"הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט" (ח.נ. ביאליק, בעיר ההרגה, פרעות קישינב 1903).
"זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ… תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח".
אנו מתוודעים מידי פעם לקבלת החלטות – פה אחד. כך למשל, בקבלת החלטות במישור הציבורי – ממשלה, רשויות שלטוניות ותאגידיות. אנו שומעים על החלטת ממשלה – פה אחד בנושא זה או אחר. כך זה גם במישור הקהילתי, המשפחתי והאישי.
מצד אחד, קבלת החלטה פה אחד, מעידה על חוסנה וחוזקה של ההחלטה ומעוררת תחושה מרוממת איתנות ביחס אליה . אבל מצד שני, מורמת פעמים, גבה ותמיהה, נוכח פרסום זה או אחר, אודות החלטה כבדת משקל שהתקבלה – פה אחד. אנו לא אחת שואלים – איך זה שלא היה לפחות אדם אחד בפורום המחליט, שלא חשב אחרת? איך זה שכולם חושבים אותו דבר?.
הנה ארון הספרים היהודי עשיר במדפיו, בהצגת מחלוקות בסוגיות שונות וכמובן בסופו של דיון מתקבלת הכרעה והחלטה. סוגיות מוכרות וקלאסיות בבית המדרש – במשנה , בתלמוד , ראשונים ואחרונים, מוכיחות לנו כל הזמן – אין בית מדרש שאין בו מחלוקת, בקורטוב של שקלא וטריא. אין בית מדרש – פה אחד.
כך היום, לאחר 583 ימים למלחמה, מתעצמת עוד יותר השאלה, מדוע ולמה התרגש עלינו האסון הנורא, בשבת שמחת תורה בבוקר בשבעה באוקטובר? כיצד שלטה לה הקונספציה – פה אחד? כיצד קרה שביטלו את יחידת האיפכא מסתברא במודיעין? כיצד לא הועלה הספק בקרב ראשי המדינה והצבא והחיים התנהלו – פה אחד. דומה שרק ועדת חקירה ממלכתית, תוכל לבדוק ולנתח את התסמונת ששלטה בחיינו – פה אחד.
שתי פרשותינו המחוברות, העוסקות בנושא הצרעת, עוקצות וצורבות את תודעתנו, בתסמונת – פה אחד, שמתכתבת עם אחותה – חובת הטלת הַסָּפֵק, כצורך קיומי לחיינו.
הנה כי כן, הצרעת על סיבותיה, מאפייניה ודרך הטיפול בה, פורסת בפנינו עולם תוכן נפלא של תובנות חברתיות לחיינו. הצרעת מופיעה בגופו, בבגדו ובביתו של האדם.
פרשתנו מציגה לנו שלושה מצבים של צרעת:
המצב הראשון, שאם ניגלה נגע צרעת בגופו של האדם, אפילו נקודת צרעת קטנטנה והכהן ראה ואבחן זאת כנגע צרעת, הרי את האדם טמא, מסגירים בהסגר ועליו לעבור תהליך של טהרה: "וַיְדַבֵּר ד', אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר. אָדָם, כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת, וְהָיָה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ, לְנֶגַע צָרָעַת וְהוּבָא אֶל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, אוֹ אֶל אַחַד מִבָּנָיו הַכֹּהֲנִים. וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת הַנֶּגַע בְּעוֹר הַבָּשָׂר וְשֵׂעָר בַּנֶּגַע הָפַךְ לָבָן, וּמַרְאֵה הַנֶּגַע עָמֹק מֵעוֹר בְּשָׂרו נֶגַע צָרַעַת, הוּא; וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן, וְטִמֵּא אֹתוֹ" ( ויקרא, יג', א'-ג' ).
המצב השני, אם ניגלה שכל גופו של האדם, מכף רגל ועד ראש, נגוע בנגע צרעת, והכהן אבחן ופסק שכל הגוף אכן נגוע בנגע צרעת, אז במקרה זה למרבית הפלא, האדם טהור: "וְאִם פָּרוֹחַ תִּפְרַח הַצָּרַעַת, בָּעוֹר, וְכִסְּתָה הַצָּרַעַת אֵת כָּל עוֹר הַנֶּגַע, מֵרֹאשׁוֹ וְעַד רַגְלָיו לְכָל מַרְאֵה, עֵינֵי הַכֹּהֵן. וְרָאָה הַכֹּהֵן, וְהִנֵּה כִסְּתָה הַצָּרַעַת אֶת כָּל בְּשָׂרוֹ וְטִהַר, אֶת הַנָּגַע: כֻּלּוֹ הָפַךְ לָבָן, טָהוֹר הוּא" (ויקרא, יג', יב'- יג'). הכול נראה במבט ראשוני, מאד תמוה ואבסורדי. שכן, ההיגיון שלנו אומר, שככל שהצרעת חמורה ומפושטת יותר בנוכחותה בגוף האדם, הרי האדם יהיה במצב טומאה חמור יותר.
אם כן, מדוע אם נִגֶלֵת באדם נקודה זעירה של נגע צרעת, אזי האדם טמא ועליו להיות מושם בהסגר מחוץ לקהילתו ולעבור תהליך של היטהרות, ואילו אם ניגלה שכל הגוף מכף רגל ועד לראש, מכוסה בנגע צרעת, אז במקרה זה, האדם טהור ופטור ממחנה הסגר ומתהליך של טהרה?.
מהו ההיגיון ?
אנו מסוגלים לא אחת לשפוט אדם – פה אחד, באופן טוטלי לכף חובה, ללא ניסיון והשתדלות להטיל ספק ולמצוא בו, לפחות נקודה אחת של זכות. אשר על כן, פרשתנו מלמדת אותנו שאם כל הגוף מכוסה בנגע צרעת, במקרה זה האדם טהור. שכן, לא יתכן שהאדם "נצבע" במברשת של צבע שחור, באופן טוטלי, ודאי, דווקני ופסקני לחובה, מכף רגל ועד ראש. לא יתכן שלא נמצא בו אפילו נקודת זכות אחת. לא יתכן שלא נמצא בו נקודת אור אפילו קטנה בתוך החושך המוחלט כביכול.
על כך כבר אמר ר' אלימלך מליז'ענסק ( 1717-1787): "אדרבא- שנמצא את מעלות חברנו ולא רק את חסרונן".
הנה המקרה שבו סנהדרין קטנה, בת 23 דיינים, העוסקת בדיני נפשות, מצאה – פה אחד, את העומד לדין לפניה – אשם, פוטרים אותו מעונש, כדברי רב כהנא: ”סנהדרין שראו כולן לחובה פוטרין אותו. מאי טעמא? כיון דגמירי הלנת דין למעבד ליה זכותא, והני תו לא חזו ליה” (מסכת סנהדרין, יז', ע"א). מה הטעם? כיוון שלמדנו שיש להמתין לילה אחד עד לפסק הדין, כדי לחפש צד זכות לנאשם, אך אלה, שכולם בדעה אחת, בפה אחד, כבר לא יראו לו צד זכות.
אם כן, הטלת הספק, הביקורת העצמית וחירות המחשבה, הם מנגנוני הגנה, כנגד קבעון מחשבתי וטוטלי- פה אחד.
המצב השלישי, אותו נפגוש בפרשתנו אודות צרעת הנִגֶלֵת בביתו של האדם: "וַיְדַבֵּר ד', אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר. כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן, אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם לַאֲחֻזָּה; וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת, בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם. וּבָא אֲשֶׁר לוֹ הַבַּיִת, וְהִגִּיד לַכֹּהֵן לֵאמֹר: כְּנֶגַע, נִרְאָה לִי בַּבָּיִת" (ויקרא, יד', לג'- לה').
כבר נשאל, מדוע בעל הבית שבא לכהן ומתאר לו את מה שהוא רואה, משתמש במילה – כְּנֶגַע ולא במילה המוחלטת והפסקנית – נֶגַע? מפרש רש"י במשנה נגעים יב', משנה ה': "כנגע– שאפילו הוא חכם ויודע שהוא נגע ודאי, לא יפסוק דבר ברור, לומר: נגע נראה לי, אלא , כְּנֶגַע, נִרְאָה לִי".
הפרשן ר' אליהו מזרחי ( 1435-1526) מפרש אף הוא: "אבל שמעתי מרבותיי, שאין הכתוב מקפיד כאן בין ודאי לספק מפני טומאת הנגע וטהרתו, אלא מפני דרך ארץ בלבד. שלא יאמר אדם טומאה אפילו על דבר הברור לו- "ודאי", אלא ספק. וזהו שאמרו חז"ל (ברכות ד', ע"א): "למד לשונך לומר: איני יודע".
הנה לנו תובנה חשובה בחובת הטלת הַסָּפֵק וכנגד התסמונת –בפה אחד, כצורך קיומי לחיינו.
נגע הצרעת ומאפייני ההתייחסות והטיפול בו, מחדדים לנו את חשיבות ערך הביקורת והעלאת הספק לכתחילה ולא בדיעבד, בסוגיות חיים יום יומיות ובמיוחד בסוגיות הרות גורל.
אמברוז בירס ( 1842 – 1914), סופר אמריקאי, מרומם את חובת הטלת הַסָּפֵק: "במקום שבו קיים סָּפֵק קיימת אמת. הַסָּפֵק הוא צילה של האמת". במילים אחרות, באחיזה בתסמונת – פה אחד, המונעת הטלת ספק של אדם זה או אחר, יש בה תמרור אזהרה בוהק לחיינו.
כך התסמונת – פה אחד, משתקפת בסיפור אודות אנשים, שהולכים הליכה עיוורת בטור, אחד אחרי השני. שואלים כל אחד, מדוע הלכת בדרך זאת ולא בדרך השנייה?, והתשובה הנשמעת מכולם היא – כי הלכתי אחרי מי שהולך לפני. הנה הגיעו לראשון בטור ושאלו אותו את אותה השאלה ותשובתו לא איחרה לבוא – אני עיוור.
סיפור זה שנוכח במורשתו רבי נחמן מברסלב ( 1772 – 1810 ) משקף תופעות פסיכולוגיות של קונפורמיות, ציות לסמכות והזדהות עם קבוצות. מחקרים בפסיכולוגיה החברתית חקרו תופעות אלו והראו כיצד אנשים נוטים לפעול לפי הוראות או נורמות קבוצתיות, לעיתים בניגוד לערכים האישיים שלהם.
כך ניסוי הקונפורמיות, שערך בשנת 1951, הפסיכולוג היהודי סולומון אָש ( 1907-1996 ), על כוחה של הקונפורמיות הקבוצתית. הניסוי הראה, כיצד אנשים משנים את תשובותיהם כדי להתאים עצמם לקבוצה אליה הם משתייכים ומחויבים, גם כשברור להם שתשובתם היא שגויה.
מסופר על אחאב מלך ישראל שניסה לשכנע את יהושפט, מלך יהודה, לצאת איתו למלחמה על רמות גלעד, וכחיזוק הביא 400 נביאים, שנבואתם הייתה- פה אחד: ”עֲלֵה, וְיִתֵּן ד' בְּיַד הַמֶּלֶךְ” יהושפט לא הסתפק בכך, ושאל: ”הַאֵין פֹּה נָבִיא לד', עוֹד; וְנִדְרְשָׁה מֵאֹתוֹ?” (ספר מלכים א' פרק כ"ב). מעיר על כך התלמוד, שהמניע של יהושפט הוא הכלל: ”אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד” (מסכת סנהדרין, פט', ע"א). כלומר, המלך יהושפט קורא תגר, כנגד פורום הנביאים שכולם מתנבאים – פה אחד.
כך המדרש נדרש לתסמונת – פה אחד, בהקשר לדור המבול: "וכי כולם רשעים היו בדור המבול? אלא שהיה להם פה אחד לדבר אחד" (תנחומא פרשת נח): כאן רומז המדרש לכך, שאחידות מחשבתית מוחלטת –פה אחד, ללא מחלוקת – מסוכנת ועלולה להביא לאסון.
גם הסופר ג'ורג' אורוול בספרו 1848, שפרסם בשנת 1949 קובע: "אחדות המחשבה היא תולדה של פחד ולא של חירות".
הנה גם הסופר ש"י עגנון (1887-1970 ), ברומן שפרסם ב1945- "תמול שלשום", מציג לעיתים את גיבוריו כסובלים מ"הסכמה" בפה אחד, או כניעה חברתית, שמובילה לקונפליקט פנימי. סוג של אחדות מזויפת המלווה בתחושת ניכור.
גם המשורר נתן זך ( 1930-2020) בשירו – "כולם שואלים", נדרש לתסמונת – פה אחד: "כולם שואלים אותה שאלה, ואין לה חשק לענות".
תסמונת – פה אחד, מתכתבת עם נגע ההכללה והשיפוטיות ורואה דרך משקפיה החד ממדים, רק עולם בינרי- שחור או לבן. אין אפור. אין משהו באמצע. היא נוהגת בשטחיות, ומכניסה לקופסאות, לתיוגים ולמגרות, קהלים ומגזרים שונים.
אחד ממאפייניה של התסמונת – פה אחד ונגע ההכללה והשיפוטיות הטוטאלי, הן בהיותן חסרות סבלנות, להקשיב לאחר ולנהל תרבות של דיון וויכוח.
תסמונת – פה אחד, איננה בדיוק נשמת אפה של הדמוקרטיה.
כך גם המותג – רק ביחד ננצח, אין פירושו, לאחידות המחשבה והדעה – בפה אחד.
כותב: ד"ר זאב פרידמן, מנכ"ל עמותת מלבב
