"הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט" (ח.נ. ביאליק, בעיר ההרגה, פרעות קישינב 1903).
"זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ… תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח".
אנו נתכנס השבת לשביעי של פסח, בהלל של נס שירת הים שהתרחש לפני 3.337 שנים: "אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת, לַד', וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר, אָשִׁירָה לַד' כִּי גָאֹה גָּאָה, סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם. עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ, וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה." ( שמות, טו', א'-ב').
מעמד השירה היה לה הילה ניסית, כדברי חז"ל: "ראתה שפחה על הים, מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי" (מכילתא דשירה ג', ד"ה זה אלי).
השבת גם נתרפק בקריאת מנהיגותו של המלך שלמה, שירת – "שִׁיר הַשִּׁירִים אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה " ,שעליה נאמר:" אמר רבי עקיבא , אין כל העולם כולו כדאי כיום שניתן בו שיר השירים לישראל, שכל הכתובים קודש, ושיר השירים קדש קדשים "(מסכת ידיים, פרק ג', משנה ה').
שירת הים בשביעי של פסח, היא שירת העבדים האופטימית הראשונה, לאחר צאתם מעבדות מצרים, במסע החירות במדבר, בואכה לארץ המובטחת – ארץ ישראל.
השנה, כמו בשנה שעברה, בשירת שביעי של פסח , מהדהדת יבבת שירת השבעה באוקטובר, שנגדעה באבחת האסון והטבח, בבוקרו של יום טוב שמחת תורה. מאז השירה הפכה לזעקה.
אבל אנו מלאי אמונה ותקווה, שמהטראומה הקולקטיבית של השבעה באוקטובר, רק נצמח, כדברי השיר שנולד במלחמה, של יוסף יאיר אליצור: "ד' יתברך תמיד אוהב אותי ותמיד יהיה לי רק טוב, ויהיה לי עוד יותר טוב". אל לנו לאבד תקווה.
למה? כי יש לנו עם נפלא ומעורר השראה. למה? כי אין לנו ארץ אחרת.
האתגר הניצב בפנינו הוא – לבנות ביחד את ארבעת עמודי החוסן השביעי של עמנו ואומתנו.
קריאת התורה, הַשִׁירוֹת וההפטרות, ביום שביעי של פסח, יסייעו בידינו לחברן, לתמונה אחת גדולה, שמעבירה לנו מסר ברור- דרך הריפוי והשיקום היא ארוכה, אבל בסופה רק נצמח ונתחדש, נזכור ולא נשכח.
הנה כך נקרא בפתחה של קריאת התורה: "וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם, וְלֹא נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים, כִּי קָרוֹב הוּא: כִּי אָמַר אֱלֹהִים, פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה. וַיַּסֵּב אֱלֹהִים אֶת הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר, יַם סוּף" (שמות, יג', יז'-יח').
החוסן האמוני בקב"ה ובמנהיגותו של משה, נוכח ומוטמע בעם ישראל, בתהליך השינוי מעבדות לחירות: "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ד' בְּמִצְרַיִם וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת ד' וַיַּאֲמִינוּ בד' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ" ( שמות, יד', לא').
כך בוקעת שירת החוסן האמוני בקרב נשות ישראל במנהיגותה של מרים:"וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן, אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ; וַתֵּצֶאןָ כָל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ, בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת. וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם:שִׁירוּ לַד' כִּי גָאֹה גָּאָה, סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם"( שמות, טו', כ'-כא').
הנה שמעתי מחברי הטוב, הרב שרגא גרוס פרשנות מבורכת בשירתה של מרים. כידוע, עת גזר פרעה את גזירת הפיתרון הסופי והכחדת עם ישראל :"וַיְצַו פַּרְעֹה לְכָל עַמּוֹ לֵאמֹר, כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ " ( שמות, א',כב'). מרים אחותו של משה, התייצבה כנגד אביה עמרם וכנגד ממסד הסנהדרין במצרים וכך מספר לנו המדרש:"בשעה שגזר פרעה כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו, כיון ששמע עמרם כן, הוא ובית דינו, באותה שעה גזרו ומנעו ישראל מפרייה ורביה, והוציאו את נשיהן….מרים אמרה: אבא, פרעה היה טוב לישראל יותר ממך. כיון ששמע עמרם את דבריה הביא אותה לפני סנהדרין ואמרה לפניהם ואמרו לו: עמרם, אתה אסרת ואתה צריך להתיר את הדבר" (פסיקתא רבתי פמ"ג).
מרים המנהיגה המייצגת את החוסן האמוני של צבא הנשים שבזכותן נגאלנו ממצרים, סוגרת מעגל, עת היא משיבה לנשים ולעם ישראל ומכוונת תשובתה לאביה עמרם, גם אם איננו נוכח פיזית, במעמד שירת הים. "וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם:שִׁירוּ לַד' כִּי גָאֹה גָּאָה, סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם". הנה אבא עמרם, רְאֵה כיצד נבנה עם ישראל מחדש וצומח מהטראומה של גזירת הפיתרון הסופי של פרעה. רְאֵה אבא עמרם, את צבא מצרים ופרעה מנהיגם טובעים בים, רְאֵה אבא עמרם, את עם ישראל והאזן לשירת החוסן האמוני של שירת הים. רק אמונה ותקווה מנצחים.
החוסן המנטלי והנפשי, נוכח בעצימות בהפטרה אותה קוראים ביום טוב שני של שביעי של פסח וגם ביום העצמאות של מדינתנו: "עוֹד הַיּוֹם בְּנֹב לַעֲמֹד יְנֹפֵף יָדוֹ הַר בית [בַּת] צִיּוֹן גִּבְעַת יְרוּשָׁלִָם ״( ישעיהו, י', לב'). ההפטרה נוכחת, בעת איום קיומי של ממלכת אשור, על ממלכת יהודה במנהיגותו של המלך חזקיהו. בשנת 701 לפני הספירה, עורך סנחריב מלך אשור, את מסעו המפורסם לכיבוש ארץ ישראל. מסע שהונצח במוזיאון הבריטי בלונדון. סנחריב מגיע עם צבא גדול ושר צבאו רבשקה. לאחר שהשלים את כיבוש כל ערי האזור, הוא מגיע לתחנתו הסופית, לכיבוש ירושלים. סנחריב מתמקם בנוב עיר הכוהנים של שאול ומתצפת על הישוב היהודי בירושלים, בתוך עיר דוד שמסביבה חומה- "עוֹד הַיּוֹם בְּנֹב לַעֲמֹד יְנֹפֵף יָדוֹ".
סנחריב מעריך, שבקלות יסיים את מסעו והישוב היהודי בירושלים ייפול לידיו, ״כביצים עזובות״, כמו שנפלו הישובים האחרים במסעו אל ארץ הקודש. שהרי אין סיכוי לישוב היהודי הקטן אל מול הצבא של המעצמה הגדולה בעולם, באותה עת.
אך כאן נכונה לו הפתעה, בדמות מנהיגות נחושה וכריזמטית של המלך חזקיהו, שנערך למתקפת סנחריב. חזקיהו עוסק ללא לאות, בחיזוק החוסן האמוני, הנפשי והמנטלי של עמו ובנוסף הוא דואג לחיזוק התשתיות הפיזיות ההגנתיות, של החומה והמגדלים בירושלים.
סנחריב שולח את הרמטכ״ל שלו רבשקה (שבמסכת סנהדרין נאמר שהיה יהודי מומר),שידבר ישירות אל היהודים מעל ראשי מנהיגיו וידבר אליהם בשפתם ״בקול יהודית״ וישכנע אותם להיכנע ולותר על חירותם וריבונותם ובתמורה יקבלו אושר בחסות המעצמה האשורית.
״הציץ רבשקה על החומה ושמע שהיו קוראין את ההלל (של ליל פסח) ואמר לסנחריב: חזור לאחוריך, כי ניסים נעשים להם בזה הלילה. (במדרש בילקוט שמעוני, ב׳, רמ״א).
כל הדרמה שתוארה ,שגיבורה הוא המלך חזקיהו, מתרחשת בליל פסח, בליל הסדר, בזמן שירת ההלל. מפלתו של המלך סנחריב אירעה בליל פסח, כנאמר: ״ לפי שמפלתו של סנחריב בליל פסח היה״(מסכת מגילה, לא׳, ע״ב).
החוסן הכלכלי, נוכח בקריאת התורה: "ד' יִלָּחֵם לָכֶם; וְאַתֶּם, תַּחֲרִשׁוּן". רבי מאיר מפרמישלן, מגדולי האדמורי״ם החסידיים ( 1820-1850 ) קורא את הפסוק בקריאתו המיוחדת והיצירתית, במודל השילוב:"ד', יִלָּחֵם לָכֶם; וְאַתֶּם, תַּחֲרִשׁוּן"– ״ ד׳ יתן לכם לחם, רק אם אתם תחרשון האדמה״.
הדיאלקטיקה שבין תַּחֲרִישׁוּן – מצב פסיבי נטול אחריות, לבין תַַּּחֲרְשׁוּן -מצב אקטיבי של אחריות, הפך לדיון אידאולוגי בוויכוח המוכר בדורנו, האם לימוד תורה בלבד, או עבודה בלבד? או האם שניהם יכולים לשמש בכפיפה אחת?
רבי מאיר מפרמישלן, מציב לנו את המודל המשולב. על הדיכוטומיה שבין – רק תורה, לבין – רק עבודה. לדעתו, ניתן לשלב את השניים. גם אחריות לתורה וגם אחריות לעבודה. הילכו שניהם יחדיו בלתי אם נועדו?- כן וכן, הם יכולים ללכת יחדיו ,שלובי ידיים ובהרמוניה. הכוחות המקדמים יכריעו את הכוחות המעכבים שילוב זה.
החוסן הצבאי, נוכח בעצימות בקריאת התורה ובהפטרת שירת דוד המלך בשביעי של פסח ובהפטרת שירת דבורה בפרשת בשלח. באבחת חרבות ברזל פרצה לתודעתנו, לפני 569 ימים, בדמותה של המילה המקודשת – הִנְנִי. עם ישראל התגייס ונכנס תחת האלונקה, בשדות המערכה- הצבאית והאזרחית. האלונקה הלאומית בימי מבחן אלו, קוראת לכולם בלי יוצא מן הכלל, להיכנס תחתיה. יש צורך ומקום לכולם. האתגר העומד לפנינו במלחמת המצווה הקיומית , עדיין גדול ודורש נשימה ארוכה ואורך רוח והתגייסות של כולם תחת האלונקה.
כך מספרת לנו קריאתנו, אודות איום עמלק: "וַיָּבֹא עֲמָלֵק; וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל, בִּרְפִידִם". תגובתו של משה היא: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים, וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק".
מה קורה בפועל? :"וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ, כַּאֲשֶׁר אָמַר לוֹ מֹשֶׁה לְהִלָּחֵם, בַּעֲמָלֵק". מה הייתה התוצאה?: "וַיַּחֲלֹשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַמּוֹ, לְפִי חָרֶב" ( שמות, יז', ח'-יג').
משה מציג לנו בסיומה של קריאתנו באירוע עמלק, את חוק הגיוס האמיתי – כולם נכנסים מתחת לאלונקה במלחמת המצווה הקיומית, למחייתו של עמלק: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ … וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק". מפרש רש"י ( 1040-1105): "צא מן הענן והלחם בו".
הנה כי כן, מאורות פרשנינו , מאירים לנו את הצורך בתיקון העיוות, כך רש"י בפירושו: "וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל, מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם – אין חמושים אלא מזויינים וכן תרגמו אונקלוס-מזרזין כמו וירק (אברהם) את חניכיו וזריז". הנה החיבור לאברהם אבינו, מקימו של צבא ישראל הבראשיתי.
גם הרמב"ם ( 1138-1204 ) מאיר התיקון הנדרש בהקשר לקפיצת – הנני, של נחשון בן עמינדב, לים: "וידוע שלולא טורחם ועמלם במדבר, לא היו יכולים לכבוש הארץ ולא להילחם ביושביה…כי המנוחה תסיר הגבורה וצוק הפרנסה והעמל יתנו הגבורה" (מורה נבוכים, חלק ג', פרק כד').
כך גם הראב"ע – רבי אברהם בן מאיר אִבּן עזרא ( 1089 – 1164) בפרשנותו: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם, אַל תִּירָאוּ הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ ( שמות, יד', יג') – כי אין בהם כוח להילחם בכנענים, עד שקם דור אחר, דור המדבר, שלא ראו גלות והייתה להם נפש גבוהה".
הנה כי כן, ראויה גם שירת תמונת הניצחון של דבורה הנביאה בהפטרה לפרשת בשלח, בתום מלחמת המצווה במיטוט האויב הכנעני, לצרוב את תודעתנו, בבואה חשבון עם אנשי מֵרוֹז, שהשתמטו ולא נכנסו תחת האלונקה:"בבִּפְרֹעַ פְּרָעוֹת בְּיִשְׂרָאֵל, בְּהִתְנַדֵּב עָם, בָּרְכוּ ד'… אוֹרוּ מֵרוֹז, אָמַר מַלְאַךְ ד' אֹרוּ אָרוֹר, יֹשְׁבֶיהָ, כִּי לֹא בָאוּ לְעֶזְרַת ד' בַּגִּבּוֹרִים".
הנה כי כן, חשיבות רבה נודעת לשימור הזיכרון הקולקטיבי של עם ישראל, להבניית קהילת הזיכרון לדורות, שראשיתה באירוע המלחמה בעמלק והציווי בסיומה: "וַיֹּאמֶר ד' אֶל מֹשֶׁה, כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר, וְשִׂים, בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ:כ ִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק, מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם. וַיִּבֶן מֹשֶׁה, מִזְבֵּחַ; וַיִּקְרָא שְׁמוֹ, ד' נִסִּי. וַיֹּאמֶר, כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ, מִלְחָמָה לַד' בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר". (שמות, יז',יד').
הנה בימי חרבות ברזל, נאמץ לליבנו את התפילה והתקווה בשירתו של דוד המלך, בהפטרה אותה נקרא בשביעי של פסח:"וַיְדַבֵּ֤ר דָּוִד֙ לַֽד' אֶת דִּבְרֵ֖י הַשִּׁירָ֣ה הַזֹּ֑את בְּיוֹם֩ הִצִּ֨יל ד' אֹת֛וֹ מִכַּ֥ף כָּלאֹיְבָ֖יו …מְלַמֵּד יָדַי, לַמִּלְחָמָה וְנִחַת קֶשֶׁת נְחוּשָׁה, זְרֹעֹתָי. וַתִּתֶּן לִי, מָגֵן יִשְׁעֶךָ; וַעֲנֹתְךָ, תַּרְבֵּנִי. תַּרְחִיב צַעֲדִי, תַּחְתֵּנִי; וְלֹא מָעֲדוּ, קַרְסֻלָּי…אֶרְדְּפָ֥ה אֹיְבַ֖י וָאַשְׁמִידֵ֑ם וְלֹ֥א אָשׁ֖וּב עַד כַּלּוֹתָֽם, וָאֲכַלֵּ֥ם וָאֶמְחָצֵ֖ם וְלֹ֣א יְקוּמ֑וּן וַֽיִּפְּל֖וּ תַּ֥חַת רַגְלָֽי, וַתַּזְרֵ֥נִי חַ֖יִל לַמִּלְחָמָ֑ה תַּכְרִ֥יעַ קָמַ֖י תַּחְתֵּֽנִי"( וְאֹיְבַי, תַּתָּה לִּי עֹרֶף; מְשַׂנְאַי, וָאַצְמִיתֵם" ( שמואל ב', כב'-מא').
שביעי של פסח מנכיח לנו את אירוע הניצחון על האויב המצרי ונס קריעת ים סוף, כשבאוזנינו מהדהדת שירת הים, שירת ההמונים הקולולם הראשונה בהיסטוריה של עם ישראל.
אנו מתפללים ומייחלים לשובם הביתה במהרה של החטופים הנמקים במנהרות המאפליה של החמאס העמלקי – 569 ימים. ובאוזנינו מהדהדת שירתו של אהוד מנור (1941-2005 ):" הַבַּיְתָה, הַבַּיְתָה, באה עת לחזור, מסוף דרכים, מריב אחים אל תוך אותו מקום בלב … שימרי שימרי ארצי שלי, שברי חלום ישראלי. הַבַּיְתָה, הַבַּיְתָה, כי עוד לא ניתן כל מה שהובטח לנו מזמן".
בארבעת עמודי החוסן השביעי – האמוני, הנפשי, הכלכלי והצבאי, ביחד ננצח – עם ישראל חי.
שבת שלום וחג שמח
כותב: ד"ר זאב פרידמן מנכ"ל עמותת מלבב
