנֹא…עֵת מִלְחָמָה וְעֵת שָׁלוֹם".
אומה שלמה מאוחדת, תחזיק בידה , פתקא טבא , ביום הזה בהושענא רבה, ביום שישובו הביתה, אַחֶינוּ ואחותנו החטופים, תהדהד שירת השיבה הביתה, הברכה והאחדות, של לאה גולדברג ( 1911-1970): "ביום זה פורסים את הלחם ואוספים את הפרי אל הטנא. ביום זה חוזרים הבנים הביתה, והבנות ממתינות בפתח. ביום זה הולכים עננים בשמיים , לבשר מטר של ברכה לשדמה וגן".
ברכה ותודה לך, הנשיא דונלד טרמפ, על חוללות השיבה הביתה, של אַחֶינוּ ואחותנו החטופים.
"קוֹל מְבַשֵּׂר מְבַשֵּׂר וְאוֹמֵר".
ברוכה הבאה הביתה, אחותנו, וברוכים הבאים הביתה , אַחֶינוּ .
שבת שלום ומועדים לשמחה
כותב: ד"ר זאב פרידמן מנכ"ל עמותת מלבב
