"הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט" ( ח.נ. ביאליק, בעיר ההרגה, פרעות קישינב 1903 ).
המלחמה היא מלחמת מצווה למחיית זכר עמלק: "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ… תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח" ( דברים, כה').
הערב טולטלנו שוב, בעקבות פרסום תוצאות התחקיר של צה"ל, על חלקו ואחריותו במלחמת חרבות ברזל.
התוודענו למידע המפורט – מָה קרה ?. אך לא קבלנו מידע – לָמָּה קרה?. גם חסרים התחקירים על חלקם ואחריותם של זרועות הביטחון הנוספים – השב"כ, המוסד והמל"ל. אבל בעיקר חסר התחקיר המקיף ,של ועדת חקירה ממלכתית, אודות חלקם ואחריותם של הדרג המדיני, הביטחוני והצבאי – מָה ולָמָּה קרה.
אנו נתונים כבר 511 ימים בטראומה קולקטיבית, שפקדה אותנו בשעה 6.29 בבוקר, בשבת שמחת תורה, השבעה באוקטובר. בימים אלו, אנו מתפללים ומייחלים לשובם של כל החטופים הביתה, בראש ובראשונה, ולאחר מכן, למיטוט שלטונו של חמאס העמלקי.
אנו מאמינים בעזרת ד', בסגולתו של עמנו הנפלא והטהור, שבתקווה ובאמונה ,יירפא מהטראומה הקולקטיבית , כמו בשירו של שלמה ארצי:" אתמול היה טוב, ויהיה גם מחר".
הנה כי כן, פרשתנו מעירה ומאירה את נפשנו, כי יש תקווה ואמונה לריפוי מטראומה קולקטיבית, שממנה רק תבוא צמיחה.
הנה נדון בשאלה, מה קדם לְמָה? – האם אירוע הקמת המשכן בפרשתנו, קדם לאירוע חטא עגל הזהב ושבירת הלוחות, שאליו נתוודע, רק בעוד שבועיים בפרשת כי תשא ? או להפך ?
ספר שמות בחלקו הראשון מציג לנו את תסמונת מצרים שעדיין מהולה בדמם של עם העבדים שזה עתה יצא ממצרים. אנו עדים להתרחשותם ברצף, של אירועים משבריים במדבר – המצרים הרודפים, משברי המים, המזון והמלחמה הראשונה בעמלק. בכל אלו, העם מצטייר ברפיסותו, דכאונו, יללותיו וצעקותיו ורצונו לשוב למצרים. מדד החוסן על הרצפה. בהמשך ספר שמות , מתחיל תהליך השינוי לטובה, בדמותם של אירועים משמעותיים – הרפורמה הניהולית, הארגונית והמשילותית של יתרו שאותה ייעץ למשה, שהייתה פלטפורמה, להשראת הזהות הרוחנית והייעודית על העם , בקבלת התורה במעמד הר סיני – "וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת" , והנה אנו מגיעים לפרשתנו שפותחת סדרה של חמש פרשות עד לסוף הספר, בפרויקט הלאומי הקולקטיבי הגדול במורכבותו ,של הקמת המשכן. אך הנה באמצע רצף הכרוניקה בפרשות המשכן, מתרחש לו אירוע עוצמתי מטלטל, של חטא עגל הזהב ושבירת הלוחות.
בדיוק בכרוניקה הזאת, דנים פרשנינו השונים – מה קדם לְמָה – חטא העגל להקמת המשכן, או להפך? הנה לפנינו מדרשים ופרשנויות התומכים בדעה, שהקמת המשכן הייתה אחרי חטא העגל :
כך המדרש: "ויקחו לי תרומה, הוא דכתיב ( שיר השירים ה', ב'):"אני ישנה ולבי ער" אמרה כנסת ישראל: אני ישנתי לי מן הקץ, אלא הקב"ה ער…אני ישנתי ממעשה העגל ולבי ער- הקב"ה מרתיק עלי ( לשון הכאה ודפיקה),הוי: ויקחו לי תרומה" (מדרש שמות רבה לג', ג').
מוסיפה פרופ' נחמה ליבוביץ ( 1905-1997):" מהי כוונת השינה והלב הער?- כנסת ישראל בבושתה מחטא העגל, בהרגישה התרחקות ממקור חייה, מהקב"ה, בגלל חטא העגל, קרובה לייאוש וזו היא השינה- הפסקת החיים והעירנות. אך הקב"ה, שהוא לבו של ישראל, דופק וקורא ונותן עצה, כיצד להתקרב שוב והוא כמבקש לדור שוב בקרב ישראל…שמצוות עשיית המשכן סימן הוא לכך, שנתקבלו שוב אחרי שנדחו, של קירבה אחרי הריחוק".
האם אין כאן התכתבות, עם השינה , העיוורון והדבקות בקונספציה , שאחזו בנו בערבו של השבעה באוקטובר ?
ובכן, חטא העגל שגרם לייאוש ולטראומה קולקטיבית בקרב העם שזה עתה, רק יצא ממצרים, דורש התערבות דרמטית ומז'ורית, בריפוי הטראומה ובשיקומה.
הנה הארתו של המדרש: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"- אימתי נאמרה למשה הפרשה הזו של המשכן? ביום הכיפורים עצמו…אמר ר' יהודה בר שלום: אין מוקדם ומאוחר בתורה…אמר לו הקב"ה, ועשו לי משכן ושכנתי בתוכם – כדי שידעו כל האומות שנתכפר להם מעשה העגל … אמר הקב"ה: יבוא זהב שבמשכן ויכפר על זהב שנעשה בו העגל" (מדרש תנחומא, תרומה, ח').
גם רש"י ( 1040-1105 )בפרשנותו, תומך בהיות מעשה הקמת המשכן לאחר חטא העגל: אין מוקדם ומאוחר בתורה. מעשה העגל קודם לציווי מלאכת המשכן, ימים רבים היה. שהרי יז' בתמוז נשברו הלוחות וביום הכיפורים נתרצה הקב"ה לישראל ולמחרת התחילו בנדבת המשכן, והוקם ב' בניסן".
הנה לנגד עינינו, מקומו של יום הכיפורים בתהליך הריפוי מהטראומה של חטא העגל ושבירת הלוחות, כביטוי לשילוב ידיים, לפיוס ולאיחוי של כל חלקי העם. שהרי נאמר: "עבירות שבין אדם למקום – יום הכיפורים מכפר, עבירות שבין אדם לחברו – אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חברו" (משנה יומא פה', ב'). כלומר, מעשה הקמת המשכן דורש את אחדותו של העם.
אם כן, מעשה הקמת המשכן בפרשתנו שהתרחש כרונולוגית אחרי אירוע חטא העגל, נסמך על הגישה התרפויטית פסיכולוגית חינוכית, בריפוי טראומה קולקטיבית. שכן, באירוע חטא העגל התרחש משבר אמוני חברתי ונפשי עמוקים, שאופיין בחששות, בחרדות, בתחושת נטישת האבא משה, בתגובת דחק – פוסט טראומטית. עגל הזהב ,הפך למותג של חברה השרויה בטראומה קולקטיבית.
אז איך מרפאים ומשקמים את חברת טראומת עגל הזהב? – עושים זאת, על ידי הקמת פרויקט לאומי, שמלכד סביבו את כל עם ישראל, לשבטיו ומעמדותיו, בדמותו של פרויקט הקמת המשכן/המקדש.
פרויקט כזה גורם להתלכדותו ולכידותו של העם ומעצים את ערכי הסולידריות והערבות ההדדית. תהליך מז'ורי זה, מביא למעשה להקמתה של החברה האזרחית הראשונה, ההון החברתי המתנדב והפילנטרופי של עם ישראל במדבר.
לפנינו חברה, שרק אתמול הייתה בטראומה קולקטיבית, והיום בתהליך ריפוי, הפכה וצמחה להיות – חברה אזרחית , המציגה חוסן חברתי ואמוני מעורר השראה. כווולם מעורבים ומתגייסים בהתנדבות, להרים תרומה לבניין המשכן.
כך מציגה זאת פרשתנו: " וַיְדַבֵּר ד' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה, מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ, תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי… וְעָשׂוּ לִי, מִקְדָּשׁ; וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹכָם" (שמות, כה', א'-ח' ).
הנה מגיע שלב נעלה בפרשתנו, בו הקב"ה מציב אתגר גדול לעם העבדים של אתמול, לבנות לו מקדש שבו הוא ישכון. זה האתגר, של יצירת חברה אזרחית, חברת מופת של בני חורין, חברה אזרחית של קולקטיב, של זה עם זה, של סולידריות וערבות הדדית, של המחר.
רבי יצחק בן יהודה אַבְּרָבַנְאֵל ( 1437-1508 ) בפרשנותו לפרשתנו, מציג את המשכן על תכולתו , חומריו וכליו השונים, כבבואה של החברה, האמורה לייצג סולידריות וערבות הדדית על טיפוסיה, מעמדותיה, גווניה וצבעיה, שרק שילוב ידיים של כווולם, ייצר חברה אנושית איכותית שתביא לסוג של שלם, הנה לפנינו מושג האחדות ולא האחידות, בפרשנותו של אברבנאל:" כת החכמים וכת הפועלים עובדי האדמה ובעלי האומנויות, כת אנשי הצבא אנשי המלחמה וכת השרים אדוני הארץ המושלים בה שהעושר והכבוד לפניהם. והיה לזה לרמוז וללמד לבני אדם שאין השלמות האנושי בהיות האדם מן החכמים ולא מעובדי האדמה ולא מן הגיבורים אשר בארץ המה ולא מן השרים זהב להם הממלאים בתיהם כסף".
אז מה מיוחד במעשה ההתנדבות ,כסוג ריפוי של הטראומה הקולקטיבית של חטא העגל?
מהטמה גנדי ( 1869-1948 ) אמר פעם, שהדרך הטובה ביותר למצוא את עצמך, היא לאבד את עצמך, בשירותם של אנשים אחרים.
המלבי״ם , רבי משה לייבוש, שחי ברוסיה ופרוסיה במאה ה 19,מוסיף בפירושו: ״ציווה כי כל אחד יבנה לו מקדש מחדרי ליבו, כי יכין את עצמו להיות משכן לה׳ ומעוז לשכינת עוזו״.
יש כאן מסר חשוב לדרך ולאופן התנהגות החברה האזרחית במעשה ההתנדבות והפילנתרופיה, שעליה לנבוע ממעמקי הלב הרחב, ברגישות הלב ובתשומת הלב. אכן כן, המפעל הקולקטיבי של הקמת המשכן, הוא הריפוי לטראומת חטא העגל.
כך באחד ממאמריי לאחרונה, הצגתי בפירוט את מודל מעש"ה – טיפול בתגובות דחק ובטראומה, שפותח בשנת 2011 ע"י ד"ר משה פרחי, ראש המסלול ללחץ טראומה וחוסן, במכללה האקדמית תל חי, המתמקד בהגשת עזרה ראשונה נפשית, למי שמפתח תגובות חרדה ודחק במצבי חירום, כפי שאנו חווים בימים אלו. המודל כאמור, מושתת על 4 עקרונות פשוטים, להתערבות מידית במצבי חירום: מ- מחויבות , ע – עידוד, ש- שאלות מחייבות מחשבה, ה- הבניית האירוע .
מודל מעש"ה, מתכתב עם הפרויקט הלאומי של הקמת המשכן בפרשתנו, שבכוחו לחולל את תהליך הריפוי והשיקום מהטראומה הקולקטיבית: "וְעָשׂוּ לִי, מִקְדָּשׁ; וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹכָם, כְּכֹל, אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ, אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן, וְאֵת תַּבְנִית כָּל כֵּלָיו, וְכֵן, תַּעֲשׂוּ" ( שמות, כה', ח'-ט').
הנה כי כן, הכלים והאביזרים השונים במשכן המוצגים בפרשתנו, מייצגים נאמנה את החומרים החברתיים הנדרשים לתהליך הריפוי מהטראומה הקולקטיבית. הנה המזבח– "וְעָשִׂיתָ אֶת הַמִּזְבֵּחַ", הדורש הקרבה. כך גם הארון – "וְעָשׂוּ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים", המכיל בתוכו, לוחות שבורים בצד לוחות שלמים. הנה גם הכרובים – "וְעָשִׂיתָ שְׁנַיִם כְּרֻבִים, זָהָב; מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם, מִשְּׁנֵי קְצוֹת הַכַּפֹּרֶת… וּפְנֵיהֶם, אִישׁ אֶל אָחִיו; אֶל הַכַּפֹּרֶת יִהְיוּ, פְּנֵי הַכְּרֻבִים". אכן כן, הַכְּרֻבִים הם ביטוי ליצירת תהליך של – איחוי הקצוות בעם, של ראיית אִישׁ אֶל אָחִיו, של שיג ושיח והקשבה בתוכנו. כך גם השולחן – "וְעָשִׂיתָ שֻׁלְחָן, עֲצֵי שִׁטִּים". הנה השולחן שמכיל את כל הדעות ואפשר לשבת ביחד, סביבו. כך גם המנורה –"וְעָשִׂיתָ מְנֹרַת, זָהָב טָהוֹר", שמעט מאור נרותיה, מגרש הרבה מהחושך.
שירו התנ"כי אודות מלחמת שאול המלך של נתן אלתרמן ( 1910-1970) – "תמו יום קרב וערבו", יהדהד בתודעתנו, בתהליך הריפוי של מדינתנו ועמנו, מהאירוע התנ"כי , של טראומת השבעה באוקטובר:" אָז אָמְרָה לוֹ לַנַּעַר: דָּם אֶת רַגְלֵי אִמָּהוֹת יְכַס, אֲבָל שֶׁבַע יָקוּם הָעָם".
הבה נייחל באופטימיות וברוח של תקווה ואמונה, כמו עמנו במשכן פרשתנו, לחיי העם הזה, שיקים בימים אלו, את המשכן מחדש, ויתרפא מטראומת שמחת תורה, כמו בשירו של חיים חפר ( 1925 -2012 ) – "לחיי העם הזה":" העם הזה המפולג כל השנה, כיצד הוא קם כשהוא מריח סכנה, איך מתעורר הוא מנורבגיה ועד צ'ילי, כי הוא יודע ש…אם אין אני לי מי לי…לחיי העם הזה, העם הזה העם הזה, שכמה טוב שהוא כזה, שהוא כזה!…העם הזה מתי נחלץ הוא לעזרה כשהוא רואה שיש אתגר או יש צרה … אל מול הנוער שעמד אל מול האש, לבני תימן, לבני אלג'יר, לבני הייקים – לבני עקיבא ולבני הדיסקוטקים".
באמונה , בתקווה וביחד – ננצח. עם ישראל חי.
כותב: ד"ר זאב פרידמן מנכ"ל עמותת מלבב
