"הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט" ( ח.נ. ביאליק, בעיר ההרגה, פרעות קישינב 1903 ).
המלחמה היא מלחמת מצווה למחיית זכר עמלק: "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ… תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח" ( דברים, כה').
בשבתות מלחמת המצווה בה אנו נתונים- 531 ימים, העטופות בקדושה ובטוהרה והמאחדות את כולם, אנו נושאים תפילה במקדשי מעט, ליושב מרומים, להשיב במהרה את החטופים הביתה ,לשמור על חיילנו הגיבורים ולרפואה שלמה לפצועים.
הנה כי כן, השבת המאחדת קוראת לאחדות ולא לאחידות. עליכם להתקהל – וַיַּקְהֵל, מתוך אחדות.
כך פותחת פרשתנו בהארתה את מרכזיותה של השבת המאחדת:" וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה, אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: אֵלֶּה הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר צִוָּה ד', לַעֲשֹׂת אֹתָם. שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן, לד'; כָּל הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה, יוּמָת. לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ, בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם, בְּיוֹם, הַשַּׁבָּת " (שמות, לה', א'-ג').
האחדות במקדש- בשבת המאחדת , משתקפת בפרשתנו ב- "וַיַּקְהֵ֣ל מֹשֶׁ֗ה אֶֽת כָּל עֲדַ֛ת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל", כמו במצוות הַקְהֵל, בשנת השמיטה השביעית: "וַיְצַו מֹשֶׁה אוֹתָם לֵאמֹר מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה בְּחַג הַסֻּכּוֹת. בְּבוֹא כָל יִשְׂרָאֵל לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי ה' אלֹוקיךָ, בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר תִּקְרָא אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל בְּאָזְנֵיהֶם. הַקְהֵל אֶת הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת ה' אֱלֹוקֵיכֶם וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת" ( דברים, לא', ט'-יג').
מפרש רש"י: "הקדים להם אזהרת שבת לצווי מלאכת המשכן, לומר שאינו דוחה את השבת".
נכון שעבודת המשכן לא דוחה את השבת, אבל מלחמת המצווה כן דוחה את השבת.
כך למדנו: "שמצווה לצאת למלחמת הגנה כנגד אויבי ישראל… כדי להציל את ישראל מיד אויביהם, מצווה על כל יחיד לחרף את נפשו" ( הראי"ה קוק, משפט כהן קמג; צי"א ). שאם באו אויבים לבזוז אפילו תבן וקש בלבד מעיירות שסמוכות לגבול, " יוצאין עליהן בכלי זיינן ומחללין עליהן את השבת" (עירובין, מה', א') אם באו אויבים לתקוף את ישראל, מצווה לצאת נגדם למלחמה, תוך סיכון נפשות וחילול שבת. וכך פסק הרמב"ם (הלכות שבת ב', כג'): "ומצווה על כל ישראל … לצאת ולעזור לאחיהם שבמצור ולהצילם מיד הגויים בשבת, ואסור להם להתמהמה למוצאי שבת…".
הנה הציווי לחובת התגייסות כולם לצבא. האם לא ברור שהציווי הוא במלחמת המצווה הקיומית בימים אלו. שכן, מי הם אלה שיעשו את הפעולות המוזכרות – יוצאין… ומחללין… לצאת ולעזור לאחיהם… ולהצילם מיד הגויים ?
הנה כי כן, השבת זועקת לכולם – בעת מלחמת מצווה, כאשר קיים עניין של פיקוח נפש וסכנה קיומית מרחפת מעל ראשינו, עליכם לחלל אותי וחובה זאת מוטלת על כולכם, ללא יוצא מן הכלל.
אם כן, זאת המשמעות של השבת המאחדת, הקוראת לכולם להיכנס מתחת לאלונקה של חובת ההתגייסות למלחמת המצווה.
השבת המאחדת את כולם, מתכתבת עם מעשה בראשית, שכידוע בתום יצירתה של השבת, מסר הקב"ה לעם ישראל את האחריות על ניהול הזמן. כך גם המצווה הראשונה שנמסרה לכל עם ישראל ,של קידוש החודש :" וַיֹּאמֶר ד' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן, בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר. הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם, רֹאשׁ חֳדָשִׁים: רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם, לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה". (שמות, יב', א'-ב' ) .הקב"ה במצווה ראשונית זאת, העניק לעם ישראל את האחריות על הזמן.
הד לכך נמצא בהגותו של הרב אברהם יהושע הֶשל (1907 –1972) שהיה מהוגיה החשובים של יהדות ארצות הברית, פרופסור לאתיקה ולמיסטיקה בבית המדרש לרבנים באמריקה, חוקר מחשבת ישראל ופילוסוף. בספרו – "השבת ומשמעותה לאדם בן זמננו" ( 1951),הוא מאיר את ייחודיותה של השבת המאחדת וזיקתה למהויות – הזמן, מעשה בראשית והמקדש, וכך הוא כותב:" היום השביעי הוא כארמון בתוך הזמן, ובממלכת הזמן ימצא כל אדם את מקומו. אין המדובר בתאריך בלוח השנה, אלא באווירה רוחנית ייחודית…המילה קדוש אחד המושגים החשובים ביותר בתורה, המייצגים את סודו והודו של האלוקים, מופיעה לראשונה בסוף מעשה בראשית…ולא נקבע שום מקום מן המקומות להיות קדוש, אלא מה נאמר שם? ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו (בראשית, ב', ג')…לאחר זמן, לפני שניתנה תורה לעם הנבחר, נדרש מעם זה להיות- ממלכת כהנים וגוי קדוש, ורק לאחר שנכשל העם הזה ודרש אלוקים אשר יראום בעיני בשר ונטמאו בעגל, אז ניתן להם – לבל ילכו אחרי התוהו… ורבות הודגש במדרשים, שלא ניתן להם הצו לבנות את המשכן, אלא לאחר שנכשלו בעגל, ושלא ניתן להם אלא מפני שדרוש היה להם מתוך חולשתם".
הנה נוכחת השבת בזיקתה לבריאת העולם – זכר למעשה בראשית, באקורד הסיום של הקמת המשכן שנקרא אי"ה בשבת הבאה:" וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת כָּל הַמְּלָאכָה…וַתֵּכֶל כָּל עֲבֹדַת, מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד; וַיַּעֲשׂוּ, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ד' אֶת מֹשֶׁה, כֵּן עָשׂוּ" (שמות, לט', לב'-מג').
"וַיְכַל מֹשֶׁה, אֶת הַמְּלָאכָה" (שמות, מ', לג'). מתכתב לו במילה – וַיְכַל, עם סיומה של מלאכת בריאת העולם במעשה בראשית:" וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה, וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד; וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר, יוֹם הַשִּׁשִּׁי. וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, וְכָל צְבָאָם. וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה; וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה. וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי, וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ: כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ, אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת" (בראשית, ב', א'-ג').
כך שבת המאחדת מהדהדת במאמרו על השבת, של מנהיג ציוני ועיתונאי, עורך "הארץ", הסופר משה יוסף גליקסון ( 1878-1939), המציג את חשיבותה ומשמעותה החברתית של השבת המאחדת: "מקום כבוד נתייחד לשבת בעשרת הדיברות…מצוות השבת עומדת בשורה הראשונה בין החובות האנושיות המוסריות היסודיות…השבת היא שכלולה של היצירה וכתרה, סמל והבעה לעיקר הגדול של יצירה, או פעולה ותנועה של ההכרחי שלה – המנוחה…אתה מוצא כבר כאן את המסקנה האנושית הסוציאלית מן העיקר הדתי הראשוני– ויום השביעי שבת לד' אלוהיך, לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך עבדך ואמתך ובהמתך וגרך אשר בשעריך. כאן מתבטא כל אופייה המקורי של יצירה נעלה זו, המזיגה הנפלאה של היסוד הדתי הקוסמי והיסוד האנושי הסוציאלי, האמונה הדתית והדרישה המוסרית ממוזגות כאן לאחדות עליונה. היסוד המוסרי הסוציאלי שבשבת בולט. מצוות השבת אינה מנומקת כאן בששת ימי היצירה, אלא במוטיב הסוציאלי הברור- למען ינוח עבדך ואמתך כמוך וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך ד' אלוהיך משם, ביד חזקה ובזרוע נטויה, על כן צווך ד' אלוהיך לעשות את יום השבת. כאן נעשתה השבת, סמל וערובה לשוויון בני האדם- למען ינוח עבדך ואמתך כמוך, עדות חיה ונצחית לתורתה המוסרית היסודית של היהדות. השבת היא סמל הטוב המוסרי, המשפט והצדקה" (ספר השבת, הוצאת דביר, תרצ"ח עמ' 521).
הנה גם השבת המאחדת וזיקתה למקדש המאחד, מקבלת משמעות יתר, בפיוטו של רבי שלמה הלוי אלקבץ ( 1505-1584) אותו אנו שרים בתפילת קבלת השבת- לכה דודי, ואקטואלית ביתר שאת בימים אלו של מלחמת המצווה: "מִקְדַּשׁ מֶלֶךְ עִיר מְלוּכָה קוּמִי צְאִי מִתּוךְ הַהֲפֵכָה רַב לָךְ שֶׁבֶת בְּעֵמֶק הַבָּכָא וְהוּא יַחֲמול עָלַיִךְ חֶמְלָּהּ " .
הנה כי כן, המקדש המאחד והשבת המאחדת, יסייעו לנו לצאת מתוך הַהֲפֵכָה שהתרגשה עלינו בשבת שמחת תורה בשבעה באוקטובר, בְּעֵמֶק הַבָּכָא הדרומי.
רק בהתחברותנו באחדות, לקדושתה של השבת המאחדת, ולמשמעות העמוקה של הצו המוסרי – כל ישראל ערבים זה לזה, רק אז יתרחש תהליך הריפוי, היציאה והצמיחה מהטראומה:"קוּמִי צְאִי מִתּוךְ הַהֲפֵכָה" ואז תעטוף אותנו החֶמְלָּהּ הכה נדרשת בימים אלו: "וְהוּא יַחֲמול עָלַיִךְ חֶמְלָּהּ".
הנה בכוחה של השבת לאחד את הניגודים, המוארים בשיר : "שְׁתַלְתֶּם נִגּוּנִים בִּי, אִמִּי וְאָבִי, נִגּוּנִים מִזְמוֹרִים שְׁכוּחִים … נִגּוּנֶיךָ, אָבִי, וְשִׁירַיִךְ אִמִּי, בְּדָפְקִי נֵעוֹרִים וְשָׁבִים. הִנֵּה אַאֲזִין שִׁיר עַרְשִׂי הָרָחוֹק הִבִּיעַ פִּי אֵם אֱלֵי בַּת. הִנֵּה לִי תִּזְהַרְנָה בְּדֶמַע וּשְׂחוֹק "אֵיכָה" וּזְמִירוֹת שֶׁל שַׁבָּת".
מילות השיר נכתבו בשנת 1944 על ידי פניה ברגשטיין ( 1908-1950), שעלתה לארץ מפולין והצטרפה לחלוצים שהקימו את קיבוץ גבת. השיר נכתב בהשפעת ועידת הקיבוץ המאוחד שהתקיימה בינואר של אותה שנה, בה השתתפה פניה כנציגת קיבוץ גבת. בוועידה זו התוודעה פניה, בעקבות עדויות של ניצולים, למאורעות הקשים המתרחשים באירופה. בשיר מתארת פניה את געגועיה העזים להוריה שנשארו באירופה וכן את געגועיה להווי המסורתי שספגה בביתה בגולה, לניגוני וזמירות השבת, טרם ידעה מה עלה בגורלם של הוריה בתקופת השואה.
הנה דוגמא נוספת לכוחה של השבת לאחדות הניגודים של – הַבְּרוֹשׁ, האֵזוֹב והַדַּרְדַּר, המוארת בשירו של יהושע רבינוב ( 1904 – 2000 ) מקיבוץ גבת שאותו כתב ב1944: "יָרְדָה הַשַּׁבָּת אֶל בִּקְעַת גִּנּוֹסָר, וְנִיחוֹחַ עַתִּיק בְּשׁוּלֶיהָ… נָשְׁקָה הַשַּׁבָּת לְרֹאשׁוֹ שֶׁל הַבְּרוֹשׁ, לָאֵזוֹב שֶׁבַּסֶּלַע נָשָׁקָה. וַיְהִי הַדַּרְדַּר לְשַׁרְבִיט שֶׁל מַלְכוּת עַל רָמוֹת דְּמָמָה מְרוֹנֶנֶת". אכן כן, אל נאמר, אין סיכוי לאחדות הניגודים. כן, יש סיכוי, זה ניתן, אם נאמין ונפעל ביחד , למרות ההבדלים שבתוכנו.
המקדש והשבת המאחדת מתנגנים באוזנינו, בפיוט האחדות והכיסופים בשבת – יָהּ אֶכְסֹף, אותו חיבר רבי אהרון הגדול מקרלין ( 1736 – 1772 ) : יָהּ אֶכְסֹף נֹעַם שַׁבָּת הַמַּתְאֶמֶּת וּמִתְאַחֶדֶת בִּסְגֻלָּתֶךָ. מְשֹׁךְ נֹעַם יִרְאָתְךָ לְעַם מְבַקְשֵׁי רְצוֹנֶךָ. קַדְּשֵׁם בִּקְדֻשַּׁת הַשַּׁבָּת הַמִּתְאַחֶדֶת בְּתוֹרָתֶךָ. פְּתַח לָהֶם נֹעַם וְרָצוֹן לִפְתּוֹחַ שַׁעֲרֵי רְצוֹנֶךָ הָיָה הֹוֶה שְׁמוֹר שׁוֹמְרֵי וּמְצַפִּים שַׁבַּת קָדְשֶׁךָ, כְּאַיָּל תַּעֲרֹג עַל אֲפִיקֵי מָיִם, כֵּן נַפְשָׁם תַּעֲרֹג לְקַבֵּל נֹעַם שַׁבָּת הַמִּתְאַחֶדֶת בְּשֵׁם קָדְשֶׁךָ ".
רק באמונה, בתקווה וביחד ננצח – עם ישראל חי.
כותב: ד"ר זאב פרידמן מנכ"ל עמותת מלבב
