"הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט" ( ח.נ. ביאליק, בעיר ההרגה, פרעות קישינב 1903 ).
"זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ… תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח" ( דברים, כה').
היום, 504 ימים למלחמה, עצרה האומה את נשמתה, התעטפה בדגל המדינה, שרה את שירת התקווה, השפילה את מבטה והצדיעה בעיניים דומעות לארונותיהם של החללים שהוחזרו מהשבי – עודד ליפשיץ הי"ד בן ה85, אריאל ביבס הי"ד בן ה-5 וכפיר ביבס הי"ד בן השנתיים. בשירו – על השחיטה, זעק המשורר הלאומי ח.נ. ביאליק בשנת תרס"ד: " נִקְמַת דַּם יֶלֶד קָטָן עוֹד לֹא בָרָא הַשָּׂטָן". היום התאחדה שוב האומה בלב שבור. כל המחיצות והשסעים הוקפאו ליום אחד.
הנה היום, מהדהדת באוזנינו ובליבותינו, פתיחתה של פרשתנו: "וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם", ברוח פרשנותו של רש"י: "כל מקום שנאמר אֵלֶּה, פסל את הראשונים וְאֵלֶּה מוסיף על הראשונים. מה הראשונים מסיני, אף אלה מסיני"
כך ניצבנו כולנו היום, בחיל וברעדה , כמו במעמד הר סיני:"וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר"( שמות, יט' ,ב') מפרש רש"י: "כאיש אחד בלב אחד".
מנגד, במרחב המַדְמֵנָה, ניצבים מולנו, אנשי הרוע והחושך, נציגיו של השטן והגהינום, בני עוולה , מפלצות אכזריות של חיות טרף, המקדשות את המוות.
אבל אנחנו, דיירי הווילה בג'ונגל , מקדשים את קדושת החיים וכבוד המת. אנו אוחזים בידינו את פנס המוסר, המאיר את אורו, בתוך החשכה והמאפליה.
מידי יום ביומו אנו נפעמים, מגבורתם של חיילנו ומפקדינו, גיבורי התהילה, המקריבים את נפשם וגופם על מזבח הקודש של האומה והמדינה. מלחמתם היא מלחמה, שיש בה קדושה וטהרה, המקפלת בתוכה, עולם של ערכי מוסר וטוהר הנשק.
אנו עדים לסיפורי גבורה הרואיים של חברות ורעות ללא גבולות, ושל הקפדה יתירה על דיני המלחמה. אנו מצדיעים בהתרגשות לצבא המוּסָרִיּוֹת הנַעֲלֶה במלחמת המצווה.
האם לא ראוי שבית הדין לצדק בהאג יחבק את חיילי צה"ל על מוסריותם בשדה המערכה. שהרי, האג באנגלית HUG= חיבוק בעברית ?
כך דברי ימי עמנו בארץ אבותינו, מצביעים על סיפורי תהילת הגבורה, בצד רגישות לערכי מוסר, אל מול מפלצות תת האדם.
הנה במנהרת הזמן, ההיסטוריה חוזרת על עצמה בשנת 1956, בהספדו של הרמטכ"ל משה דיין(1915-1981) על קברו של רועי רוטברג הי"ד, חבר קיבוץ נחל עוז בן 21 ששימש כרכז הביטחון בקיבוץ ונרצח על ידי מסתננים פלסטינים מרצועת עזה, שגררו אותו אל מעבר לגבול והתעללו בגופתו: "מעצמנו נבקש את דמו של רועי. איך עצמנו עינינו מלהסתכל נכוחה בגורלנו, מלראות את ייעוד דורנו במלוא אכזריותו? הנשכח מאיתנו כי קבוצת נערים זו, היושבת בנחל עוז, נושאת על כתפיה את שערי עזה הכבדים, שערים אשר מעברם מצטופפים מאות אלפי עיניים וידיים המתפללות לחולשתנו כי תבוא, כדי שיוכלו לקרענו לגזרים – השכחנו זאת? הן אנו יודעים, כי על מנת שתגווע התקווה להשמידנו חייבים אנו להיות, בוקר וערב, מזוינים וערוכים. דור התנחלות אנו, ובלי כובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית. לילדינו לא יהיו חיים אם לא נחפור מקלטים, ובלי גדר תיל ומקלע לא נוכל לסלול דרך ולקדוח מים. מיליוני היהודים, אשר הושמדו באין להם ארץ, צופים אלינו מאפר ההיסטוריה הישראלית ומצווים עלינו להתנחל ולקומם ארץ לעמנו. אך מעבר לתלם הגבול גואה ים של שנאה ומאוויי נקם, המצפה ליום בו תקהה השלווה את דריכותנו, ליום בו נאזין לשגרירי הצביעות המתנכלת, הקוראים לנו להניח את נשקנו. אלינו זועקים דמי רועי מגופו השסוע. על אף שאֶלֶף נָדַרנו כי דמנו לא יוגר לשווא – אתמול שוב נתפתינו, האזנו והאמנו. את חשבוננו עם עצמנו נעשה היום. אל נירתע מלראות את המשטמה המלבה וממלאת חיי מאות אלפי ערבים, היושבים סביבנו ומצפים לָרגע בו תוכל ידם להשיג את דמנו. אל נסב את עינינו פן תחלש ידנו. זו גזרת דורנו. זו ברירת חיינו – להיות נכונים וחמושים חזקים ונוקשים או כי תישמט מאגרופנו החרב – וייכרתו חיינו. רועי רוטברג, הנער הבלונדיני הצנום, אשר הלך מתל אביב לבנות ביתו בשערי עזה, להיות חומה לנו. רועי – האור בלבו עיוור את עיניו, ולא ראה את בְּרק המאכלת. הערגה לשלום החרישה את אוזניו, ולא שמע את קול הרצח האורב. כבדו שערי עזה מכתפיו ויכלו לו".
חוקי המוסר נטועים כעצי החיים על שורשיהם, ב–ג"ן (53 בגימטרייה) של מצוות, המפורטות בפרשתנו. הבה נבקר, בגן המצוות, בנתיב עיצוב זהותנו המוסרית.
הקודקס המוסרי והאתי שלנו, מעוגן ומפורט בדיני המוסר ונצרב בתודעתנו ובפרקטיקה הערכית בפתיחתה של פרשתנו, כבר בכניסה לגן המצוות: "וְאֵלֶּה, הַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר תָּשִׂים, לִפְנֵיהֶם, כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי, שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד; וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי, חִנָּם".
לבנת הבסיס והמוצא, היא – עבדות מצרים.
בספרו של הווארד פאסט (1914-2003)- " אחי גיבורי התהילה" משנת תש"ח 1948, מסופר על סנטור רומאי שנשלח לארץ כדי לברר האם ראויה יהודה להיות בת ברית של רומי. הסנטור מבטא בתשובתו את הבוז והזלזול שהוא רוחש ליהודים על שיש להם חוקים תפלים וחסרי טעם כגון המצווה לשבות ביום השביעי ולשחרר עבדים אחר שש שנות עבדות, ובכלל, על מיעוט העבדים המצויים בה. כשברומא יש עשרים ושלשה עבדים על כל אזרח בן חורין, יש ביהודה עבד אחד על כל עשרים ושלשה אזרחים. מסקנתו של הסנטור הרומאי: היהודים אין לתת אמון בהם לעולם, ולא יגשר גשר של הבנה ביניהם לבין המערב. היהודים בעצם הווייתם סכנה הם לרומא, שכן הם מערערים על עיקר העיקרים של תרבות המערב, על בית עבדים חפשי. אפילו הם מועטים אפילו הם מסתפקים בארצם הזעירה, חלילה לנו מהסיח דעתנו מסכנתם, צר העולם מהכיל את רומא ואת יהודה גם יחד".(מתוך: נחמה ליבוביץ 'עיונים בספר שמות, עמ' 13).
הנה מוצגת לנו מצווה אחת מיוחדת ומעוררת סקרנות בתוך גן המצוות בפרשתנו: " כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ, עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ" (שמות, כג', ה'). כך למדנו :" אוהב לפרוק ושונא לטעון, מצווה בשונא, כדי לכוף את יצרו – עדיף "( בבא מציעא, לב', ע"ב). אדם ניצב מול שני חמורים. החמור האחד של אוהבו, שאותו צריך לפרוק. ואילו החמור השני של שונאו, שאותו צריך לטעון במשא.
מצווה אותנו התורה בפרשתנו, בסיטואציה המיוחדת הזאת, לשנות את סדרי הקדימויות שנקבעו בהלכה. קודם, עלינו לסייע להעמיס את המשא על גבו של החמור הרובץ, של שונאנו.
נשמע מאד לא הגיוני ובניגוד להתנהגותנו הטבעית.
אז מה ההיגיון ומהי המשמעות שבמצווה ? – התשובה היא : " כדי לכוף את יצרו – עדיף" ( בבא מציעא, לב', ע"ב). סוג של כפייה על רגשותינו.
מוצגת לנו קריאה במצווה חריגה זאת, להתעלות על עצמנו, לטפל ביצרנו הטבעי, לשלוט ולהתגבר על יצרנו ולהוכיח לעצמנו שאנו כן מסוגלים, לעשות פשרה עם עצמנו ועם נטייתנו הטבעית ולנסות להפוך, שנאה לאהבה.
זאת היא מהות הפשרה, על מנת להביא שלום בתוכנו. הבחירה היא רק בידינו. עלינו למזער את האגו והיוהרה המשתוללים בתוכנו ולדעת שבחיים, ויתור ופשרה, אינם עדות לחולשה.
האם זה אפשרי ? כאמור, ההכרעה היהודית בקדימות לביצוע היא, שטעינת חמורו של שונאך קודמת לפריקת חמורו של אוהבך. יש בכך הנחיה, של עשיית כושר נפשי ותרגול פסיכולוגי שאנו אמורים לעשות על עצמנו, בשיפור ותיקון מידותינו. זה לא קל, אבל זה אפשרי. יש בכך תרומה, לקיום חיים שפויים ומאוזנים, בעולמנו הפנימי, הנגוע במאבקים, בסכסוכים, בקנאות ובשנאות. זאת הפשרה שבין נטית הלב שלנו שמשרתת רק את עצמנו, לבין האחריות שלנו לאחר, גם אם הוא כיום שונאנו. זאת האחריות התובעת פשרות בתוכנו.
המצווה בפרשתנו קובעת כללים ברורים של התנהגות בגן המצוות שבתוכנו – רק עלינו מוטלת אחריות אישית , לקיים המצווה וביצוע הפעולה, כאשר אתה במגע עם רעך שהוא יריבך, בר פלוגתא ולצערנו במדרון חלקלק ,הוא גם שונאך. אכן כן, ביצוע משימת טעינת החמור מתחילתה ועד לסיומה תיעשה במחיצתו של שונאך, שכל הזמן נמנעת מלהתקרב אליו. גם אם דרישה כזאת איננה פשוטה לביצוע כלל ועיקר.
הנה כי כן, גן המצוות בפרשתנו, מתחבר לגן הווייתנו וקורא לנו בימים אלו – קדשו את האחדות שביניכם. קדשו את הפשרה שביניכם, קדשו את ההקשבה שביניכם. גם אחינו האויב, יכול להפוך להיות אוהבנו, כפי שהסופר שי עגנון קרא בסיפורו- מאויב לאוהב. נדע להקשיב לאחינו השונא , לא משנה, אם מהימין או מהשמאל, כפי שפרשתנו הטיבה במצווה הראשונה לתאר זאת: "וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ". מפרש רש"י: "הימנית או אינו אלא של שמאל… מה ראה אוזן להירצע מכל שאר איברים שבגוף, אמר רבן יוחנן בן זכאי, אוזן זאת ששמעה על הר סיני". הבה נוסיף- האוזן שהייתה נוכחת במעמד האחדות של העם בהר סיני: "וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר" – כאיש אחד בלב אחד. הנה לפנינו בגן המצוות, ביטוי לאחדותנו: "לא נתנו המצות אלא לצרף בהם את הבריות"( בראשית רבה, מד', א').
כך נמצא במצווה המכוננת בגן המצוות בפרשתנו, את ההבדל המהותי שבין חופש לחירות.
כך פותחת פרשתנו: "כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי, שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד; וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי, חִנָּם". מבהיר לנו רש"י: "לחפשי-לחירות" .
כלומר, חופש איננו חירות. אתה יכול גם לצאת לחופשי, אך עדיין להיות משועבד ונטול חירות.
הפילוסוף ישעיהו ברלין( 1909-1997), הנחיל לנו שני סוגים של חירות. חירות שלילית וחירות חיובית. החרות השלילית היא "חרות מְ"; ואילו החרות החיובית קרובה לרעיון של ההגדרה ומיצוי עצמי, או היכולת לעשות בחירות משמעותיות – "החרות לְ " . חרות חיובית מתמקדת ברצונות של היחיד, המושפעות בין השאר מחינוך, סביבה ומרכיבים אישיים. כלומר, החירות השלילית היא למעשה חופש, והחירות החיובית היא למעשה החירות להגשמה עצמית.
אריק פרום, פסיכולוג חברתי, פסיכואנליטיקאי ופילוסוף יהודי-גרמני( 1900-1980 ) בספרו המונומנטלי -מנוס מחופש ( 1941) טוען שבתוך המסגרת של העולם המערבי המודרני, הבנוי על מודל כלכלי-חברתי קפיטליסטי, נוצר מושג חופש שאינו מאוזן . האדם למעשה משועבד לאל השוק והכלכלה, ומאבד את קשריו הבריאים לזולתו. במצב זה האדם אינו מסוגל ליהנות מהחופש שיש לו, והוא בורח מעצמו ומאחריות עצמית מפני העולם החיצוני שמאיים עליו. התנגשות זו יכולה לגרור ל"מנוס מחופש" ,באמצעות מנגנוני מילוט שונים. פרום הבדיל בין חירות שלילית ("חירות מאת") – השתחררות האדם משליטת הטבע והחברה, לבין חירות חיובית ("חירות לשם") – יחס פעיל של אחווה אנושית ופעילות ספונטנית של אהבה ועבודה שמלכדת את האדם עם העולם.
גן המצוות בפרשתנו מתווה לנו את נתיב השינוי -מעבדות לחירות, מפירוד לאחדות, מהתרחקות להתקרבות, מנוקשות לפשרה, מאטימות להקשבה, מחשיכה לאורה.
השיר המרגש – אצלנו בגן, שכתב יפתח קרזנר בביצוע שי לי עטרי, מהדהד בהתרגשות בגן המצוות. השיר קיבל משמעות נוספת, בשל הטרגדיה המשפחתית שעברה על עטרי עצמה בשבעה באוקטובר שאיבדה את בעלה במהלך הטבח בכפר עזה: "אצלנו בגן נפרדים בשמחה, כי היום לא ארוך ונפגשים שוב מחר, חוץ מאלה שפתאום לא חוזרים יותר לגן. אמרו לי שהם רק עברו דירה מעבר לענן".
נתפלל ונייחל לשובם במהרה, של החטופות והחטופים הביתה.
רק באמונה, בתקווה וביחד – ננצח.
כותב: ד"ר זאב פרידמן מנכ"ל עמותת מלבב
