"הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט" ( ח.נ. ביאליק, בעיר ההרגה, פרעות קישינב 1903).
"זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ… תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח" ( דברים, כה').
אנו עדים בימים אלו, בימי המלחמה שנמשכת כבר 595 ימים, לדיון המתנהל בסוגייה: מה תהא דמותה של ההכרעה הסופית? מהו הניצחון הסופי באויב העמלקי הנתעב – החמאס? מהי המטרה הסופית? –האם הכרעה וניצחון מוחלט והכחדה טוטאלית של החמאס והיעלמותו מן העולם, או מיטוט יכולותיו הצבאיות והשבתתו, שלא יפגע ויזיק לנו בעתיד?
הנה פרשתנו מתכתבת עם שאלות אלו: "וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם" (ויקרא, כו' , ו').
אכן, האויב הנתעב – החמאס נגדו אנו נלחמים, מייצג דמות של חיה רעה על שתי רגליים, במלוא מובנה של המילה.
הנה לפנינו מחלוקת של חכמי אושא ( אמצע המאה השנייה לספירה), בדיון במדרש אודות – השבתת החיה הרעה מן הארץ: "ר' יהודה אומר- מעבירם מן העולם, ר' שמעון אומר- משביתן שלא יזוקו, אמר ר' שמעון– אימתי הוא שבחו של מקום, בזמן שאין מזיקין, או בזמן שיש מזיקים ואין מזיקים? אמור בזמן שיש מזיקים ואין מזיקים, וכן הוא אומר מזמור שיר ליום השבת, למשבית מזיקים מן העולם- משביתן שלא יזיקו" ( ספרא, בחוקותי, פרשה, א' פרק ב').
ר' יהודה מייצג את התפיסה של ההכרעה המוחלטת והטוטאלית – קיימת חיה מזיקה, יש לסלק אותה מעל פני הארץ. ואילו ר' שמעון בר יוחאי( רשב"י) בר פלוגתו, מייצג את התפיסה של ההכרעה היחסית ולא הטוטאלית, שאומרת, שאין אפשרות להכחיד מן השורש את החיות הרעות בעולם, אלא רק לפרק ולהשבית אותן מיכולותיהן להזיק.
ניתן אפוא לומר, שגישתו של ר' יהודה מייצגת סוג של אוטופיה בינארית מוחלטת ואילו גישתו של רשב"י מייצגת סוג של ריאליה יחסית.
רשב"י חושב שאין מציאות ריאלית של הכחדת חיות רעות מן העולם ולגרום להיעלמותן מהעולם, שכן, תמיד יהיו בעולם חיות רעות. האתגר לדעתו הוא – להשבית את יכולת החיות הרעות להזיק.
אשר על כן, לדעתו יש להביא להשבתת החיות הרעות ולפרקן מיכולותיהן המזיקות.
דומה שרשב"י קורא, להקמתה של תשתית ביטחונית, המתכתבת עם תפיסת הביטחון של מדינת ישראל, שעוצבה על ידי ראש הממשלה ושר הביטחון הראשון דוד בן – גוריון, שאותה ניסח באוקטובר 1953, הנשענת על שלושה יסודות – הרתעה, התרעה והכרעה, ובשנת 2006, נוסף לתפיסת הביטחון יסוד רביעי – הגנה. אלו הן יכולות הכרחיות ונדרשות , להתמודדותנו לשימור קיומנו, בווילה בג'ונגל, מפני החיות הרעות על שתי רגליים, שלא יעזו להזיק ולפגוע בנו.
כך גם לימדנו סוּן דְזְה הסיני, אשר חי במאה ה-6 לפנה"ס, בזמנו של הפילוסוף קונפוציוס, הוא מחברו של הספר אמנות המלחמה, אחד מהספרים המשפיעים ביותר על האסטרטגיה הצבאית. לשיטתו של סון דזה, הניצחון הוא לא בהכרח ניצחון מוחלט בשדה הקרב או הבסה טוטאלית של האויב. סון דזה אומר שעדיף להכניע מאשר להביס. הבנה זו נקראת בשם "הלכידה השלמה". (המקור: ויקיפדיה ).
אך תפיסת הביטחון איננה אפשרית, ללא מתווה פרקטי שבכוחו ליישמה.
עלינו להידרש לשאלה – מי יעשה זאת ? מי יישא על כתפיו את נטל המחויבות והאחריות ליישום תפיסת הביטחון וההתגייסות לצו השעה הדורש: "וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ"?
הנה פרשתנו מלמדנו כיצד יש לעשות זאת:" וּרְדַפְתֶּם אֶת אֹיְבֵיכֶם; וְנָפְלוּ לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב. וְרָדְפוּ מִכֶּם חֲמִשָּׁה מֵאָה, וּמֵאָה מִכֶּם רְבָבָה יִרְדֹּפוּ; וְנָפְלוּ אֹיְבֵיכֶם לִפְנֵיכֶם, לֶחָרֶב"( ויקרא, כו', ז'-ח').
כך הפרשן הרלב"ג (רבי לוי בן גרשום 1288 -1344 ), מאיר את עינינו בפרשנותו לצורך הקיומי, בצבא גדול ולא קטן: "כי החייל יקנה החוזק מצד הריבוי, מה שלא יימצא לחלקי החייל הנפרדים".
הנה בימים אלו במיוחד, יוצא צו קריאה לצבא גדול, שדורש את התגייסותם של כל שבטי ישראל, כולל את שבט לוי.
פרשתנו מנכיחה את בני שבט לוי: "וְעָרֵי הַלְוִיִּם בָּתֵּי, עָרֵי אֲחֻזָּתָם, גְּאֻלַּת עוֹלָם, תִּהְיֶה לַלְוִיִּם. וַאֲשֶׁר יִגְאַל מִן הַלְוִיִּם, וְיָצָא מִמְכַּר בַּיִת וְעִיר אֲחֻזָּתוֹ בַּיֹּבֵל: כִּי בָתֵּי עָרֵי הַלְוִיִּם, הִוא אֲחֻזָּתָם, בְּתוֹךְ, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וּשְׂדֵה מִגְרַשׁ עָרֵיהֶם, לֹא יִמָּכֵר: כִּי אֲחֻזַּת עוֹלָם הוּא, לָהֶם"( ויקרא, כה', לב'- לד').
ראוי להאיר בזרקור את בני שבט לוי, שהיו משרתי הציבור בתחומי עשייה רבים.
מעורבותם בנשיאת האלונקה הקולקטיבית של העם באתגרי השעה, נוכחים בתחומים רבים.
כך מלמדנו במאמריו הרב אליעזר מלמד ראש ישיבת הר ברכה: "בניגוד לטענה שבני שבט לוי היו לומדים תורה ולא משתתפים במלחמות ישראל, התורה וחז"ל מציינים שורה של תפקידים ציבוריים שהיו מוטלים על הלוויים והכוהנים. הלוויים שימשו בתפקידי שיטור נגד פושעים וחיילים עריקים, ובשעת הצורך גם הצטרפו לסיירות המובחרות ביותר במלחמה עצמה. לימוד התורה שלהם היה ברובו בדרך של הוראה לכלל ישראל ולא לימוד לעצמם…בני שבט לוי הוקדשו לענייני הציבור ולכך היו מסורים. בימי שגרה תפקידם היה לצאת אל העם וללמד תורה, להורות הלכה, ולשמש כשוטרים לכל ענייני החוק והסדר בעניינים שבין אדם לחברו ובין אדם למקום. ובימי מלחמה, תפקידם היה לחזק את רוח הלוחמים כדוגמת הרבנות הצבאית וחיל החינוך, ולשמש כמשטרה צבאית שאכפה את חוקי הגיוס על כל העם, והענישה בחומרה את העריקים ואת הבורחים משדה הקרב. הם הגנו על ארון הקודש שיצא עם הלוחמים, ועל הפיקוד הבכיר שהיה סמוך לו, בבחינת "לגיון של מלך" (סיירת מטכ"ל). ומי שנותר בלא תפקיד היה מהראשונים שיוצאים לקרב עם שאר החיילים, כראוי למשרתי הציבור מהדרגה העליונה…לאחר שהתחילה המלחמה, עמדו השוטרים כזקיפים גיבורים כדי להקים את מי שנפל בקרב ולהעניש בחומרה יתרה את הבורחים מהמערכה. וכדברי המשנה: "וכשילין (קרדומות) של ברזל בידיהן, וכל המבקש לחזור (לברוח), הרשות בידו (של השוטר) לקפח (לחתוך) את שוקיו, שתחילת ניסה נפילה" (סוטה ח', ו'). כלומר, אם ייתנו לחיילים שמפחדים לברוח, לבסוף ייפלו כל ישראל ביד האויב. כתב רש"י: "ומצאתי בגמרא ירושלמית (מובא בשם אחרים), שכשמת אהרן נסתלקו ענני כבוד, ובאו הכנענים להילחם בישראל, ונתנו לב לחזור למצרים, וחזרו לאחוריהם שמונה מסעות מהר ההר למוסרה… ורדפו בני לוי אחריהם להחזירם, והרגו מהם שבע משפחות, ומבני לוי נפלו ארבע משפחות" (רש"י במדבר כו', יג').
וכך מצינו שכאשר באו להמליך את דוד, מספר חלוצי הצבא "מן בני הלוי ארבעת אלפים ושש מאות", ומהכוהנים "שלושת אלפים ושבע מאות". כאשר מיהודה באו 6,800, משמעון 7,100 ומאפרים 20,800 (דברים הימים א' יב', כה'-כח').
תפקיד הלוויים והכוהנים להיות משרתי הציבור, מלמדי תורה ושופטים ושוטרים למען כלל ישראל. בתפקידם היו צריכים לפעול בגבורה נגד פושעים ואלימים, כמו גם נגד חיילים עריקים. לשם כך רבים מהם היו צריכים להיות מאומנים כלוחמים, ולכן בשעת מלחמה התגייסו למערכה כלוחמי הסיירות הקרביות ביותר. כפי שהיה בימי חשמונאים, כאשר ביקשו היוונים להעביר את ישראל על דתם, והכוהנים והלוויים נקראו לעמוד וללחום בגבורה על משמר העם והארץ, ובית דין של חשמונאים הורו שמצווה להילחם גם בשבת, והחזירו את מלכות ישראל למקומה ליותר ממאתיים שנה, ולכן עד היום אנחנו חוגגים את חנוכה (עיינו רמב"ן, במדבר ח', ב').
כידוע, עצם הרעיון של שילוב תורה ולחימה הלוא הוא עתיק יומין מימי יהושע בן נון עליו השלום… (ראו סנהדרין מד, ב; והשווה למגילה ג', א' ותוס' 'וילן', ירושלמי חגיגה פ"ב, תוספות בבלי חגיגה טז', ב 'אב', עירובין סג' בתוס' 'מיד'). משתמע כי כבר בימי יהושע וכיבוש ארץ ישראל הראשון, שילבו הלוחמים תלמוד תורה עם מלחמת מצווה". (המקור: הרב אליעזר מלמד, רביבים, הר ברכה,28.3.24 ).
כך גם נלמד שהאירוע הדרמטי של מות 24,000 תלמידי רבי עקיבא בימי ספירת העומר, בין פסח לשבועות, המטיל עלינו מנהגי אבלות בימים אלו, דורש עיון והעמקה.
הדעה הרווחת היא שהם מתו במגיפה במחלת אסכרה(דיפתריה), כיוון שלא נהגו כבוד זה בזה ועיניהם הייתה צרה אלו באלו (מסכת יבמות, סב' עמ' ב').
אך מנגד קיימת פרשנות אחרת, שתלמידי ר' עקיבא שגדלו על ערך מורם ורבם הנערץ, שחינכם לאהבת הָרֵעַ – " ואהבת לרעך כמוך", השתתפו בקרב במצוותו ובהשראתו, וחברו לבר כוכבא, במלחמת המרד כנגד הרומאים, ומותם היה בקרב. כך למדנו שבאותה עת הנשים נמנעו מעשיית מלאכה משקיעת החמה ועד עלות השחר, כיוון שבזמן זה הובאו תלמידי ר' עקיבא לקבורה ( אוצר הגאונים, יבמות, שכ"ח).
הנה כי כן, היכולת לממש ההכרעה: " וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ… וּרְדַפְתֶּם אֶת אֹיְבֵיכֶם… וּרְדַפְתֶּם, אֶת אֹיְבֵיכֶם, וְנָפְלוּ אֹיְבֵיכֶם לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב", דורש התגייסות של צבא גדול, של כולם ללא יוצא מן הכלל, להיכנס מתחת לאלונקה. הצורך הקיומי קורא לרבים ולא למעטים.
עדיין מהדהדים באוזנינו דבריו הנרגשים של רב סרן ( במיל') דובי יודקין , אותם נשא בכאב בהספדו לאחיו הקצין החרדי מכפר חב"ד, סרן ישראל יודקין הי"ד, מגדוד "נצח יהודה", שכל משפחתו לוחמת: "אנחנו משפחה חרדית מכפר חב"ד, שדמנו הותר עוד לפני 7 באוקטובר, כמשתמטים וכלא משרתים. בסוף כולנו לוקחים חלק בלחימה, וגם בכאב ובשכול עכשיו עם נפילתו של אחי, ישראל… עם ישראל הוא עם אחד, כולם מתחת לאלונקה"( ידיעות אחרונות,23.5.24).
השבוע גם נציין את יום ירושלים, בסימנה של העיר שחוברה לה יחדיו: "יְרוּשָׁלִַם הַבְּנוּיָה כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו… אָמַר ר' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: עִיר שֶׁהִיא עוֹשָׂה כָּל יִשְׂרָאֵל חֲבֵרִים" (מדרש תהלים שוחר טוב, על מזמור קכ"ב, "ירושלים הבנויה").
"עִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו", בתפילה לשובם של החטופים, כולם יַחְדָּו- עם חופשי בארצו.
כוחנו באחדותנו, רק כולנו יַחְדָּו, ננצח ונכריע.
חזק חזק ונתחזק
כותב: ד"ר זאב פרידמן מנכ"ל עמותת מלבב
