"הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט" (ח.נ. ביאליק, בעיר ההרגה, פרעות קישינב 1903).
"זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ… תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח" ( דברים, כה').
הנשיאים המוצגים בפרשתנו, הם המנהיגים, והראשים של 12 שבטי ישראל. ישנן ובצדק, ציפיות מהם, שתצגנה באור מאיר ואמיתי את דמותם והתנהלותם, בכל הקשור לאישיותם, מידותיהם וערכיהם. מהנשיאים מצופה יותר מכל אחד אחר, שכן, הם המנהיגים בפועל, באִיצְטְלָת המנהיגות והשררה שנטלו, המחייבות אותם, לשמש דוגמא והשראה למוּנְהַגֵיהֶם.
מודל חמשת האצבעות שנדרש מכל מנהיג וראש, הינו בסדר הבא: מידות וערכים, אישיות, כישורים, ניסיון, השכלה.
מנהיגים וראשים מוכשרים ובעלי השכלה וניסיון ככל שיהיו, לא אחת נכשלים בתפקידם, עקב כשלים במידותיהם, ערכיהם ואישיותם.
אנו נבחן את המנהיגים הנשיאים, כפי שהם מוצגים בפרשתנו, בשני ממדים מתוך החמש, במידותיהם ובאישיותם.
פרשתנו, שהיא הארוכה ביותר בחמשה חומשי תורה, 176 פסוקים, מקדישה 89 פסוקים לתיאור הקרבת הקורבנות של הנשיאים במשכן. כל 12 הנשיאים, מוצגים בפרשתנו בתיאור הקרבתם, באופן דומה ושימוש במילים זהות. כך למשל, מתואר תהליך ההקרבה של נשיא שבט דן, שהוא זהה במדויק ,אחד לאחד, כמו ל- 11 השבטים האחרים: "בַּיּוֹם, הָעֲשִׂירִי, נָשִׂיא, לִבְנֵי דָן אֲחִיעֶזֶר, בֶּן עַמִּישַׁדָּי . קָרְבָּנוֹ קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת, שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ, מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף, שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ; שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים, סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה . כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב, מְלֵאָה קְטֹרֶת. פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר, אַיִל אֶחָד כֶּבֶשׂ אֶחָד בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה. שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד, לְחַטָּאת. וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים, בָּקָר שְׁנַיִם, אֵילִם חֲמִשָּׁה עַתֻּדִים חֲמִשָּׁה, כְּבָשִׂים בְּנֵי-שָׁנָה חֲמִשָּׁה: זֶה קָרְבַּן אֲחִיעֶזֶר, בֶּן-עַמִּישַׁדָּי." (במדבר, ז' ,סו' – עא'). טקסט זה, חוזר 12 פעמים בפרשתנו, אצל כל אחד מהנשיאים.
מי היו הנשיאים ? "וַיַּקְרִיבוּ נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל, רָאשֵׁי בֵּית אֲבֹתָם: הֵם נְשִׂיאֵי הַמַּטֹּת, הֵם הָעֹמְדִים עַל-הַפְּקֻדִים" (במדבר, ז', ב').
מי זה -הֵם? המדרש נותן לנו תשובה: הֵם נְשִׂיאֵי הַמַּטֹּת- הם השוטרים שהיו ממונים עליהם במצרים ( שמות, ה', יד') – היו באין הנוגשים ומונין את הלבינים ונמצאו חסרות, היו מכין הנוגשים את השוטרים…ולא היו מוסרין אותם בידי הנוגשים והיו השוטרים אומרים-מוטב לנו ללקות ואל ייכשל יתר העם. לפיכך כשאמר הקב"ה במדבר יא', טז' – אספה לי שבעים איש מזקני ישראל. אמר משה: ריבונו של עולם, איני יודע מי ראוי ומי אינו ראוי. אמר לו- אשר ידעת כי הם זקני העם ושוטריו. אותם הזקנים והשוטרים שהיו מוסרין עצמן ללקות עליהם במצרים במתכונת הלבינים, יבואו ויטלו בגדולה הזו. (במדבר רבה, יב', טז').
אך אותם הנשיאים שזכו לתהילה במסירות הנפש, באחווה וברעות לאחיהם במצרים, כששימשו כשוטרים מטעם השלטון המצרי, לצערנו, הם הופכים את עורם בהתנהגות חברתית שונה, דווקא בפרויקט הלאומי וההתנדבותי, בהקמת המשכן, שמצוין גם בפרשתנו. כך מתאר זאת המדרש : "ויקריבו נשיאי ישראל, למה נזדרזו הנשיאים לבוא להקריב תחילה ובמלאכת המשכן נתעצלו ולא הביאו אלא אבני שוהם ואבני מילואים…אמרו-יביאו העם מה שיביאו ומה שיחסרו" (מדרש רבה, יב', טז' ).
הנה כך הם מוצגים בפרשתנו ונשים לב לאיות האותיות, של תואר תפקידם ומנהיגותם: "וַיַּקְרִיבוּ הַנְּשִׂאִים, אֵת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ, בְּיוֹם, הִמָּשַׁח אֹתוֹ; וַיַּקְרִיבוּ הַנְּשִׂיאִם אֶת קָרְבָּנָם, לִפְנֵי הַמִּזְבֵּחַ" ( במדבר, ז',י'). הַנְּשִׂאִים– חסרה האות י אחרי האות ש.
הרש"ר הירש (1808-1888 )מנתח את ההתנהגות האנטי מנהיגותית של הנשיאים המנהיגים: "הנשיאים חשבו את הקריאה להתנדבות כל העם לפגיעה בכבוד מעלתם ובציפייתם שתרומת העם לא תספיק ואז יפול בגורלם כבוד השלמת החסר, לא מיהרו להשתתף בהתנדב עם. ואולם זריזות העם הכזיבה את חשבונם, עד שיצא שנשאר להם רק להביא את אבני השוהם. הפגם הנמצא במהלך מחשבה כזה-העמדת עצמם בשעת המפעל הלאומי הנשגב מעל לעם, תחת היותם בתוך העם ואחים לנדיבי העם…הפגם הזה מרומז בכתיב- הַנְּשִׂאִים החסר( האות י'). להיות נשיאי העם לא נתקיים בהם באותה שעה".
כך גם החפץ חיים, ר' ישראל מאיר הכהן מראדין ( 1838-1933) שנדרש להתנהגותם החריגה של הנשיאים, שנענשו בייתור האות י' משמם: " והנה כאן בשביל שנתעצלו, התורה קימצה אות יו"ד וכל זה ללמדנו בא, כמה חביב להקב"ה הוא ענין שבני אדם עושים אותו בזריזות ובחבורה עם הציבור ואינם מתגאים איש על אחיו, אף אין בהם קנאה ותחרות". הנשיאים בהקמת המשכן ובהקמתה של החברה האזרחית המדברית של עם ישראל, כושלים בגדול במנהיגותם, בשני הממדים- במידותיהם וערכיהם ובאישיותם. הם מפגינים, את כל מה שלא נצפה ממנהיגים- יוהרה, העדר ערבות ההדדית, ריחוק חברתי, אלטיזם ניכור וריחוק ממונהגיהם. הם קרובים רק אל עצמם.
בנקודה זאת, נחזור לריטואל של מעשה ההקרבה של הנשיאים בפרשתנו. נבחן את המשמעויות והתובנות ,של החומרים והמרכיבים השונים בפעולות ההקרבה שהם עושים : "קָרְבָּנוֹ קַעֲרַת-כֶּסֶף אַחַת …כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב, מְלֵאָה קְטֹרֶת, שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד, לְחַטָּאת " (במדבר, ז' ,סו' – עא').
מה המשמעות של המרכיבים– כֶּסֶף, זָהָב, קְטֹרֶת ושְׂעִיר עִזִּים ?
דומה שהמשמעות היא בחיבור לרעיון המארגן של נושא דיוננו – מי ראוי להיות מנהיג נשיא?
הנה כֶּסֶף וזָהָב, כתמרור אזהרה ראשון למנהיג, כפי שתורתנו מציגה זאת בפרשת מינוי המלך: "וְכֶסֶף וְזָהָב, לֹא יַרְבֶּה לוֹ מְאֹד"( דברים, יז', יז'). מפרש רש"י ( 1040-1105 ): "ולא ירבה לו כסף וזהב – אלא כדי ליתן לו חילותיו ופרשיו". המלך המנהיג, רשאי להחזיק כסף וזהב רק במידה הדרושה לתחזוקת הממלכה – ולא לצבירת הון פרטי או למותרות.
הקטורת במעשה הקרבת הנשיאים, היא תמרור האזהרה השני, המכוון את הנשיא המנהיג לרעיון ההכלה והחיבור של כוללם, ובעיקר לאלו המתנגדים לו : "וַיֹּאמֶר ד' אֶל מֹשֶׁה קַח לְךָ סַמִּים, נָטָף וּשְׁחֵלֶת וְחֶלְבְּנָה, סַמִּים, וּלְבֹנָה זַכָּה" (ויקרא ל, לד-לו).
מה כה מיוחד בחֶלְבְּנָה ? רש"י בא לעזרתנו בהיכרותנו עם מרכיב החֶלְבְּנָה: " שריחו רע וקורין לו גלב"נא ומנאה הכתוב בין סמני הקטורת, ללמדנו שלא יקל בעינינו לצרף עמנו באגודת תעניותינו ותפילתינו את פושעי ישראל שיהיו נמנין עמנו". המסר ברור, אתה המנהיג ,שיש לך מתנגדים שאינם הבייס שלך, שאתה עלול להתייחס אליהם כמדיפים ריח רע ואולי כפושעים במובן המטאפורי. כאן תעמוד מנהיגותך במבחן. באיזו מידה תצליח לכבוש את עצמך עם כל הקושי, וגם להתחבר למוּנְהַגֵיך, להקשיב להם, להכיל אותם רגשית ונפשית, שהרי אתה הוא המנהיג של כולם.
הנה תמרור האזהרה השלישי – שְׂעִיר עִזִּים כמרכיב במעשה הנשיאים, מתזכר את המנהיג הנשיא באירוע הקנאה והשנאה בין האחים, בסיפור הבראשיתי של מכירת יוסף והשימוש בדם שְׂעִיר העִזִּים: "וַיִּקְחוּ אֶת כְּתֹנֶת יוֹסֵף; וַיִּשְׁחֲטוּ שְׂעִיר עִזִּים, וַיִּטְבְּלוּ אֶת הַכֻּתֹּנֶת בַּדָּם. וַיְשַׁלְּחוּ אֶת כְּתֹנֶת הַפַּסִּים, וַיָּבִיאוּ אֶל-אֲבִיהֶם, … וַיֹּאמֶר כְּתֹנֶת בְּנִי, חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ; טָרֹף טֹרַף, יוֹסֵף " (בראשית, לז', לא'- לד'). תמרור האזהרה – שְׂעִיר עִזִּים, תובע מהנשיא המנהיג לפעול –לא לקנאה, לא לשנאה, לא למלחמת אחים, לא למלחמת אזרחים.
המסר לנשיא המנהיג הוא- שְׁלוֹט על יצריך ותאוותיך. הַגְבֵּל ככל שניתן את האגו. נְהַג בעוז, אבל בענווה.
אך דומה שבקרב הנשיאים שנענשו, היה נשיא מנהיג, שבלט בחריגותו לטובה. כך מאיר זאת האדמו"ר, ר' חנוך מאלכסנדר( 1798-1870) : "בְּיוֹם שְׁנֵים עָשָׂר יוֹם, נָשִׂיא לִבְנֵי נַפְתָּלִי אֲחִירַע, בֶּן עֵינָן" ( במדבר, ז', עח'). למה נקרא בן עינן? שהיה נוהג טוב עין, שהרי נפתלי לא היה האחרון שבשבטים, ונשיאו לא היה צריך להיות האחרון בחנוכת המזבח. אלא שטוב עין היה, ונתן רשות לשאר הנשיאים, שהקפידו על זכות קדימה, להקדימו ולהקריב לפניו, והכתוב מכנהו ומזכירו במידה טובה, טוב עין הוא יבורך" (מקור הפרשנות מופיע במסמך המופץ באתר (tora.co.il, הנשיא של שבט נפתלי, ניחן במידה של עין טובה, כפי שמוצגת במסכת אבות: "רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי אָמַר לַתַּלְמִידִים:… צְאוּ וּרְאוּ אֵיזוֹ הִיא דֶּרֶךְ טוֹבָה שֶׁיָּדְבַּק בָּהּ הָאָדָם… רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: עַיִן טוֹבָה…"( אבות, ב', ט'). אכן כן, מצופה ממנהיג, לאמץ לליבו את התכונה של – עַיִן טוֹבָה.
פרשתנו חותמת בברכת הכוהנים :״וַיְדַבֵּר ד', אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר, כֹּה תְבָרְכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: אָמוֹר, לָהֶם. יְבָרֶכְךָ ד', וְיִשְׁמְרֶךָ. יָאֵר ד' פָּנָיו אֵלֶיךָ, וִיחֻנֶּךָּ. יִשָּׂא יד' פָּנָיו אֵלֶיךָ, וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם. וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי, עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַאֲנִי, אֲבָרְכֵם.״ (במדבר, ו׳, כב׳- כו׳ ).
ברכת הכוהנים בפרשתנו, היא תמרור מאיר ובוהק , המורה למנהיג את הדרך, לאותו מקום נשגב של רום סולם האהבה, של מערכת יחסים בין המברך הכוהן למתברכים. יש כאן מרחב אהבה קולקטיבי ציבורי, שמחייב קיומה של הדדיות, בין הכוהן המברך לבין עם ישראל המתברכים על ידו. זאת היא אהבה המבטאת הדדיות אמיתית של שליח ציבור ,לציבור אותו הוא מברך ומשרת. זאת היא הסיטואציה היחידה בקודקס הברכות והמצוות, שמצוינת המילה – אהבה, שהיא תנאי הכרחי לקיומה של הברכה, הנאמרת במעמד ברכת הכוהנים בתפילה :" וְצִוָּנוּ לְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בְּאַהֲבָה".
ברכת הכוהנים מאירה גם את מערכת היחסים המצופה, בין מנהיג למונהגיו, שהרי עליו לפעול באהבה שאינה תלויה בדבר, למען מונהגיו – להגנה ולשמירה – וְיִשְׁמְרֶךָ, ולהנחלת שלום – וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם .
פתחנו מאמרנו בהצגת – אֲחִיעֶזֶר, הנשיא של שבט דן –שמצופה ממנו לנהוג במנהיגות בסגנון– אֲחִיעֶזֶר. של ערבות הדדית בין אחים : "בַּיּוֹם, הָעֲשִׂירִי, נָשִׂיא, לִבְנֵי דָן אֲחִיעֶזֶר, בֶּן עַמִּישַׁדָּי".
הנה תבוא ההפטרה לפרשתנו, המחברת אותנו להווייתנו בימים אלו, ומפגישה אותנו עם מלאך אלוקים המבשר לאיש מנוח משבט דן , על הולדת בנו שייקרא שמשון, שינהיג את עם ישראל במלחמתו עם הפלישתים בעזה: "וַיְהִי אִישׁ אֶחָד מִצָּרְעָה מִמִּשְׁפַּחַת הַדָּנִי, וּשְׁמוֹ מָנוֹחַ; וְאִשְׁתּוֹ עֲקָרָה, וְלֹא יָלָדָה.וַיֵּרָא מַלְאַךְ ד' אֶל הָאִשָּׁה; וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ…כִּי הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן, וּמוֹרָה לֹא יַעֲלֶה עַל רֹאשׁוֹ כִּי נְזִיר אֱלֹהִים יִהְיֶה הַנַּעַר, מִן הַבָּטֶן; וְהוּא, יָחֵל לְהוֹשִׁיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד פְּלִשְׁתִּים… וַתֵּלֶד הָאִשָּׁה בֵּן, וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שִׁמְשׁוֹן וַיִּגְדַּל הַנַּעַר, וַיְבָרְכֵהוּ ד'. וַתָּחֶל רוּחַ ד', לְפַעֲמוֹ בְּמַחֲנֵה דָן, בֵּין צָרְעָה, וּבֵין אֶשְׁתָּאֹל." (שופטים, יג', א'-כד' ).
ביום ה – 610 למלחמה , נישא תפילה לבורא עולם : וַתָּחֶל רוּחַ ד', לְפַעֲמוֹ בְּמַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל בְּאַרְצוֹ וּבִמְדִינָתוֹ וְנֶאֱמַר אָמָּן. נייחל ונתפלל לשובם של 56 החטופים לביתם.
כותב: ד"ר זאב פרידמן מנכ"ל עמותת מלבב
