"הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט" ( ח.נ. ביאליק, בעיר ההרגה, פרעות קישינב 1903 ).
המלחמה היא מלחמת מצווה למחיית זכר עמלק: "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ… תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח" ( דברים, כה').
חרדת הנטישה היא מצב פסיכולוגי , שבו אדם חש חרדה קיצונית הנובעת מפרידה של הפרט ממושא הקשר הרגשי וההתקשרות שלו (לדוגמה: בית, חפץ, או אדם כלשהו כמו אב, אם, אהוב או בן זוג). במצבים בהם החרדה מוגברת או פוגעת בתפקוד התקין של האדם – היא נקראת הפרעת חרדת פרידה ( ( Separation Anxiety Disorder .המשותף לכל הסובלים מחרדת נטישה היא הופעתה של תחושת פחד עד תחושה של חוסר אונים ואף תחושת כיליון, במצבים של פרידה מאדם משמעותי. כך למשל יש המביעים חרדה גדולה ותחושה כי "זנחו אותם לאנחות", מכאן שישנן צורות רבות לביטויה של חרדת נטישה. ישנן סיבות רבות לחוויה של חרדת נטישה בקרב מבוגרים, חלקן קשורות באירועי עבר קשים, אחרות בקיומה של חרדת פרידה כבר מהילדות. גורם אחר העלול להביא לחרדת נטישה הוא חוסר ביטחון עצמי או דימוי עצמי נמוך, הבאים לידי ביטוי ביצירת תלות של אדם באדם משמעותי או במקום המעניק את הביטחון שחסר לאדם. כאשר דמות זו או מקום זה נעדרים, עלולה להתפתח חרדת נטישה. ( מתוך: ויקיפדיה ומכון ד"ר טל).
פרשתנו מציגה לנו את אירוע חטא העגל, כתסמונת בעלת משמעות חמורה, שחושפת בעצימות גבוהה, את מחולל החטא, הנוכח בגורם הנפשי של חברת עגל הזהב – חרדת הנטישה הקולקטיבית.
הבה נבחן את תסמונת חרדת הנטישה הקולקטיבית, כקטליזטור מחולל של חטא העגל, כפי שהיא משתקפת בפרשתנו:"וַיַּרְא הָעָם, כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר, וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ, כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ"( שמות, לב', א').
הנה לראשונה בפרשתנו, הועמד עם ישראל באתגר החוסן האמוני והנפשי, כאשר משה – המנהיג, האבא, לא נמצא פיזית בסביבה.
דומה שמבחינה אמונית בקב"ה, עם ישראל לא נטש את אמונתו בקב"ה וראה בחטא העגל, רק סוג של תיווך לעבודת ד' שבו האמין: "וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ". אבל דומה שמבחינה נפשית הם לוקים בתסמונת חרדה קולקטיבית ומדד החוסן הנפשי הקולקטיבי שלהם, נמוך מאד. משה בתפיסתם, הוא הדמות הכול יכול, המתווכת והמנגישה להם, את האמונה באלוקים. וכך הם אומרים זאת:" כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ". עם ישראל מציג תלות מוחלטת במשה. הם אולי בני חופש, אבל לא, בני חירות. מבחינה אמונית, העגל הוא חלופה, להנגשה של משה את האלוקים. אבל מבחינה נפשית, הם בחוסן נפשי נמוך, חרדת הנטישה השתלטה עליהם.
הנה כי כן, באירוע חטא העגל בפרשתנו התרחש משבר חברתי נפשי, המאופיין בחששות, בחרדות, בתחושת נטישת האבא משה, בתגובת דחק – פוסט טראומטית . הפרקטיקה הפתולוגית שבה מצא העם כביכול, פתרון למצבו המיוחד, הייתה בהתחברות למשהו מוחשי מלאכותי, שיהווה תחליף לפער הנטישה וההתרחקות מעוגן האב והמנהיג.
איך עושים זאת? ביצירת דמות של עגל זהב. סוג של משהו כביכול מוחשי, שאפשר להתחבר אליו. עגל הזהב ,הפך למותג של חברה חרדתית קלוקלת.
כך נמצא סעד וסנגוריה, לגישה המגוננת על החוסן האמוני של בני ישראל, במעשה חטא העגל והמנסה להבין, מדוע זה קרה.
ראשון הסנגורים לאי ערעור החוסן האמוני בקב"ה, של חברת עגל הזהב, הוא ר' יהודה הלוי החבר בספר הכוזרי: "אמר החבר-האומות בזמן ההוא היו עובדים צורות וגם הפילוסופים המביאים מופת על הייחוד ועל האלוהות, לא היו עומדים מבלי צורה שמכוונים אליה ואומרים להמונם, כי הצורה הזאת ידבק בה ענין אלוה….ונשארו העם מצפים לרדת משה, והם לא שינו תיאורם ועדיים ובגדיהם…ממתינים למשה, ובושש מהם ארבעים יום והוא לא לקח צידה ולא נפרד מהם אלא על מנת שישוב ליומו, אז גברה המחשבה הרעה על קצת ההמון והתחילו העם להיחלק מחלקות ומרבים העצות והמחשבות, עד שנצטרכו מהם אנשים לבקש נעבד מורגש, יכוונו נגדו כשאר האומות, מבלי שיכחשו באלוהות מוציאם ממצרים…וחטאתם היתה בציור אשר נאסר עליהם ושייחסו ענין אלוהי על מה שעשו בידם ורצונם מבלי מצות האלוהים" ( הכוזרי, מאמר, א', צז').
כך גם נמצא תמיכה לחוסן האמוני של קהילת חטא העגל, אצל נחמה ליבוביץ( 1905- 1997): "לפי דעתו של ר' יהודה הלוי, אין אפוא העגל חטא ואין עשיית הכרובים מצוה מפני שזו עבודה זרה גסה וזו סמליות אצילה- אלא רק מפני שהכרובים נעשו על פי צו מפורש ולכן עשייתם מצוה והעגל נעשה על פי שרירות לבם של בני אדם ואין אדם רשאי לקבוע לו דרכי עבודת ד' כטוב בעיניו, כרצונו, כטעמו".
גם רבנו יוסף בכור שור מבעלי התוספות שחי במאה ה12, סבור שלא אלוהות רצו לעשות להם, אלא מנהיג שינהיגם במקום משה שלא חזר.
אז אם לא היה בחטא העגל ערעור החוסן האמוני של בני ישראל, עלינו לשאול – מה בעצם הייתה מהות חטא העגל, שנולד כתוצאה מתסמונת חרדת הנטישה הקולקטיבית ? וכל זה קורה בעיצומו של תהליך שינוי מהותי של עם ישראל, הנתון בסדרת שינוי חינוכית חברתית, מעבדות לחירות, מתלות לעצמאות.
הבה נטען שמהות חטא העגל שנוצר, כתוצאה מחרדת הנטישה הקולקטיבית, הינה ממוקדת במישור הנפשי, המעוגנת בתלות פתולוגית של בני ישראל, כביכול, באלוהותו של משה, בראייתם אותו כשליח אלוקי, המתווך והמנגיש את אמונתם לקב"ה. במילים אחרות, עם ישראל סובל מתחושת נטישה נפשית , בעקבות היעלמותו של המנהיג משה, שהיה עבור עם ישראל, סוג של מלאך נציג אלוקים. סוג של מתווך אולטימטיבי לאלוקים.
הבה נסביר, שתפיסה זאת של אלוהותו של משה, התגבשה והתעצבה אצל בני ישראל, כתוצאה מאירועים ניסיים שונים אותם הם חוו, כשראו את משה במצרים, מרים את מטהו ומבצע את הניסים, האותות והמופתים, את הנחש שהפך לתנין, את מכות מצרים, את קריעת ים סוף, את משה השופט העליון הכול יכול, ששופט את העם מבוקר עד ערב, שהרי מוסד המשפט נקרא במקורותינו- אלוהים. אז בעיני עם ישראל, משה לא נתפס כבשר ודם רגיל, אלא כדמות אלוקית.
כך כולנו נרגשים ובעיניים דומעות, עת אנו שרים את הפיוט – מַכְנִיסֵי רַחֲמִים, בימים של תפילות הסליחות והימים הנוראים. פיוט זה מיוחד בכך, שאינו פונה אל בני אנוש, ואף אינו פונה אל הקב"ה, אלא אל המלאכים המתווכים. בעקבות עובדה זאת, עמד הפיוט במרכזו של פולמוס שהחל עוד בתקופת הראשונים: "מַכְנִיסֵי רַחֲמִים! הַכְנִיסוּ רַחֲמֵינוּ לִפְנֵי בַּעַל הָרַחֲמִים. מַשְׁמִיעֵי תְפִלָּה! הַשְׁמִיעוּ תְפִלָּתֵנוּ לִפְנֵי שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה. מַשְׁמִיעֵי צְעָקָה! הַשְׁמִיעוּ צַעֲקָתֵנוּ לִפְנֵי שׁוֹמֵעַ צְעָקָה. מַכְנִיסֵי דִּמְעָה! הַכְנִיסוּ דִמְעוֹתֵינוּ לִפְנֵי מֶלֶךְ מִתְרַצֶּה בִּדְמָעוֹת. הִשְׁתַּדְּלוּ וְהַרְבּוּ תְּחִנָּה וּבַקָּשָׁה, לִפְנֵי מֶלֶךְ אֵל רָם וְנִשָּׂא. הַזְכִּירוּ לְפָנָיו, הַשְׁמִיעוּ לְפָנָיו, תּוֹרָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים שֶׁל שׁוֹכְנֵי עָפָר. יִזְכֹּר אַהֲבָתָם, וִיחַיֶּה זַרְעָם, שֶׁלֹּא תֹאבַד שְׁאֵרִית יַעֲקֹב ".
עוד בתקופת הראשונים, ובמשך דורות, עמד הפיוט "מַכְנִיסֵי רַחֲמִים", במרכזו של פולמוס, בו השתתפו רבים מחכמי ישראל. נושא המחלוקת היה, האם מותר לומר את הפיוט, או שהדבר אסור, שכן הפיוט מעיד על חוסר אמונה. שורש הבעיה הוא, היותו של הפיוט סותר לכאורה את העיקר החמישי, משלושה עשר עיקרי האמונה של הרמב"ם: "אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה, שֶׁהַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ, לוֹ לְבַדּוֹ רָאוּי לְהִתְפַּלֵּל, וְאֵין רָאוּי לְהִתְפַּלֵּל לְזוּלָתוֹ".
כמו כן, לכאורה ההתנגדות לאמירת הפיוט, משתקפת במאמר חז"ל בתלמוד הירושלמי: "רַבִּי יוֹדָן אָמַר מִשְּׁמֵיה דִּידֵיה, בָּשָׂר וָדָם יֵשׁ לוֹ פָּטְרוֹן, אִם בָּאת לוֹ עֵת צָרָה אֵינוֹ נִכְנָס אֶצְלוֹ פִּתְאוֹם, אֵלָא בָּא וְעוֹמֵד לוֹ עַל פִּתְחוֹ שֶׁל פָּטְרוֹנוֹ, וְקוֹרֵא לְעַבְדּוֹ אוֹ לְבֵן בֵּיתוֹ, וְהוּא אוֹמֵר אִישׁ פְּלוֹנִי עוֹמֵד עַל פֶּתַח חֲצֵרְךָ, שֶׁמָּא מַכְנִיסוֹ וְשֶׁמָּא מַנִּיחוֹ. אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ כֵּן, אִם בָּא עַל אָדָם צָרָה יִצְוַוח, לֹא לְמִיכָאֵל וְלֹא לְגַּבְרִיאֵל, אֵלָא לִי יִצְוַוח, וַאֲנִי עוֹנֶה לוֹ מִיָּד"( תלמוד ירושלמי, מסכת ברכות, פרק ט', הלכה א').
גם המהר"ל מפראג ( 1512-1609), בנתיבות עולם, נתיב העבודה יב' כתב, שאין לומר את הפיוט בצורתו המקובלת, ויש לדלג עליו או שיש לשנות את הנוסח. כך גם החת"ם סופר( 1762-1839) בשו"ת או"ח, קסו', העיד על עצמו, שהוא מאריך בתפילת נפילת אפיים, כדי להימנע מלומר את הפיוט.
דומה, שתסמונת חרדת הנטישה ממשה רבנו, בה לקו בני ישראל ,שהפועל היוצא ממנה היה בעשיית עגל הזהב, יסודה בתלות העוצמתית שלהם במשה ובהאלהותו ( מלשון- אלוקים) כפי שמתארת זאת פרשתנו:" וַיַּרְא הָעָם, כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר; וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ…וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם".
פרשתנו קוראת לבני ישראל, היזהרו מאלוהותו של אדם כלשהו. הימנעו מלהפוך אדם לדרגת מלאך כל יכול, שגורמת לכם לפתח בו תלות פתולוגית, שעלולה להביא אתכם לתסמונת של חרדת נטישה קולקטיבית, על משמעויותיה והשלכותיה.
פרשתנו היא מסר חשוב לכולנו בכל מישורי חיינו השונים, להתרחק מאלוהותו של בשר ודם ולהיזהר מפיתוח סימביוזה של תלות באדם, שיש בה עיוורון וקהות חושים. פרשתנו מציבה לנו תמרור אזהרה כנגד אלוהי זהב שונים. הקריאה ברורה- הדירו רגלכם ממרחבי סגידה והשתעבדות מוחלטת לאלוהי זהב.
הנה כי כן, לפני 525 ימים, בשעה 6.29 בבוקרו של חג שמחת תורה בשבעה באוקטובר, התרגש עלינו אסון נוראי, שגרם בעיקר, לתושבי עוטף עזה והישובים הסמוכים לו – חרדת נטישה קולקטיבית, של היעלמות המדינה והצבא. חרדת הנטישה הקולקטיבית זעקה לעברם –היכן אתם?, מדוע אתם בוששים מלהגיע אלינו?. כמו בחרדת הנטישה המתוארת בפרשתנו: "וַיַּרְא הָעָם, כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר… כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לו".
כך נשמעת כבר 525 ימים, זעקת חרדת הנטישה של החטופים ממעמקי האדמה בחשיכת המאפליה במנהרות החמאס העמלקי.
אומה שלמה ביחד, מתפללת ומייחלת לנס חג הפורים, לשובם של החטופים, במהרה הביתה, זה צו השעה. כמאמר אסתר במגילה: "וַתֹּ֥אמֶר אֶסְתֵּ֖ר לְהָשִׁ֥יב אֶֽל מָרְדֳּכָֽי: לֵךְ֩ כְּנ֨וֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִ֜ים הַֽנִּמְצְאִ֣ים בְּשׁוּשָׁ֗ן".
לאחר שובם הביתה, של כל החטופים, נמוטט את שלטון החמאס העמלקי ונשיב לנו את עוצמת ההתרעה, כמאמר המגילה בפורים: " כִּֽי נָפַ֥ל פַּֽחַד הַיְּהוּדִ֖ים עֲלֵיהֶֽם… בַּיּ֗וֹם אֲשֶׁ֨ר שִׂבְּר֜וּ אֹיְבֵ֤י הַיְּהוּדִים֙ לִשְׁל֣וֹט בָּהֶ֔ם וְנַהֲפ֣וֹךְ ה֔וּא, אֲשֶׁ֨ר יִשְׁלְט֧וּ הַיְּהוּדִ֛ים הֵ֖מָּה בְּשֹׂנְאֵיהֶֽם", ואז נוכל בעזרת ד' לזכות: " לַיְּהוּדִ֕ים הָֽיְתָ֥ה אוֹרָ֖ה וְשִׂמְחָ֑ה וְשָׂשֹׂ֖ן וִיקָֽר".
באמונה, בתקווה וביחד – ננצח
כותב: ד"ר זאב פרידמן מנכ"ל עמותת מלבב
