פרשת וארא –"הִנֵּה אָנֹכִי, נֹגֵף אֶת כָּל גְּבוּלְךָ בַּצְפַרְדְּעִים " – לא לומדים לחיות עם זה

"הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט" (ח.נ. ביאליק, בעיר ההרגה, פרעות קישינב 1903).

"זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ" (דברים, כה').

94 חטופים עדיין בשבי – 476 ימים.

ביום ראשון השבוע ,ליבנו פעם ורטט מהתרגשות, במעמד שובם של שלוש הבנות החטופות – רומי, דורון ואמילי. נשאנו תפילה ליושב מרומים, הרופא לשבורי לב, לחזרתם של כל החטופים. כרזות החוצות זעקו – זה לא נגמר עד שכולם חוזרים. Bring them home back now. כרזה אחרת שנפרסה ברחבי הארץ, מאז הטבח הנורא בשבת שמחת תורה בשבעה באוקטובר, הציבה תמרור אזהרה  –  לא לומדים לחיות עם זה.

תמרור אזהרה שקורא בראש ובראשונה לנו – לא מתרגלים לרוע. לא לומדים לחיות עם זה.

הנה התמרור, מתכתב עם פרשתנו וקורא לנו- ללמוד, לא לחיות עם זה.

ההתרגלות המסוכנת והמאיימת, לכוח ההרגל ולרוע – ללמוד לחיות עם זה, פוגשת מציאות של עבדות, איבוד זהות ואיום קיומי, בגזירת הפתרון הסופי של פרעה, כנגד עם ישראל בפרשת שמות אותה קראנו בשבת שעברה: "וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם, לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת…בְּיַלֶּדְכֶן אֶת הָעִבְרִיּוֹת, וּרְאִיתֶן, עַל הָאָבְנָיִם: אִם בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ, וְאִם בַּת הִוא וָחָיָה" (שמות, א', טז'), היא מתכתבת עם מכת הצפרדע בפרשתנו:"הִנֵּה אָנֹכִי, נֹגֵף אֶת כָּל גְּבוּלְךָ בַּצְפַרְדְּעִים. וְשָׁרַץ הַיְאֹר, צְפַרְדְּעִים, וְעָלוּ וּבָאוּ בְּבֵיתֶךָ, וּבַחֲדַר מִשְׁכָּבְךָ וְעַל מִטָּתֶךָ; וּבְבֵית עֲבָדֶיךָ וּבְעַמֶּךָ, וּבְתַנּוּרֶיךָ וּבְמִשְׁאֲרוֹתֶיךָ. וּבְכָה וּבְעַמְּךָ, וּבְכָל עֲבָדֶיךָ יַעֲלוּ, הַצְפַרְדְּעִים."(שמות, ז',כו'-כט').

מה המיוחד בצפרדע שדווקא היא נבחרה לייצג את המכה השנייה ?

הצפרדע מביאה בשמה, תובנות ומשמעויות. כך מפרש הרש"ר הירש( 1808-1888  ) שהשם צפרדע מורכב משתי מילים: צפר ( צפרא)- מלשון בוקר ואור, ודע, מלשון דעת.

אוסיף על כך קריאה נוספת ואקטואלית בימים של לקחי טבח צפרא השבעה באוקטובר בשעה 6.29,הדורש שינוי מהותי, בתפיסת הביטחון: צפר– מלשון צפירה והתרעה, דע- מלשון ראיה ידיעה ומודעות של בוחן מציאות. דע כיצד לפעול ,לצפור ולהתריע, על מנת למנוע אסון.

הצפרדע מסמלת את המאפיין המארגן של כל פרשות ספר שמות שתעסוקנה במסלול אתגרי לבני ישראל, בתהליך השינוי מזהות של עבד לזהות של בן חוריןבממד הגופני, הרוחני והנפשי.

בני ישראל במצרים , עוברים תהליך  של שינוי  מהותי, שמיוצג במאפייני הצפר- דע– חיבור לתקווה, לבוקר  (צפרא) שהשמש תזרח ותאיר ולקראת –דע– שינוי בדעת ובתודעה.

הנה כי כן, לקח מכת הצפרדע בפרשתנו מתייחס לניסוי המפורסם הידוע שכבר הזכרתי אותו במאמריי בעבר, שנערך ב-1872, בו  הונחה צפרדע חיה בתוך מיכל עם מים קרים. בכל שניה טמפרטורת המים הועלתה ב-0.002 מעלות צלסיוס. הצפרדע לא זזה ולא קפצה מהמיכל. אחרי שעתיים וחצי נמצאה הצפרדע מתה בתוך מים רותחים. היא לא זזה במשך כל הזמן כי השינוי בטמפרטורת המים היה הדרגתי ואיטי. במשך השנים הסיפור הזה אודות ניסוי הצפרדע, הפך לאנלוגיה למצב שבו אדם לא מגיב לסימנים ולמידע מאיימים, אודות שינוי הדרגתי וההתעלמות מהם, מחוללת שינוי קיצוני ודרמטי. במילים אחרות, הצפרדע הקטנה, מציבה לנו תמרור אזהרה ומקרקרת- בשום אופן, אסור להתרגל לרוע. לא לומדים לחיות עם זה.

כך גם לקח מכת הצפרדע המתבשלת, מציג לנו תסמונת הרת אסון, של התרגלות, התקבעות והתאהבות בקונספציה שגויה, שמתעלמת  מסיכונים, שנוהגת באטימת אוזניים, בעצימת עיניים ובחוסר הקשבה ונגועה בהיבריס וביוהרה. זהו לקח הקונספציה משבעה באוקטובר, שהתבשל כאותה צפרדע, בסיר הרותח.

הנה פרשתנו מציגה לנו כיצד זה קורה: "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה, לִפְנֵי ד' לֵאמֹר:  הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי, וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה, וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם"( שמות, ו', יב').

מפרש רש"י:" עֲרַל שְׂפָתָיִם – אטום שפתיים וכן כל לשון ערלה, אני אומר שהוא אטום. ערלה- אזנה אטומה משמוע. ערלי לב- אטומים מהבין. והאטם- משכרות". נוסיף לפרשנותו של רש"י – ההיבריס, היוהרה ואטימות ההקשבה, נובעים משכרון הכוח.

פרשתנו מציגה לנו התוצאה: "וַתַּעַל הַצְּפַרְדֵּעַ, וַתְּכַס אֶת אֶרֶץ מִצְרָיִם" ( שמות, ח', ב'). הנה פרשנות התלמוד" : אמר רבי אלעזר: צפרדע אחת הייתה, השריצה ומלאה כל ארץ מצרים. רבי עקיבא אומר: צפרדע אחת הייתה, ומלאה כל ארץ מצרים"( סנהדרין, סז',עמ' ב'). האם אין כאן תמונת מראה לקונספציה שהתרגלנו אליה, שגרסה שלחמאס אין יכולות ומכסימום רק כשלושים נוחבות יפשטו בעוטף?. האם אין כאן תמונת מראה, להתרגלות לקונספציה של ההכלה, שגרמה במשך שנים לצפרדע אחת, להפוך לצבא גדול של צפרדעים של רוע וחושך?

נמשיך ונתבונן בפרשתנו:"לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲנִי ד', וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם…וִידַעְתֶּם, כִּי אֲנִי ד' אֱלֹהֵיכֶם, הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם, מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם. וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם, אֶל הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת  יָדִי, לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב; וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה, אֲנִי ד'.    וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן, אֶל  בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וְלֹא שָׁמְעוּ, אֶל מֹשֶׁה, מִקֹּצֶר רוּחַ, וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה" (שמות, ו', ו'-ט').

הנה פרשנותה של פרופ' נחמה ליבוביץ( 1905-1997):" וְלֹא שָׁמְעוּ, אֶל מֹשֶׁה, מִקֹּצֶר רוּחַ, וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה -לא אמונה ולא בטחון. אף לא פיקפוק והיסוס. ואפילו לא ויכוח והתנגדות, אלא פשוט – וְלֹא שָׁמְעוּ – דור מדוכא ומושפל, מעונה ומוכה, מעונה ע"י פרעה וגזרותיו ונרמס ע"י נוגשיו ועושי דברו- דור זה פשוט לא קולט את הנאמר לו".

הבה נשאל- מהי המיוחדות והמשמעות  של המאפיין – מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם, המוזכר פעמיים ?

מפרש  השפת אמת ( ספרו של הרב יהודה אריה ליב אלתר – 1847-1905 האדמו"ר מגור השני ): "שלא תוכלו עוד לסבול את מצרים ".  במילים אחרות, ההתרגלות לסִבְלוֹת מִצְרָיִם, היא התסמונת המסוכנת,של הצפרדע המתבשלת לאיטה, במי הסִבְלוֹת של מצרים. בני ישראל נתונים בהתמכרות עמוקה לעבדות, שאליה הם מתרגלים ,הרגל זה הופך לטבע והם לומדים לחיות עם זה.

כך לימדנו אַיְזוֹפּוֹס ( 620– 562 לפנה"ס) ממשיל משלים יווני, במשלו על הצפרדע והעקרב שרצו לחצות נהר. העקרב, שאינו יודע לשחות, ביקש לרכוב על גבה של הצפרדע, אשר סירבה עקב חששה שהעקרב יעקוץ אותה בדרך. העקרב הצליח לשכנעה שלא כך יהיה, שכן, גם הוא מבקש להגיע לגדה השנייה. הצפרדע השתכנעה והסכימה, אך באמצע הנהר העקרב עקצהּ, ושניהם החלו לטבוע. קודם שטבעו הצליחה הצפרדע לשאול בתדהמה: "למה ומדוע עקצתני? הרי עכשיו שנינו נמות", והעקרב השיב: "זה הטבע שלי ". מסקנת המשל היא – העקרב אינו יכול לשנות את טבעו, גם אם הוא מבין שצריך לעשות זאת, שכן, הרגל הופך לטבע. כך בני ישראל לא הפנימו את תמרור האזהרה – לא לומדים לחיות עם זה.

הלקח ברור – עקרב הוא עקרב, שלא ישנה את הרגלו לעקוץ ולהרוג. יש לנהוג בו כאויב אכזר.

תסמונת ניסוי הצפרדע המתבשלת המשתלטת על עם העבדים במצרים, משקיעה אותם עמוק עמוק – "מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם".

יום הזיכרון הבין-לאומי לשואה שיחול השבוע ביום שני 27 בינואר, ובתקווה שיצוין ברחבי העולם. יום זה נקבע  על ידי האו"ם, בהחלטתו: "השואה, שבה הוכחד שליש מהעם היהודי, תהווה לעולמים אזהרה לכל עמי העולם מפני הסכנה של שנאת חינם, גזענות ודעות קדומות". ביום זה בשנת 1945, נכנס הצבא האדום לאו​שוויץ, המחנה המסמל את הניסיון להשמדה טוטלית של העם היהודי.

יום הזיכרון הבין-לאומי לשואה, מציב לעיני כל העולם, תמרור אזהרה – לא להתרגל לרוע, לא לומדים לחיות עם זה.

בימים אלו, אנו עדים  לאנטישמיות גואה ופושטת בעולם כנגד מדינתנו וצבאנו, בדמותו הצבועה של  בית הדין הבינלאומי בהאג, עלינו להזכיר לו,  את אותם ימי חשיכה, דמוניזציה ורוע בשואת  אירופה, של משתפי הפעולה ועוזריהם של הנאצים ימ"ש , שהתרגלו לרוע ,לזוועות השואה ונתנו ידם להשמדת ששה מיליון יהודים ומתוכם, מיליון וחצי ילדים. העולם התרגל לרוע ולמד לחיות עם זה. האדישות שלטה באותם ימים נוראיים.

אמיל גוסטב פרידריך מרטין נִימֵלֵר (1892 – 1984) היה כומר פרוטסטנטי גרמני שהתנגד לנאציזם.

שירו העוצמתי זועק כנגד אדישות, פסיביות, שתיקה, חוסר מעש והתרגלות העולם לחיות עם זה, עם זוועות הנאצים ועוזריהם: "לא השמעתי את קולי" בתרגומו של  מאיר זוהר : " תחילה הם באו ולקחו את הקומוניסטים – ולא השמעתי את קולי, מפני שלא הייתי קומוניסט. ואז הם באו ולקחו את הסוציאליסטים – ולא השמעתי את קולי, מפני שלא הייתי סוציאליסט.  ואז הם באו ולקחו את חברי האיגוד המקצועי – ולא השמעתי את קולי, מפני שלא הייתי חבר האיגוד המקצועי. ואז הם באו ולקחו את היהודים – ולא השמעתי את קולי, מפני שלא הייתי יהודי. ואז הם באו ולקחו אותי – וכבר לא נותר אדם,  לדבר בעדי ".

מתוכנית הפתרון הסופי של פרעה במצרים , דרך  תוכנית הפתרון הסופי של היטלר באירופה ועד לטבח תינוקות ילדים נשים גברים וזקנים בשבעה באוקטובר – לזכור ולא לשכוח.

 הפילוסופית היהודייה חנה ארנדט ( 1906-1975 ), חיברה בשנת 1963 את החיבור: אייכמן בירושלים. החיבור נולד מיוזמתה של ארנדט, שנמלטה מגרמניה הנאצית כשלושים שנה קודם לכן, לסקר את משפט אייכמן עבור מגזין הניו יורקר. בחיבור זה, ארנדט טבעה את הביטוי המפורסם – הבָּנָאלִיּוּת של הרוע. הביטוי מתייחס בחלקו להתנהגותו של אייכמן במשפט, שלא הפגין אשמה על מעשיו ולא שנאה כלפי מי ששפטו אותו, וטען שהוא לא נשא באחריות כי הוא פשוט "עשה את עבודתו".( המקור: ויקיפדיה 19.1.25)

מבקרים רבים ובצדק היו לחנה ארדנט, שכינתה את השואה כבנאליות של הרוע. אבל אני מבקש להציג קריאה נוספת לביטוי העוצמתי – הבנאליות של הרוע, שמעיד על ההתרגלות לרוע, כדבר בנאלי. זאת הסכנה והיא מהווה איום, בימים אלו של מלחמתנו בשבע חזיתות, כנגד אויבים מתועבים, המסמלים את פסגת הרוע ורק רוצים בהשמדתנו. תמרור האזהרה בוהק – לא לומדים לחיות עם זה.

  מכת הצפרדע בפרשתנו, מהדהדת בימי מלחמת המצווה, בשירו  של יורם טהר לבבמשמעותה הנוספת והאקטואלית למגינת לבנו, בהקשר לקריאתה של הצפרדע לא לומדים לחיות עם זה, נוכח התסמונת הפתולוגית שאחזה בנו – עצימת עיניים ואטימת אוזניים, בערבו של יום הרת עולם שפקד אותנו באבחת חרבות ברזל בשבעה באוקטובר: "אַנְשֵׁי הַצְּפַרְדֵּעַ, אַנְשֵׁי הַדְּמָמָהאִישׁ לֹא רָאָה, אִישׁ לֹא שָׁמַע".

הבה נישא תפילה ותקווה, שכן, נמשיך להתרגל, וכן, נלמד לחיות עם זה, לאותו דבר טוב, של אור בחשיכה שהשתררה עלינו בשמחת תורה, שכן קרה לנו – אותה ערבות הדדית ואחדות   הניגודים שעטפה אותנו, כי רק ביחד ננצח, ונזכה בעזרת ד' להגשמתה של  נבואת הנביא יחזקאל בהפטרה לפרשתנו:" וְיָשְׁבוּ, עַל-אַדְמָתָם, אֲשֶׁר נָתַתִּי, לְעַבְדִּי לְיַעֲקֹב. וְיָשְׁבוּ עָלֶיהָ, לָבֶטַח, וּבָנוּ בָתִּים וְנָטְעוּ כְרָמִים, וְיָשְׁבוּ לָבֶטַח" (יחזקאל , כח', כה').

שבת שלום וחודש מבורך

 

כותב: ד"ר זאב פרידמן מנכ"ל עמותת מלבב

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו לקבלת עדכונים ומידע מקצועי!

דילוג לתוכן