פרשת שמות -"וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי, וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי,וַתֵּלֶד בֵּן" – זהויות ושייכויות במבחן

"הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט" (ח.נ. ביאליק, בעיר ההרגה, פרעות קישינב 1903).

"זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ" (דברים, כה').

ישראל במלחמה – 469 ימים.

פרשתנו הפותחת את ספר שמות, מציגה לנו סוגייה חשובה –  זהויות ושייכויות במבחן.

ספר בראשית התמקד בזהות המשפחה על מורכבויותיה ואתגריה, וכפי שאומרים- הכול נשאר במשפחה. ספר שמות הוא כבר עליית מדרגה, ביצירתו ועיצובו של עם ישראל – זהותו ואתגריו.

פרשת שמות מציגה לנו המאפיינים השונים של יחידים וייחודיים, שיש להם זיקה אימננטית אל עם ישראל המתהווה , בכל הקשור לזהויות ושייכויות במבחן.

הנה כבר נשאל, מדוע נבחר דווקא משה משבט לוי, להנהיג את עם ישראל, באתגר השינוי, מעבדות לחירות, מגולה לגאולה?

 זהותו הראשונית של משה, היא משבט לוי: "וַיֵּלֶךְ אִישׁ, מִבֵּית לֵוִי; וַיִּקַּח, אֶת בַּת לֵוִי. וַתַּהַר הָאִשָּׁה, וַתֵּלֶד בֵּן; וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי  טוֹב הוּא, וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלֹשָׁה יְרָחִים"( שמות, ב', א'- ב').

הנה מהדהדת באוזננו ברכתו של יעקב  לשמעון ולוי: "שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים, כְּלֵי חָמָס  מְכֵרֹתֵיהֶםבְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי, בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי. כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ, וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר. אָרוּר אַפָּם כִּי עָז, וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה; אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב, וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל " ( בראשית, מט', ה').

הבה נקשה עוד יותר ונשאל, האם נכון לבחור להנהגת עם ישראל המתהווה, דווקא אדם שמקור  זהותו ושייכותו משבט לוי, שברכתו של יעקב, אבי מולידו של עם ישראל, עדיין צרובה בתודעתנו מפרשת ויחי, שאותה קראנו בשבת שעברה, המאפיינת את זהותו של לוי באופן קיצוני: "כְּלֵי חָמָס, מְכֵרֹתֵיהֶם. בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי, בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי"? האם זאת הזהות והשייכות השבטית, שדווקא אותה הקב"ה בוחר כשליחו במצרים?. האם לא נכון היה לבחור את מנהיגו של עם ישראל במצרים, משבט אחר, כמו למשל יהודה שבברכת יעקב זכה לזהות קונסנזואלית שיש בה הסכמה ומקובלות: "יְהוּדָה, אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ. יָדְךָ  בְּעֹרֶף אֹיְבֶיךָ. יִשְׁתַּחֲווּ לְךָ, בְּנֵי אָבִיךָ" (בראשית, מט', ח')?

על מנת לענות על השאלה, הבה נשאל קודם שאלה נוספת, בסוגיית הזהות והשייכות במבחן וזאת בהקשר לבני ישראל, במעבר הדרמטי מזהות חממת הגטו בארץ גושן, להתערותו במרחב האוכלוסייה המצרית כולה. האם המעבר מזהות ושייכות של גטו גושן, למעבר ושייכות לזהות העיר המצרית הגדולה, איננו עלול לסכן את זהותו היהודית של העם ואת ייעודו ?

כך פרשתנו מתארת זאת: "ואֵלֶּה, שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, הַבָּאִים מִצְרָיְמָה. אֵת יַעֲקֹב, אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ.רְאוּבֵן, שִׁמְעוֹן, לֵוִי וִיהוּדָה. יִשָּׂשכָר, זְבוּלֻן  וּבִנְיָמִן. דָּן וְנַפְתָּלִי, גָּד וְאָשֵׁר.  וַיְהִי, כָּל נֶפֶשׁ יֹצְאֵי יֶרֶךְ יַעֲקֹב שִׁבְעִים נָפֶשׁ; וְיוֹסֵף, הָיָה בְמִצְרָיִם.  וַיָּמָת יוֹסֵף וְכָל אֶחָיו, וְכֹל הַדּוֹר הַהוּא. וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל, פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד; וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ, אֹתָם" (שמות, א', א'-ז').

המדרש מאיר את המעבר מהגטו היהודי בגושן, לעיר המצרית הגדולה: "וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ  אֹתָם – שנתמלאו בתי תיאטראות ובתי קרקסאות מהם"(ילקוט שמעוני ,שמות, א',רמז' קסב').

כך גם תורם לכך, הנציב מוולוזין ( נפתלי צבי יהודה ברלין 1816-1893 )בפרשנותו- העמק דבר:  "וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ, אֹתָם – לא ארץ גושן לבד שהייתה מיוחדת לישראל, אלא אפילו כל ארץ מצרים מלאה את ישראל. והיה כל מקום פנוי שמצאו ישראל לקנות ולדור- נתישבו שמה, והיינו דכתיב במכת בכורות- ופסח ד' על הפתח, הרי שהיו הרבה בתי ישראל בקרב בתי מצרים. ובא הכתוב להקדים בזה סיבת שנאת מצרים, משום שביקשו לצאת מרצון יעקב אבינו שיישבו דווקא בארץ גושן כדי שיהיו בדד ונבדל ממצרים, אבל הם לא רצו כן. ובשמות רבה נאמר עוד שפסקו למול מזה, הטעם, שאמרו- נהיה כמצרים, דאחר שקבעו דירתם ביניהם, מצאו טוב להם להשתוות למצרים ולא יהיו ניכרים שהמה יהודים…אשר היא הסיבה שבכל דור עומדים עלינו לכלותנו בשביל שאין אנו רוצים להיות נבדלים מן האומות".

הנה הדגמה מוחשית לזהות ושייכות במבחן, בהשלכות המעבר, מזהות ושייכות הומוגנית יהודית עברית של גטו גושן, כנאמר במדרש:" כנגד ג' מידות טובות שהיו בידן של ישראל במצרים ובזכותן נגאלו, שלא שינו את שמם ולא שינו את לשונם ושגדרו עצמם מן הערוה" (במדבר רבה פרשה יג' אות כ'), למעבר  לזהות והשייכות בעיר  המצרית הגדולה, כתוצאה מתהליך של התערות בחברה המצרית, בואכה למט' שערי טומאה. כך נתוודע בפרשת בשלח בספר שמות, שביציאת מצרים יצאו רק 20 אחוז מהעם– "וַיַּסֵּב אֱלֹהִים אֶת הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר יַם סוּף וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.( שמות, יג', יח'). רש"י מביא את תרגומו של אונקלוס: " חמושים מחומשים, אחד מחמשה יצאו וד' חלקים מתו בשלשת ימי אפילה". כלומר, רק 20% שמרו על ייחודיות זהות ושייכות גטו גושן ואילו 80% קבלו את הזהות והשייכות לעיר הגדולה במצרים ולמעשה, התערו והתבוללו בה.

הנה כי כן, מבחן הזהות והשייכות של עם ישראל במצרים, בדיאלקטיקה של זהות החיים בגטו גושן, אל מול זהות החיים  בעיר המצרית הגדולה , ילווה אותנו לאורך ספר שמות, במבחני הזהות והאתגרים של עם ישראל –  עבדות  או חירות?  תלות או עצמאות?  גורל או ייעוד?  גלות  או גאולה?

עתה נשוב לשאלתנו הראשונהבהקשר למבחן הזהות והשייכות, של משה האיש והמנהיג.

דומה שמשה אף הוא היה נתון בסוג של דיסוננס זהותי– האם אני בזהות ושייכות, של נסיך מצרי שנוף ילדותו ונערותו בתבנית  ארמון המלוכה המצרי ? או אני מנהיג, גואל ומושיע, בזהות עברית שאיננה מתפשרת ?

האם אני משה, בזהות של  בית לוי, אפעל בקשיחות, בזהות של מקל חובלין, מבית מדרשו, של סבא רבא– לוי באירוע שכם :"כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ, וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ-שׁוֹר"( בראשית, מט',ו'), וגם בהמשך, אאחוז במטה ואכה בסלע ,במקום לדבר אליו וזאת תהא האוריינטציה  הזהותית שלי, בחילוצו של עם ישראל מיְוֵן המְצוּלָה, השקוע עמוק במאפליה ובחשכת עבדות מצרים ?

או שמא, עלי לאמץ גישה מתונה ופשרנית, של זהות מקל נועם, דווקא מבית מדרשו של אחי אהרון שאף הוא משבט לוי – רודף שלום ומקרב את הבריות ?, כנאמר: הִלֵּל אוֹמֵר: הֱוֵי מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַהֲרֹן: אוֹהֵב שָׁלוֹם, וְרוֹדֵף שָׁלוֹם"( אבות, א', יב').

ובכן, קונפליקט הזהות של משה בפרשתנו, הוא קונפליקט זהותי תיאולוגי– האם אני מצרי או עברי ?, אך גם קונפליקט זהותי הנהגתי – האם אאחוז במקל חובלין או במקל נעם ?.

דומה שמשה הכריע במבחן הדיאלקטי של הזהות התיאולוגית. הנני מתייצב לצו האלוקים, אני בזהותי ושייכותי – משה העברי ולא משה המצרי.

כך מציגה זאת פרשתנו:" וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם, וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו, וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם; וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי, מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו.  וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה, וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ; וַיַּךְ, אֶת הַמִּצְרִי, וַיִּטְמְנֵהוּ, בַּחוֹל"  (שמות, ב', יא'-יב').

ראוי לבחון הסיטואציה המתוארת באלימות של האיש המצרי כנגד האיש העברי, בקונפליקט הזהויות, המתרחש בפנימיותו של משה – האם אני נסיך מצרי, תבנית נוף ילדותי בארמון פרעה? או אני נסיך עברי, המתחבר לברית בין הבתרים, אותה ברית , שיצרה את  הזהות הבראשיתית – של חיבור הייעוד של עם ישראל לארץ ישראל, מבית מדרשו של  זקני אברהם אבינו?.  כך זה מתרחש בפרשתנו, במאבק הפנימי של משה, בקונפליקט של מבחן הזהויות, בין האיש המצרי המכה שבתוכי ( בית גידולי בארמון מלך מצרים) לבין האיש העברי המוכה שבתוכי. מי יגבר על מי? מה תהא התוצאה? אבל משה מכריע בנחרצות, כאומר – בקונפליקט הזהויות שבתוכי אני בחרתי בזהות היהודית העברית. נכון שלרגע מסוים הייתי בדיסוננס זהותי – "וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה", זה בסדר, שכן, בחירת זהות ועיצובה בי, דורשת ממני תהליך מסוים. אך לבסוף, פעלתי בהריגתי את האיש המצרי המכה, כתוצאה ישירה מבחירתי הפנימית הזהותית – אני איש יהודי עברי גאה.

לא רק בחרתי, אלא גם עשיתי מעשה:"וַיַּךְ, אֶת הַמִּצְרִי, וַיִּטְמְנֵהוּ, בַּחוֹל ". היכיתי את הזהות המצרית שבתוכי, שבה גדלתי, מחיתי אותה וטמנתי אותה עמוק בחול. עכשיו אני מחושל ומחוסן- אמונית ונפשית לקבל על עצמי את שליחות ההנהגה,להוציא את עם ישראל ממצרים. הקונפליקט הזהותי שחוויתי בתוכי, רק תרם   לבניין הכוח והאיתנות שלי. אני עכשיו נכון לשליחות בזהותי העברית ויכול לומר כמו זקניי, אברהם יצחק ויעקב – הנני.

הנה כי כן, העובדה שזהותו והשתייכותו של משה,היא לשבט לוי, רק תרמה לעמידתו האיתנה ולפעולתו הקשוחה של משה, באירוע הריב בין האיש המצרי לאיש היהודי וגם בעמידתו הנחרצת מול פרעה מלך מצרים, באוחזו במקל חובלין בדמות המטה שהופך לנחש: "לֵךְ אֶל פַּרְעֹה … וְהַמַּטֶּה אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לְנָחָשׁ, תִּקַּח בְּיָדֶךָ. וְאָמַרְתָּ אֵלָיו, ד' אֱלֹהֵי הָעִבְרִים שְׁלָחַנִי אֵלֶיךָ לֵאמֹר, שַׁלַּח אֶת עַמִּי( שמות, ז',טו'-טז'). הנה הפרקטיקה של משה, בזהות התקיפה של הסבא רבא לוי, מהזיכרון  הקולקטיבי של אירוע הדמים בשכם. משה המנהיג מנחיל מסר ברור לדורות- שבט לוי מתגייס ראשון למשימה לאומית, במציאות של איום קיומי על עם ישראל, כמו האיום הקיומי במצרים. ההתגייסות היא נגזרת מזהות ושייכות  של ערך יהודי נעלה, להגנה וגם למצווה, כמו במלחמת מצווה.

אך במבחן הזהות והשייכות, משה מציג לנו בפרשתנו, גם את הפרקטיקה האחרת, של זהות שבט לוי, הרכה והאנושית, של מקל נועם, מבית מדרשו של אהרון דודו, אף הוא משבט לוי – "אוֹהֵב שָׁלוֹם, וְרוֹדֵף שָׁלוֹם". הנה כי כן,  מבחן שייכות וזהויות נוסף של משה מתרחש בפרשתנו.

כך נשאל, האם זהות של שליחות ציבורית, שתובעת מחויבות ונאמנות לתפקיד ולשליחות למען הכלל, יכולה לדור בכפיפה אחת ואף בהרמוניה, עם זהות משפחתית, של נאמנות ומחויבות למשפחה?

בנקודה קריטית זאת, עת משה הציבורי אמור להיכנס לתפקידו ולמלא את השליחות הציבורית שהוטלה עליו, הנה משה המשפחתי עוצר לרגע, לוקח פסק זמן ומציב לפנינו קריאה של  אחריות, מחויבות ורגישות אנושית משפחתית, שהיא קודמת לכל. כך מתארת זאת פרשתנו: "וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיָּשָׁב אֶל יֶתֶר חֹתְנוֹ, וַיֹּאמֶר לוֹ אֵלְכָה נָּא וְאָשׁוּבָה אֶל אַחַי אֲשֶׁר בְּמִצְרַיִם, וְאֶרְאֶה, הַעוֹדָם חַיִּים; וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ לְמֹשֶׁה, לֵךְ לְשָׁלוֹם" (שמות, ד', יח'). מפרש רש"י : "וישב משה אל יתר חותנו: ליטול רשות".

חנן פורת( 1943-2011) בפרושו מאיר את מבחן הזהות והשייכות של משה: " שואל ר' ישראל סלאנטר: האמנם זקוק משה לקבל רשות מיתרו?. הן דבר ד' קודם לכול ואילו היה יתרו מסרב חלילה, האם היה על משה להיענות לו ולהישאר במדין? הן כלל גדול הוא: דברי הרב ודברי התלמיד, דבר מי שומעים ? ומשיב ר' ישראל תשובה קצרה, שכל כולה מילה אחת "במאמא לושן (בשפת האם)": מענטש-קייט התנהגות אנושית)… כי זאת יש לדעת: גם בשעה שניצב אדם בפני משימות לאומיות גדולות, התובעות התמסרות טוטאלית. אל לו לזלזל בפכים הקטנים ולשכוח את חובתו האנושית הפשוטה כלפי חבריו ובני משפחתו "( מעט מן האור"  פרשת שמות, התשס"ד).

הנה בשעות גורליות אלו, עת אנו נתונים בציפייה דרוכה ליום ראשון בשעה 12.15 בצהריים, כולנו משפחה אחת, בתקווה ובזהות צהובה של החטופות והחטופים. הזהות והשייכות היהודית שלנו, תובעת ממנהיגינו ומכולנו – מילוי צו הנני, של אחריות  ומחויבות טוטאלית, להחזרתם של  אחינו ואחיותינו, הנמקים במאפליה במנהרות החמאס.

שבת שלום ובשורות טובות

 

כותב: ד"ר זאב פרידמן מנכ"ל עמותת מלבב

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו לקבלת עדכונים ומידע מקצועי!

דילוג לתוכן