"הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט" (ח.נ. ביאליק, בעיר ההרגה, פרעות קישינב 1903).
"זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ" (דברים, כה').
בשירה אדירה ובתקיעת שופר, נכנסו אתמול חיילי חטיבת חשמונאים בשער יפו בירושלים, בדרכם לטקס סיום מסע הכומתה הראשון של הלוחמים החרדים בכותל. אחד החיילים אמר בהתרגשות: "מי שמחפש להתחזק ביראת שמיים וגם לתרום למדינה – אין מקום מתאים מזה". החיילים החרדים נענו לקריאה, שבקעה ממעמקי ההיסטוריה של עמנו לפני 2193 שנים, על ידי מתתיהו החשמונאי – "מי לד' אלי". כך החשמונאים דאז וכך החשמונאים היום, ענו – הנני.
משה רבנו בנאומו בפרשתנו, מציג את ערי המקלט: "אָז יַבְדִּיל מֹשֶׁה שָׁלֹשׁ עָרִים, בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, מִזְרְחָה, שָׁמֶשׁ. לָנֻס שָׁמָּה רוֹצֵחַ, אֲשֶׁר יִרְצַח אֶת רֵעֵהוּ בִּבְלִי דַעַת, וְהוּא לֹא שֹׂנֵא לוֹ, מִתְּמֹל שִׁלְשֹׁם; וְנָס, אֶל אַחַת מִן הֶעָרִים הָאֵל וָחָי. אֶת-בֶּצֶר בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ הַמִּישֹׁר, לָראוּבֵנִי"(דברים, ד', מא'- מג').
עיר המקלט – בֶּצֶר העניקה את שמה למבצע בֶּצֶר במלחמת העצמאות שנערך היום לפני 77 שנים, ב22 באוגוסט 1948 בתל אביב ומטרתו הייתה, תפיסת משתמטים ועריקים משירות צבאי וגיוסם המיידי לצה"ל.
עם התחלת הגיוס בתחילת המלחמה, נחשפה תופעת המשתמטים והעריקים. משתמטים היו אלה שלא התייצבו בלשכות הגיוס או שהתייצבו ולא נענו לצו שהורה להם להתגייס. תופעת ההשתמטות נתפסה בעיני הנהגת היישוב, כאיום על הסולידריות והלכידות החברתית ולפגיעה בכוחו הצבאי.
בתחילה הייתה המגמה להימנע מנקיטת צעדי אכיפה ולהסתמך על יצירת אווירה מעודדת על ידי שימוש באמצעי תעמולה ובפעולות הסברה שבהן בלט חלקן של תנועות הנוער.
פעולות אלה לא הועילו ולכן מפברואר 1948 , פורסמה פקודה שחייבה נשיאת כרטיסי התייצבות והחלו פעולות לאיתור משתמטים שכונו "סריקות". בפעולות אלה השתתפו שוטרים אזרחיים וצבאיים ובתל אביב צורפו לפעולות גם מתנדבי המשמר האזרחי.
בספרות של דור תש"ח, בספר "בשדות פלשת" של אורי אבנרי( 1923-2018 ) הובלטה התופעה של חיילים החוזרים משדות הקרב לתל אביב ומוצאים בה משתמטים הממלאים את הרחובות ובתי הקפה.
עם תחילת ההפוגה השנייה והצורך בהגברת הגיוס לקראת המשך המלחמה, החליט דוד בן-גוריון על מבצע צבאי גדול לתפיסת משתמטים ועריקים.
שם העיר בֶּצֶר, כאחת משלוש ערי המקלט בעבר הירדן, הייתה מטאפורה למבצע במלחמת העצמאות, למנוע מתל אביב להיות עיר מקלט למשתמטים.
מיכאל בן גל ( 1908-1992 ) מפקד המבצע, הוציא פקודת יום:"… בה בשעה שאנו עומדים בקו האש הרחק מן הבית וממקום ישוב עברי, עדיין מהלכים בתל אביב מאות צעירים וצעירות פחדנים ומוגי לב המבלים את ימיהם בהוללות ובשעשועים ומתחמקים מכל חובה כאילו המלחמה הזו אינה מלחמתם וכאילו זכאים היו שאתם בגופכם תגנו עליהם".
הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג ( 1888-1959 )הרב הראשי לישראל בימי מלחמת העצמאות, סבו של נשיא מדינתנו שיבדל"א, ציטט בנאומו לצדקת המבצע, את נבואת הנביא ישעיהו שאותה נקרא השבת בהפטרת נַחֲמוּ: "נַחֲמוּ נַחֲמוּ, עַמִּי יֹאמַר, אֱלֹהֵיכֶם.דַּבְּרוּ עַל לֵב יְרוּשָׁלִַם, וְקִרְאוּ אֵלֶיהָ כִּי מָלְאָה צְבָאָהּ, כִּי נִרְצָה עֲוֹנָהּ: כִּי לָקְחָה מִיַּד ד', כִּפְלַיִם בְּכָל חַטֹּאתֶיהָ.(ישעיהו, מ',א'-ב') וכך המשיך הרב הרצוג בנאומו – אך אתם, בית ישראל, אתם מהרו, אתם הקדימו, מבעד למסכת הסיבות, הכירו כבר עתה את יד ההשגחה העליונה. התרוממו, התנשאו לשיא של המרום הקדוש והנשגב שבתופעה ההיסטורית המופלאה הזאת. התאחדו, התלכדו, התכוננו למאמץ העליון, אך מתוך אמונת איתן בצור ישראל וגואלו ובתורת קודשו ומהרה כדבר נביאנו, יישמע קול מבשרת ציון מבשרת ירושלים" (המקור: עיתון הצפה 25.8.48).
הנה כי כן, נאומו של משה בפרשתנו אודות עיר המקלט – בֶּצֶר בנחלתו של ראובן, מחברת אותנו לאירוע המכונן של שניים וחצי השבטים, שנוכח גם הוא בנאומו של משה בפרשת דברים בשבת שעברה. בזיכרון הקולקטיבי היסטורי שלנו, צרובים דבריו הנוקבים של משה לשניים וחצי השבטים שבחרו להשתקע בעבר הירדן ולהשתמט מהמאמץ המלחמתי שנדרש מכל שבטי ישראל, לקראת הקמת עצמאותם בארץ ישראל, בתום המסע המדברי מעבדות לחירות והצורך להילחם בעמי הארץ המובטחת: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה. וְלָמָּה תנואון [תְנִיאוּן] אֶת לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעֲבֹר אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם ד' … וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה אִם תַּעֲשׂוּן אֶת הַדָּבָר הַזֶּה, אִם תֵּחָלְצוּ לִפְנֵי ד' לַמִּלְחָמָה, וְעָבַר לָכֶם כָּל חָלוּץ אֶת הַיַּרְדֵּן לִפְנֵי ד' עַד הוֹרִישׁוֹ אֶת אֹיְבָיו מִפָּנָיו… וַיַּעֲנוּ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן לֵאמֹר אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר ד' אֶל עֲבָדֶיךָ כֵּן נַעֲשֶׂה. נַחְנוּ נַעֲבֹר חֲלוּצִים לִפְנֵי ד' אֶרֶץ כְּנָעַן וְאִתָּנוּ אֲחֻזַּת נַחֲלָתֵנוּ מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן"(במדבר, לב', ו'-לג').
כך ממשיך משה בנאומו בפרשתנו, עת הוא מנכיח לעיני בני ישראל את מעמד עשרת הדברות: וַיִּקְרָא מֹשֶׁה, אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל …ד' אֱלֹהֵינוּ, כָּרַת עִמָּנוּ בְּרִית בְּחֹרֵב. לֹא אֶת אֲבֹתֵינוּ, כָּרַת ד' אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת: כִּי אִתָּנוּ, אֲנַחְנוּ אֵלֶּה פֹה הַיּוֹם כֻּלָּנוּ חַיִּים. פָּנִים בְּפָנִים, דִּבֶּר ד' עִמָּכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ. אָנֹכִי עֹמֵד בֵּין ד' וּבֵינֵיכֶם, בָּעֵת הַהִוא, לְהַגִּיד לָכֶם, אֶת דְּבַר ד' כִּי יְרֵאתֶם מִפְּנֵי הָאֵשׁ, וְלֹא עֲלִיתֶם בָּהָר לֵאמֹר" (דברים, ה', א'-ה').
אציג קריאה נוספת לקריאתו של משה בנאומו, הקורא לעמו במציאות של – "מִפְּנֵי הָאֵשׁ" – אל תיראו – "מִפְּנֵי הָאֵשׁ", הר האש קורא לכם – לעלות בהר. מדוע ? – "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ אֲנִי ד' " (ויקרא, יט', טז'), במציאות של – "דָּם וָאֵשׁ וְתִימֲרוֹת עָשָׁן" ( יואל, ג', ג').
כך ממשיך משה בנאומו בפרשתנו, בקריאתו לבני ישראל – להיכנס מתחת לאלונקה: "וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב, בְּעֵינֵי ד' לְמַעַן, יִיטַב לָךְ, וּבָאתָ וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ הַטֹּבָה, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ד' לַאֲבֹתֶיךָ,לַהֲדֹף אֶת כָּל אֹיְבֶיךָ, מִפָּנֶיךָ, כַּאֲשֶׁר, דִּבֶּר ד' " (דברים, ו', יח').
גלגולו של נאום משה מגיע בנתיב הדורות, לפתחם של הלוחמים החשמונאים, כאשר ביקשו היוונים להעביר את ישראל על דתם, והכוהנים והלוויים נקראו לעמוד וללחום בגבורה על משמר העם והארץ, ובית דין של חשמונאים הורו שמצווה להילחם גם בשבת, והחזירו את מלכות ישראל למקומה ליותר ממאתיים שנה, ולכן עד היום אנחנו חוגגים את חנוכה (רמב"ן, במדבר ח', ב').
הבה נלמד שבהפטרה לפרשתנו שהיא הראשונה לשבע הפטרות הנחמה, נוכחת התשובה למבצע בֶּצֶר, בהופעתו של הקב"ה: "הִנֵּה ד' אלוקים בְּחָזָק יָבוֹא, וּזְרֹעוֹ מֹשְׁלָה לוֹ; הִנֵּה שְׂכָרוֹ אִתּוֹ, וּפְעֻלָּתוֹ לְפָנָיו. כְּרֹעֶה, עֶדְרוֹ יִרְעֶה, בִּזְרֹעוֹ יְקַבֵּץ טְלָאִים, וּבְחֵיקוֹ יִשָּׂא; עָלוֹת, יְנַהֵל". (ישעיהו ,מ' ,י'-יא').
כך גם גיבורי דוד המלך ואומרים שאף דוד עצמו, מכונים – "עדינו העצני", כנאמר: ”אֵ֛לֶּה שְׁמ֥וֹת הַגִּבֹּרִ֖ים אֲשֶׁ֣ר לְדָוִ֑ד יֹשֵׁ֨ב בַּשֶּׁ֜בֶת תַּחְכְּמֹנִ֣י רֹ֣אשׁ הַשָּׁלִשִׁ֗י ה֚וּא עֲדִינ֣וֹ הָֽעֶצְנִ֔י” (שמואל ב', כג', ח').
לא מקרה הוא, שבתי ספר ובתי כנסת רבים, נושאים את השם – תַּחְכְּמֹנִ֣י .
תַּחְכְּמֹנִ֣י – עֲדִינ֣וֹ הָֽעֶצְנִ֔י, הוא השילוב האולטימטיבי המצופה – צבא ותורה. שילוב של עדינות ורגישות בלימוד התורה, ביחד עם קשיחות צבאית כעץ.
הנה תַּחְכְּמֹנִ֣י – עֲדִינ֣וֹ הָֽעֶצְנִ֔י, בדמותו של הרב ישי אנגלמן, ר"מ בישיבת מעלה אדומים ושריונר, שנפצע קשה בעזה וכך מהדהדים דבריו בראיון: "דיברתי עם ד' על האלונקה, אמרתי לו שאני רוצה להמשיך את השותפות איתו"( מקור ראשון,שבת,26.7.24).
הנה כי כן, נבואתו הקאנונית של הנביא ישעיהו בהפטרת השבת – נַחֲמוּ, דומה שמתכתבת עם קריאתה של – "בֶּצֶר בַּמִּדְבָּר", בנאומו של משה בפרשתנו: "דַּבְּרוּ עַל לֵב יְרוּשָׁלִַם, וְקִרְאוּ אֵלֶיהָ כִּי מָלְאָה צְבָאָהּ… וְנִגְלָה, כְּבוֹד ד'; וְרָאוּ כָל בָּשָׂר יַחְדָּו, כִּי פִּי ד' דִּבֵּר… הִנֵּה ד' אלוקים בְּחָזָק יָבוֹא, וּזְרֹעוֹ מֹשְׁלָה לוֹ; הִנֵּה שְׂכָרוֹ אִתּוֹ, וּפְעֻלָּתוֹ לְפָנָיו…כְּרֹעֶה, עֶדְרוֹ יִרְעֶה, בִּזְרֹעוֹ יְקַבֵּץ טְלָאִים, וּבְחֵיקוֹ יִשָּׂא; עָלוֹת, יְנַהֵל… שְׂאוּ-מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה, הַמּוֹצִיא בְמִסְפָּר צְבָאָם; לְכֻלָּם, בְּשֵׁם יִקְרָא, מֵרֹב אוֹנִים וְאַמִּיץ כֹּחַ, אִישׁ לֹא נֶעְדָּר".
במלחמת העצמאות השנייה שבה אנו נתונים בימים הרי גורל אלו – כולם ללא יוצא מן הכלל נקראים להתגייס בכל לבבם, נפשם ומאודם לשירות האומה, כנאמר בנאומו של משה בפרשתנו: "שְׁמַע, יִשְׂרָאֵל: ד' אֱלֹהֵינוּ, ד' אֶחָד. וְאָהַבְתָּ, אֵת ד' אֱלֹהֶיךָ, בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ, וּבְכָל מְאֹדֶךָ" (דברים ואתחנן, ו', ד'-ה').
הקריאה היא כולה – אהבת ישראל , בסימנו של טו' באב – חג האהבה, שיחול בשבת, ומהדהד באוזנינו את ייחודיותו. כך במשנה נאמר: " אמר רבן שמעון בן גמליאל, לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכיפורים" (מסכת תענית פרק ד'). בתלמוד במסכת תענית דף ל', מצוינות מספר סיבות לקביעת טו' באב ליום של שמחה. אציג רק סיבה אחת מתוך שש המוכרות.
בתקופת המדבר נאסרו שבטי ישראל להתחתן זה בזה. ואילו בתקופה מאוחרת יותר בטו' באב , הותרו השבטים להתחתן זה בזה. מדוע במדבר חל האיסור ? זאת בעקבות תקדים בנות צלופחד שהן זכאיות לרשת את נחלת אביהן. כתוצאה מכך, ערער שבט מנשה על ההחלטה, בחשש שאם תינשאנה בנות צלופחד לשבטים אחרים, עלולה נחלת שבטם לעבור לשבטים אחרים. לכן נאמר: "זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ד' לִבְנוֹת צְלָפְחָד לֵאמֹר לַטּוֹב בְּעֵינֵיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים אַךְ לְמִשְׁפַּחַת מַטֵּה אֲבִיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים"( במדבר, לו', ו').
בתקופה מאוחרת יותר, חז"ל דייקו מהפסוק, שהאיסור היה תקף רק בדורן של בנות צלופחד, אך הותר אחר כך. כך הותרו שבטי ישראל להינשא זה לזה, וזה קרה בטו' באב. הנה ביטוי – לאחדות ואהבת ישראל.
נתפלל ונייחל לשובם הביתה במהרה, של 50 החטופים, הנמקים במאפליה במנהרות החמאס העמלקי,665 ימים. אנו מתפללים ומייחלים לשובם הביתה במהרה.
יש בנו אהבה והיא תנצח, מהדהדת בשירו של ארקדי דוכין, שכתב המילים והלחן :
"בין האפל לנסתר, בעולמנו המר ,אומרים שיש עוד תקווה , קוראים לזה אהבה, ומחכים לבואה
בין האתמול לעתיד, בין האוצר לתחתית ,אומרים שיש עוד תקווה ,קוראים לזה אהבה, ומחכים לבואה.
בין הבלבול לאסון , תדעו שיש פתרון ,קוראים לזה אהבה , בין הזיוף לאמת ,בין כל מה שחי למת , ישנה אהבה. יש בי אהבה, והיא תתעורר ותיגע , יש בי אהבה, והיא תנצח".
יש בנו אהבה והיא תנצח.
כותב: ד"ר זאב פרידמן מנכ"ל עמותת מלבב
