לעדי עד נזכור ולא נשכח, כיצד אירע טבח חמאס העמלקי, בשבת שמחת תורה בשבעה באוקטובר בשעה 6.29 בבוקר: "הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט" ( ח.נ. ביאליק, בעיר ההרגה, פרעות קישינב 1903 ).
חובת הציווי הפותחת את פרשתנו: "ואַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"( שמות, כז',כ'), נמהלת בדם הציווי, במצוות הזיכרון ומחיית עמלק: "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ… תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח" (דברים, כה').
מלחמת המצווה בה אנו נתונים כבר 518 יום, אין צודקת ממנה.
היא מצווה אותנו – ראשית, השבת כל החטופים לחיק משפחותיהם, שנית, מיטוט שלטון חמאס העמלקי ומחייתו.
שלוש מצוות נצטוו ישראל בשעת כניסתן לארץ:" למנות להם מלך … להכרית זרעו של עמלק … ולבנות להם בית הבחירה" (הרמב"ם, הלכות מלכים ומלחמות, א', א').
הנה פרשתנו העוסקת בציווי להקמת המשכן, המתלכדת עם שבת זכור בציווי למחיית זכר עמלק, מצווה אותנו בימים אלו למחות את זכר החמאס העמלקי.
באבחה אחת חווינו מעבר בינארי, מששה באוקטובר לשבעה באוקטובר.
דומה שעברנו סוג של אִתְחוּל מחדש.
כל המחלוקות, המחיצות והגדרות, עד ה-6.10 , נפלו באבחת חרבות ברזל.
צבא המילואים על עדותיו, מגזריו ושבטיו, נכנס מתחת לאלונקה, כאיש אחד בלב אחד.
ו' הַמְּחַבֶּרֶת בפרשתנו הוארה באור יקרות של הָאוּרִים והַתֻּמִּים, אותם נשא בראש בגאון, בכל מלחמה, שבט לוי בייצוגו של הכהן הגדול: ”וְנָתַתָּ אֶל חֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט אֶת הָאוּרִים וְאֶת הַתֻּמִּים וְהָיוּ עַל לֵב אַהֲרֹן בְּבֹאוֹ לִפְנֵי ד' וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת מִשְׁפַּט בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל לִבּוֹ לִפְנֵי ד' תָּמִיד” (שמות, כ"ח, ל').
כך הָאוּרִים והַתֻּמִּים מאירים את אורם, במלחמתו של דוד המלך בעמלק .
אנו מתוודעים לאכזריות עמלק: "וַיְהִ֞י בְּבֹ֨א דָוִ֧ד וַאֲנָשָׁ֛יו צִֽקְלַ֖ג בַּיּ֣וֹם הַשְּׁלִישִׁ֑י וַעֲמָלֵקִ֣י פָֽשְׁט֗וּ אֶל נֶ֙גֶב֙ וְאֶל צִ֣קְלַ֔ג וַיַּכּוּ֙ אֶת צִ֣קְלַ֔ג וַיִּשְׂרְפ֥וּ אֹתָ֖הּ בָּאֵֽשׁ וַיִּשְׁבּ֨וּ אֶת הַנָּשִׁ֤ים אֲשֶׁר בָּהּ֙ מִקָּטֹ֣ן וְעַד־גָּד֔וֹל …וַיָּבֹ֨א דָוִ֤ד וַאֲנָשָׁיו֙ אֶל־הָעִ֔יר וְהִנֵּ֥ה שְׂרוּפָ֖ה בָּאֵ֑שׁ וּנְשֵׁיהֶ֛ם וּבְנֵיהֶ֥ם וּבְנֹתֵיהֶ֖ם נִשְׁבּֽוּ׃ וַיִּשָּׂ֨א דָוִ֜ד וְהָעָ֧ם אֲשֶׁר אִתּ֛וֹ אֶת קוֹלָ֖ם וַיִּבְכּ֑וּ עַ֣ד אֲשֶׁ֧ר אֵין בָּהֶ֛ם כֹּ֖חַ לִבְכּֽוֹת. וּשְׁתֵּ֥י נְשֵׁי דָוִ֖ד נִשְׁבּ֑וּ אֲחִינֹ֙עַם֙ הַיִּזְרְעֵלִ֔ית וַאֲבִיגַ֕יִל אֵ֖שֶׁת נָבָ֥ל הַֽכַּרְמְלִֽי".
בנקודת שפל זאת, דוד פונה בשאלה לאוּרִים והַתֻּמִּים שבאפודו של אביתר הכהן: "וַיֹּ֣אמֶר דָּוִ֗ד אֶל אֶבְיָתָ֤ר הַכֹּהֵן֙ בֶּן־אֲחִימֶ֔לֶךְ הַגִּֽישָׁה נָּ֥א לִ֖י הָאֵפ֑וֹד וַיַּגֵּ֧שׁ אֶבְיָתָ֛ר אֶת הָאֵפ֖וֹד אֶל דָּוִֽד׃ וַיִּשְׁאַ֨ל דָּוִ֤ד בד' לֵאמֹ֔ר- אֶרְדֹּ֛ף אַחֲרֵ֥י הַגְּדוּד הַזֶּ֖ה הַאַשִּׂגֶ֑נּוּ , וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ – רְדֹ֔ף כִּֽי הַשֵּׂ֥ג תַּשִּׂ֖יג וְהַצֵּ֥ל תַּצִּֽיל".
דוד יוצא למלחמה בעמלק ממוטט אותו ומשחרר את השבויים: "וַיִּרְדֹּ֣ף דָּוִ֔ד ה֖וּא וְאַרְבַּע מֵא֣וֹת אִ֑ישׁ… וַיַּכֵּ֥ם דָּוִ֛ד מֵהַנֶּ֥שֶׁף וְעַד הָעֶ֖רֶב לְמׇחֳרָתָ֑ם וְלֹא נִמְלַ֤ט מֵהֶם֙ אִ֔ישׁ כִּי֩ אִם אַרְבַּ֨ע מֵא֧וֹת אִֽישׁ נַ֛עַר אֲשֶׁר רָכְב֥וּ עַל הַגְּמַלִּ֖ים וַיָּנֻֽסוּ. וַיַּצֵּ֣ל דָּוִ֔ד אֵ֛ת כׇּל אֲשֶׁ֥ר לָקְח֖וּ עֲמָלֵ֑ק וְאֶת שְׁתֵּ֥י נָשָׁ֖יו הִצִּ֥יל דָּוִֽד" (שמואל א', ל', א'-יט').
מטרות מלחמתו של דוד בעמלק ,הושגו- שחרור השבויים והחטופים ומיטוט עמלק.
101 פסוקים בפרשתנו. מתוכם, 89 פסוקים הפותחים באות ו' הַמְּחַבֶּרֶת.
הנה רק מקצתם: וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ…וְאַתָּה הַקְרֵב… וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי-קֹדֶשׁ… וְאַתָּה, תְּדַבֵּר… וְאֵלֶּה הַבְּגָדִים… וְהֵם יִקְחוּ… וְעָשׂוּ, אֶת-הָאֵפֹד… וְיִרְכְּסוּ אֶת הַחֹשֶׁן… וְהִלְבַּשְׁתָּ אֹתָם… וּבִגְדֵי הַקֹּדֶשׁ… וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".
כך מוארת ו' הַמְּחַבֶּרֶת, באוּרִים והַתֻּמִּים, בחושן אפודו של הכהן הגדול בפרשתנו, בהארת אבני החושן, המחברות את השבטים – בדגש למיקומן.
האבנים מייצגות את אחדות שבטי ישראל ולא את אחידותם, בכפיפה אחת ובמרחב אחד, על שונוּת–מאפייניהם, אישיותיהם, דעותיהם, השקפותיהם, תכונותיהם ועיסוקיהם:
"וְעָשׂוּ אֶת הָאֵפֹד …וְלָקַחְתָּ, אֶת שְׁתֵּי אַבְנֵי שֹׁהַם; וּפִתַּחְתָּ עֲלֵיהֶם, שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. שִׁשָּׁה, מִשְּׁמֹתָם, עַל, הָאֶבֶן הָאֶחָת; וְאֶת שְׁמוֹת הַשִּׁשָּׁה הַנּוֹתָרִים, עַל הָאֶבֶן הַשֵּׁנִית כְּתוֹלְדֹתָם …וְעָשִׂיתָ חֹשֶׁן מִשְׁפָּט, מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב כְּמַעֲשֵׂה אֵפֹד, תַּעֲשֶׂנּוּ…וּמִלֵּאתָ בוֹ מִלֻּאַת אֶבֶן, אַרְבָּעָה טוּרִים אָבֶן … וְהָאֲבָנִים תִּהְיֶיןָ עַל שְׁמֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עַל שְׁמֹתָם; פִּתּוּחֵי חוֹתָם, אִישׁ עַל שְׁמוֹ, תִּהְיֶיןָ, לִשְׁנֵי עָשָׂר שָׁבֶט" (שמות, כח', ו"-כא').
מפרש רש"י – "כְּתוֹלְדֹתָם– כסדר שנולדו-ראובן ,שמעון, לוי ,יהודה ,דן, נפתלי על האחת ועל השנית-גד, אשר, יששכר, זבולון, יוסף, בנימין…וּמִלֵּאתָ בוֹ מִלֻּאַת אֶבֶן– על שם שהאבנים ממלאות גומות המשבצות המתוקנות להן, קורא אותן בלשון – מילואים".
דומה, שלפנינו לראשונה, לידת האתוס של המילואים– צבא העם. כל צבעי האבנים של שבטי ישראל ,מאירים לנו בחוויית שירות המילואים, באור יקרות הצבוע בצבע ירוק– מדי צבא העם במילואים, יסוד החיבור של עוצמתנו ,קיומנו ועתידנו במדינתנו.
הנה באבחת חרבות ברזל, צבא המילואים שהוא צבא העם, גויס בצו 8 למלחמת המצווה, כשאחוזי ההתייצבות הגיעו לשיעורים של 150%. היו גם לא מעטים בארץ ובחו"ל, שהתנדבו ביוזמתם למילואים.
צבא העם הוא בבואתה של החברה הישראלית, על רבדיה השונים, מדגם מייצג של ריבוד ושונות, בין דורי, בין גילאים, השקפות, דעות, עדות, דתיים וחילוניים, ימנים ושמאלנים. מרחב המילואים, מאופיין בחיבור בין האנשים, כמו ו' הַמְּחַבֶּרֶת –באווירה, באחדות, בסולידריות, בערבות ההדדית, בהקשבה, בכבוד ההדדי איש לרעהו, באחריות המשותפת.
ו' הַמְּחַבֶּרֶת של צבא המילואים, צבועה בצבע מדי הזית ,הבוהק במשמעות, בייעוד ובתכלית, המחברת את כולנו, מבני העשרים ועד השבעים ,לשבט אחים ואחיות גם יחד.
כך גם נוכחת בשבת זכור, ו' הַמְּחַבֶּרֶת באוּרִים והַתֻּמִּים, באפודו של הכהן הגדול, בציווי של מלחמת המצווה: "זָכוֹר, אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק, בַּדֶּרֶךְ, בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה, עָיֵף וְיָגֵעַ; וְלֹא יָרֵא, אֱלֹהִים. וְהָיָה בְּהָנִיחַ ד' אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב, בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ד' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק, מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם; לֹא, תִּשְׁכָּח " (דברים, כה', יז'- יט').
מה המאפיין של איום עמלק ? עמלק צופה בנו מידי יום ביומו ומחכה לאותה שעת כושר, שיוכל לתקוף אותנו ולהשמידנו.
מתי זה קורה? כאשר עם ישראל מציג לאויבו העמלקי ולאויביו האחרים, את חולשתו, חוסנו הירוד, רפיסותו, ואת תמונת המאבקים והשסעים הפנימיים שבתוכו – "וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה, עָיֵף וְיָגֵעַ; וְלֹא יָרֵא, אֱלֹהִים" .
" אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ"- מפרש רש"י :לשון קור וחום". כלומר, האיום העמלקי ,מתעצם ועלול להיות ממשי, במציאות של פלגנות בינארית וקיצונית שבתוכנו- מציאות של קור קיצוני מצד אחד של המתרס וחום קיצוני מצד שני של המתרס.
בדיוק במציאות בינארית זאת, קרה לנו בשבעה באוקטובר, סוג של אתחול מחדש באוּרִים והַתֻּמִּים של היציאה למלחמת המצווה ב- ו' הַמְּחַבֶּרֶת, שחיברה את הקצוות שבתוכנו, לנקודת האיזון והפשרה, שבין הקור והחום הקיצוניים, סוג של מרחב חיים פושר, של אחדות הלבבות.
אבל הציווי אותו יאמרו כל בית ישראל , בכל בתי הכנסת, השבת: "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק… תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח", מחייב את כל עם ישראל ללא יוצא מן הכלל, להיכנס מתחת לאלונקה ולהשתתף באופן פעיל במחיית עמלק במלחמת המצווה.
כולם מחויבים, גם שבט לוי העכשווי, בהארת הציווי של ו' הַמְּחַבֶּרֶת באוּרִים והַתֻּמִּים, באפודו של הכהן הגדול, אותם נשא אביתר הכהן, במלחמת דוד בעמלקי.
כך גם בברכת משה לשבט לוי: "וּלְלֵוִי אָמַר תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ לְאִישׁ חֲסִידֶךָ"( דברים, לג', ח').
הנה כי כן, במלחמת העמלקי הראשון, הנחייתו של משה ליהושע, לצאת ולהילחם באופן פעיל בעמלק – אין פטור:" וַיָּבֹא, עֲמָלֵק; וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל, בִּרְפִידִם…וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים, וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק…וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ, כַּאֲשֶׁר אָמַר לוֹ מֹשֶׁה לְהִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק … וַיַּחֲלֹשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַמּוֹ, לְפִי חָרֶב" ( שמות, יז', ח'-יג').
רק אם כולנו ביחד, נאמץ את ו' הַמְּחַבֶּרֶת, ונדע לחבר את כל האבנים השונות שבתוכנו, לחושן אחד, של חוסן אחדות הלבבות, ונתחבר לצבע התכלת, שהוא צבע שאיננו בוהק בקיצוניותו, שנוצר מערבוב של הצבעים כחול ולבן- צבעי דגל מדינתנו, רק אז נזכה לשמחה , כמאמר פורים: שושנת יעקב צהלה ושמחה בראותם יחד תכלת מרדכי".
כך למדנו: "שהתכלת דומה לים, וים דומה לרקיע, ורקיע דומה לכיסא הכבוד"( רמב"ן, במדבר טו', לט').
הראי"ה קוק ( 1865-1935 ) שלימדנו את לימוד תהליך הגאולה קמעא קמעא, שראה בציונות תהליך של ראשית צמיחת גאולתנו, גם טבע את המושג, 30 שנה לפני הקמת המדינה – "מדינת ישראל, יסוד כסא ד' בעולם", וכך הוא מסביר: "מדינה שהיא ביסודה אידיאלית, שחקוק בהוויתה תוכן האידיאלי היותר עליון … ומדינה זו היא מדינתנו, מדינת ישראל, יסוד כסא ד' בעולם… כדי להעלות אורו בימי חושך".
הנה כי כן, בימים אלו, הכיסא יהיה שלם, רק אם ייעשה התיקון הנדרש בהארת ו' הַמְּחַבֶּרֶת, לאחר שכל האחראים לאסון השבעה באוקטובר, יישאו באחריות, ויפנו את הכיסא הרעוע שלהם. הכיסא יתוקן רק לאחר הקמתה של ועדת חקירה ממלכתית , שתסביר לא רק, מָה קרה, אלא ובעיקר, לָמָּה קרה.
הכיסא יהיה שלם, רק אם ייעשה התיקון הנדרש בהארת ו' הַמְּחַבֶּרֶת את כולם, בנשיאה שווה בנטל האלונקה, בקיום המצווה בשבת זכור, במחיית העמלקים שמסביבנו, במלחמת המצווה: "זָכוֹר, אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק…תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק, מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם, לֹא תִּשְׁכָּח".
מדינת ישראל, יסוד כסא ד' בעולם… כדי להעלות אורו בימי חושך.
רק באמונה , בתקווה וביחד – ננצח.
כותב: ד"ר זאב פרידמן מנכ"ל עמותת מלבב
