הנה אחרי המחלוקת המטלטלת של קורח ועדתו , אליה התוודענו בפרשה בשבת שעברה, דומה שהגיע הזמן, לרגע חוקתי לישראל, הקורא לנו, להידרש לכינון חוקה בישראל. כן, ממשבר רק צומחים, מהטראומה שפקדה אותנו בשבת שמחת תורה בשבעה באוקטובר לפני 637 ימים, רק נצמח, נתרפא ונשתקם ונזכה לשובם הביתה במהרה, של 50 החטופים. כן, אחרי מחלוקת, שסע וקרע, תבוא אחדות ולא אחידות, שתביא בכנפיה גם את משק כנפי ההיסטוריה, בדמותה של חוקה לישראל.
כך פותחת פרשתנו: "וַיְדַבֵּר ד' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר. זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה".
הבה נזכר בסוגיות הרפורמה המשפטית, שזכתה להסכמה על המה, שיש לכוננה כחוקה , אבל בפועל, היא הנכיחה – אי הסכמה על האופן, הדרך, והאיך , כיצד ליישמה. לצערנו, דרך יישומה העמיק מחלוקת וקרע גדולים בעם הסגולה, ערב השבעה באוקטובר 2023. כך היטיב להגדיר זאת ד"ר מיכה גוטמן ואחרים, שהעדר כינונה של חוקה בישראל, דומה למצב של קיום משחק כדורסל, ללא כללי המשחק – גובה הסל, היקף טבעת הסל, משך זמן המשחק, מספר השחקנים ובחירתם ועוד. מדינתנו האהובה והיחידה, בת 77 , מאותתת לנו – הגיע הרגע החוקתי – זמן חוקה לישראל.
מהן סוגיות הרפורמה המשפטית? 1. עילת הסבירות –תצומצם אך לא תבוטל: בתי המשפט לא יתערבו בהחלטות מינויים של שרים על בסיס עילת הסבירות בלבד. כן תישאר אפשרות להתערבות במקרה של שחיתות חמורה, ניגוד עניינים וכו’. 2. ועדה למינוי שופטים – הרכב חדש שמונע רוב אוטומטי לקואליציה בכל עת. נדרש רוב מיוחד למינוי שופטים לעליון (לדוגמה: 7 מתוך 9 חברים). 3. חוק יסוד: החקיקה – יצירת מנגנון ברור לביקורת שיפוטית על חוקים. בג”ץ יוכל לפסול חוק, רק ברוב שופטים, והכנסת תוכל להגיב רק ברוב מיוחד (לא 61) 4.ביקורת שיפוטית על חוקי יסוד – תעוגן לראשונה האפשרות המוגבלת לפסול חוקי יסוד , שנגועים בשימוש לרעה( למשל, קיבוע חסינות וכו').
נחזור ונאמר, קיים קונצנזוס על הצורך לכונן חוקה רזה בשלב ראשון, אבל בתהליך מוסכם וראוי, של הסכמה רחבה . אשר על כן, לא האסטרטגיה – היא העיקר, אלא הטקטיקה היא העיקר – האיך, ודרך היישום.
הבה ננסה להתעמק בחקר המקרה של חוקה בפרשתנו ולגזור ממנו עקרונות, לדמותן של האיך, האופן והדרך, לכינונה של חוקה.
הנה פרשתנו מציגה בפתחה, את עקרונות הפרה האדומה לתהליך השינוי, ממצב של טומאה ,למצב של טהרה :"זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה… וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה". האיך, הוא סוג של פרוטוקול מקצועי, של עבודת הכהן, במקרה של הפרה האדומה, שכל יעודה הוא, לטהר את הטמאים. הכהן העוסק בטהרת הטמאים בעזרת הפרה האדומה, נטמא אף הוא : " וַיְדַבֵּר ד', אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר. זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה, אֲשֶׁר צִוָּה ד' לֵאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם, אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ, עֹל. וּנְתַתֶּם אֹתָהּ, אֶל אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן; וְהוֹצִיא אֹתָהּ אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, וְשָׁחַט אֹתָהּ לְפָנָיו. וְלָקַח אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן, מִדָּמָהּ בְּאֶצְבָּעוֹ; וְהִזָּה אֶל נֹכַח פְּנֵי אֹהֶל מוֹעֵד, מִדָּמָהּ שֶׁבַע פְּעָמִים. וְשָׂרַף אֶת הַפָּרָה, לְעֵינָיו: אֶת עֹרָהּ וְאֶת בְּשָׂרָהּ וְאֶת דָּמָהּ, עַל פִּרְשָׁהּ יִשְׂרֹף. וְלָקַח הַכֹּהֵן, עֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב וּשְׁנִי תוֹלָעַת; וְהִשְׁלִיךְ, אֶל תּוֹךְ שְׂרֵפַת הַפָּרָה. וְכִבֶּס בְּגָדָיו הַכֹּהֵן, וְרָחַץ בְּשָׂרוֹ בַּמַּיִם, וְאַחַר, יָבֹא אֶל הַמַּחֲנֶה; וְטָמֵא הַכֹּהֵן, עַד הָעָרֶב " (במדבר, יט', א' –ז' ).
הנה כי כן, "פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה" . ייחודיותו של הצבע האדום המשתקף במחקרים פסיכולוגיים, מייצג שלושה – תשוקה, כוח, וסכנה. לאמור, יש לשרוף את אלו השלושה – "וְשָׂרַף אֶת הַפָּרָה", בעת תהליך כינונה של חוקה. האדום הוא גם צבעה של האש, המייצגת במקורותינו את מידת הדין, שהיא המשפט והחוקה, שאותם יש לעשות בדרך הנקייה והראויה. כך גם למרחב המתאים של קיום התהליך יש חשיבות – "וְהוֹצִיא אֹתָהּ אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה". דומה שהמרחב החיצוני הנוח והמנוטרל מרעשי רקע , מסייע לתהליך המעבר מטומאה לטהרה. ישנו יתרון מקדם, במרחב חלקו של תהליך ההתרחשות – מחוץ למחנה , מחוץ למרחב המחלוקת והשיסוי. אבל מעל הכול – הכניסה לתהליך השינוי, חייבת להיעשות בתום לב ובנמיכות קומה, נטולה יוהרה והיבריס – "וְלָקַח הַכֹּהֵן, עֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב וּשְׁנִי תוֹלָעַת". כך מפרש ר' עובדיה סְפוֹרְנוֹ ( 1470 – 1549 ):" שעץ ארז יורה על הגאווה והאזוב יורה על הפכה". כך גם הדרישה לתום הלב – "פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה", שיש בה -סוג של תמימות, ניקיון כפיים, יושרה , והגינות , בדרך הפעולה למען כלל עם ישראל . זאת לדעת, בכל תהליך השינוי לכינון חוקה, יהדהד באוזנינו – המספר שבע, שהוא כה משמעותי בזיכרון הקולקטיבי שלנו, של הדם שנשפך בטבח השבעה באוקטובר – "וְהִזָּה אֶל נֹכַח פְּנֵי אֹהֶל מוֹעֵד, מִדָּמָהּ שֶׁבַע פְּעָמִים".
הנה העיקרון הבא, בשמירה על הפרדת הרשויות, בהתכנות כינונה של חוקה לישראל, בדמותו של דמא בן נתינה: "שָׁאֲלוּ לוֹ לְרַב עֻלָּא: עַד הֵיכָן כִּבּוּד אָב וָאֵם? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: שָׁאֲלוּ אֶת רַ' אֱלִיעֶזֶר, עַד הֵיכָן כִּבּוּד אָב וָאֵם? אָמַר לָהֶם: צְאוּ וּרְאוּ מֶה עָשָׂה נָכְרִי אֶחָד לְאָבִיו בְּאַשְׁקְלוֹן, וְדָמָא בֶּן נְתִינָה שְׁמוֹ. פַּעַם אַחַת בִּקְּשׁוּ מִמֶּנּוּ חֲכָמִים אֲבָנִים לְאֵפוֹד בְּשִׁשִּׁים רִבּוֹא שָׂכָר, וְהָיָה מַפְתֵּחַ מֻנָּח תַּחַת מְרַאֲשׁוֹתָיו שֶׁל אָבִיו וְלֹא צִעֲרוֹ. לְשָׁנָה הָאַחֶרֶת נָתַן לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׂכָרוֹ, שֶׁנּוֹלְדָה לוֹ פָּרָה אֲדֻמָּה בְּעֶדְרוֹ. נִכְנְסוּ חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל אֶצְלוֹ. אָמַר לָהֶם: יוֹדֵעַ אֲנִי בָּכֶם, שֶׁאִם אֲנִי מְבַקֵּשׁ מִכֶּם כָּל מָמוֹן שֶׁבָּעוֹלָם אַתֶּם נוֹתְנִים לִי; אֶלָּא אֵין אֲנִי מְבַקֵּשׁ מִכֶּם אֶלָּא אוֹתוֹ מָמוֹן שֶׁהִפְסַדְתִּי בִּשְׁבִיל כְּבוֹד אַבָּא. אָמַר רַ' חֲנִינָא: וּמָה מִי שֶׁאֵינוֹ מְצֻוֶּה וְעוֹשֶׂה – כָּךְ, מְצֻוֶּה וְעוֹשֶׂה – עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה". ( בבלי, קידושין, לא', עמ' א').
כיבוד הורים הוא צו חוקתי אוניברסלי שיש לקיימו, גם אם אינך מרגיש, או מסכים , מסיבות שונות, לכבד את הוריך. שכן, המצווה מחייבת את כולם. כך גם רש"י ( 1040-1105) בפרשנותו למילוי חוקת הפרה האדומה מסביר:" לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל לומר- מה המצווה הזאת ומה טעם יש בה, לפיכך כתב הקב"ה – גזרה היא מלפני, אין לך רשות להרהר אחריה".
הנה כי כן, גם לאחר כינונה של חוקה שנפרטת לנושאים שונים, גם אם אינך מסכים , הרי עליך לקיימה. שכן נאמר:"רַבִּי חֲנִינָא סְגַן הַכֹּהֲנִים אוֹמֵר: הֱוֵי מִתְפַּלֵּל בִּשְׁלוֹמָהּ שֶׁל מַלְכוּת; שֶאִלְמָלֵא מוֹרָאָהּ, אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ חַיִּים בְּלָעוֹ" ( אבות, ג', ב'). כך נאמר – אילמלי מוראה של מלכות על סמלי שלטונה ושלוש רשויותיה, שבשנת 1748, על בסיס כתבי הפילוסוף האנגלי ג'ון לוק ( 1632- 1704) תיאר הפילוסוף הצרפתי מונטסקייה ( 1689-1755 ) בחיבור רוח החוקים, את הצורך בהפרדה לשלוש רשויות שלטון – הרשות המחוקקת, הרשות המבצעת והרשות השיפוטית, שאי שמירה על הפרדת הרשויות עלולה להביא – " אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ חַיִּים בְּלָעוֹ".
הנה העיקרון הבא – עושים חוקה , לא במריבה. עושים חוקה, בדיבור ולא בכוח המכות, כפי שהוא משתקף בפרשתנו באירוע משבר המים – מי מריבה.
המים הם עוגן מרכזי בעל משמעות, לאורך ספר במדבר בכלל ובפרשתנו בפרט.
המים בזרימתם חוצים גבולות ומחברים ניגודים, כמו נחל סארוד ,הזורם בליבו של הכפר ע'ג'ר, שהוא כפר עלווי מוסלמי, החוצה את הגבול שבין לבנון לבין ישראל. כך גם נהר המיסיסיפי השני בגודלו בצפון אמריקה, המשתרע על פני 3,782 ק"מ וחוצה 10 מדינות. השליטה בנהר הייתה יעד אסטרטגי של שני הצדדים במלחמת האזרחים האמריקנית במאה ה- 19 .
הנה כי כן, המים המפכים והזורמים, אינם מבחינים בשונות ובניגודים בין שבטים, אוכלוסיות ודתות. הם גם לא מבחינים, בין אויב לאוהב. בין מצדדי עבדות לבין שוללי עבדות.
דיבור המים בזרימתו, הוא נטול קנאה, צרות עין ואגו. המים נושאים בזרימתם את בשורת השלום, האחווה והרעות. כך הם קרויים- מים חיים, המרווים אדמה, צמחים ובני אדם כאחד. בכוחם של מים להחיות, אך פעמים גם המים חוצים קו אדום ועלולים להכות. בחצייתם גבולות של העדר שליטה עצמית ואיזונים, הם עלולים לגרום בסערתם , להרס ולחורבן. לכן אנו מתפללים ומייחלים למים של דיבור בנחת ולא של הכאה, שישאו בזרימתם, את הדיבור המאוזן, השפוי, הרגוע והנעים. אנו מצפים לסביבת מים שמעליהם מתנוסס דגל שאיננו שחור או אדום. כך מתנהלת לה ההרמוניה של האדם עם המים – מְדַבְּרִים ולא מַכִּים – "כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם". (משלי, כז', יט'). מפרש רש"י: "כמים" – הללו הפנים שאתה מראה לְתוֹכָן הן מראות לך ,"כן לב האדם לאדם" – חברו, לפי מה שאדם יודע שחברו אוהבו כן הוא מראה לו פנים".
הדיאדה בין האדם למים, מכוונת למרחב של שקיפות , אמיתות וכנות. כך בנתיבי מחזוריות חיינו, המים בשמם מייצגים את מחזוריות החיים. מים– מתחיל באות מ ומסתיים באות מ.
כך גם הסלע הוא עוגן מרכזי ובעל משמעות בפרשתנו, בהקשר לעיקרון– מְדַבְּרִים או מַכִּים?
"וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם, וְנָתַן מֵימָיו; וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן הַסֶּלַע… וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ, וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם". המציאות הפנתה עורף לסלע שמדברים אליו , לעבר סלע- שמכים אותו.
הסלע התקשורתי נוכח בעצימות במחוזות חיינו. הפסקנו לדבר. כך גם הפסקנו להקשיב.. נח לנו להיחבא מאחורי הסלע הוירטואלי שדורש רק הקשות /הכשות במקלדת. בכך אנו נמנעים מעימותים וקונפליקטים גלויים , ובורחים ממרחב של דיבור גלוי ושקוף בינינו.
כך מתנגן באוזנינו שיר העם המסורתי והרוחני – האמריקני אפריקני, של לס בקסטר מ1950 ושל נינה סימון מ1962, אודות אדם חוטא שבורח מאלוקים ומנסה להתחבא מאחורי הסלע :
Oh, sinner man, where you gonna run to? We got to run to the rock Please hide me, I run to the rock All on that day. But the rock cried out, I can't hide you, the rock cried out All on that day.I said rock What's the matter with you? Don't you see I need you?
מצפים מהסלע המדברי כמו מהסלע בשיר העם האמריקאי ,לסייע לבריחתנו ממרחב הדיבור התקשורתי האנושי – הגלוי, השקוף והישיר. משה בפרשתנו מתקשה בדיבור עם העם – "שִׁמְעוּ-נָא הַמֹּרִים, הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה, נוֹצִיא לָכֶם מָיִם".
הבה נזכר באירוע משבר מים אחר: " וַיַּסַּע מֹשֶׁה אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּם סוּף, וַיֵּצְאוּ אֶל מִדְבַּר שׁוּר; וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר, וְלֹא מָצְאוּ מָיִם. וַיָּבֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה, כִּי מָרִים הֵם; עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ, מָרָה. וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל מֹשֶׁה לֵּאמֹר, מַה נִּשְׁתֶּה. וַיִּצְעַק אֶל ד', וַיּוֹרֵהוּ ד' עֵץ, וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם, וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם; שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט, וְשָׁם נִסָּהוּ". ( שמות, טו', כב' -כה').
רש"י מבהיר לנו באותו אירוע בספר שמות, שיש לו זיקה מובהקת לפרשתנו, העוסקת בכינונה של חוקה: "שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט, וְשָׁם נִסָּהוּ" – "במרה נתן להם מקצת פרשיות של תורה שיתעסקו בהם- שבת, פרה אדומה ודינין" (סנהדרין, נו'). אכן, מנקודה נמוכה , אפשר להתרומם, ממשבר טראומטי אפשר לצמוח, את המר אפשר להפוך למתוק, את הלימון אפשר להפוך ללימונדה. זה רק תלוי בנו.
לבסוף, העיקרון האחרון – עושים חוקה – בדוגמא האישית, בשותפות של כולם, באחדות ולא באחידות.
הנה בא האפילוג המאיר פנים בפרשתנו, בדמותה של שירת הבאר:" אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל, אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת: עֲלִי בְאֵר, עֱנוּ לָהּ. בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים, כָּרוּהָ נְדִיבֵי הָעָם, בִּמְחֹקֵק, בְּמִשְׁעֲנֹתָם; וּמִמִּדְבָּר, מַתָּנָה. וּמִמַּתָּנָה, נַחֲלִיאֵל; וּמִנַּחֲלִיאֵל, בָּמוֹת. וּמִבָּמוֹת, הַגַּיְא אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה מוֹאָב רֹאשׁ, הַפִּסְגָּה; וְנִשְׁקָפָה, עַל פְּנֵי הַיְשִׁימֹן" (במדבר, כא', יז' – כ').
אז מה המיוחד בבאר המים הזאת, שזכתה שישירו עליה שירה?
מבהיר לנו רש"י: בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים " – "זאת היא הבאר אשר חפרוה שרים – משה ואהרון".
"וּמִבָּמוֹת, הַגַּיְא אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה מוֹאָב רֹאשׁ, הַפִּסְגָּה" – " כרוה נדיבי העם, כל נשיא ונשיא כשהיו חונים, נוטל מקלו ומושך אצל דגלו ומחנהו ומי הבאר נמשכין דרך אותו סימן ובאין לפני חניית כל שבט ושבט".
כאשר מנהיגי העם, על כל שבטיו, מתחברים ולא מתנתקים מהעם, כשהם אומרים – כן לדיבור ולהִדַּבְּרוּת, באמירת- "אחרי" ומשמשים דוגמא לכולם, כשהם בעצמם חופרים את התשתית העמוקה והאיתנה של באר החוקה הלאומית ומורים לעם, מהו חוסן לאומי צבאי, כלכלי, מוסרי ורוחני, רק אז נוצר קו פרשת המים החדש. רק אז קיים סיכוי, למעבר אמיתי ואפקטיבי, מניתוק לחיבור, ממִדְבָּר למְדַבֵּר. רק כך נזכה- "וְהָיְתָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם, לְחֻקַּת עוֹלָם".
כותב: ד"ר זאב פרידמן מנכ"ל עמותת מלבב
