פרשת ויחי – " וַיִּתְחַזֵּק יִשְׂרָאֵל " – קריאת חזק חזק ונתחזק

"הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט" (ח.נ. ביאליק, בעיר ההרגה, פרעות קישינב 1903).

"זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ" (דברים, כה').

ישראל במלחמה – 462 ימים. אנו מתפללים ומייחלים להשבתם של החטופות והחטופים לחיק משפחותיהם ולהחזרת המפונים לבתיהם.

הנה הגענו בפרשתנו  לאקורד הסיום של ספר בראשית, בסימן של – חזק חזק ונתחזקשמשמעותו הוא – שתשתית האחריות ושמירת הביטחון שלנו, על קיומנו וחיינו במדינתנו האחת והיחידה, מוטלת על כולנו ללא יוצא מן הכלל . כולם במלחמת המצווה על קיומנו, נתבעים  לתרום את חלקם, לשמירה על קדושת חיינו, במשמעות האמיתית של המצווה – "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ אֲנִי ד' "( ויקרא, פרשת קדושים, ד', ח').  זאת מצווה שחלה על כולם , שאותה מסביר בעל ספר החינוך( המאה ה13) : שטעם המצווה הוא ליצור חברה שיש בה עזרה הדדית, מה שגורם לחברה להיות מלוכדת וחזקה יותר".

חזק חזק ונתחזק -כך מציג לנו זאת אבינו יעקב בשמו ישראל בפרשתנו: "וַיַּגֵּד לְיַעֲקֹב וַיֹּאמֶר, הִנֵּה בִּנְךָ יוֹסֵף בָּא אֵלֶיךָ; וַיִּתְחַזֵּק  יִשְׂרָאֵל, וַיֵּשֶׁב  עַל הַמִּטָּה"( בראשית, מח', ב').

חזק חזק ונתחזק – זאת מורשתו של ספר שמואל: "חֲזַק וְנִתְחַזַּק בְּעַד עַמֵּנוּ וּבְעַד עָרֵי אֱלֹהֵינוּ " (שמואל, ב', י', יב').

חזק חזק ונתחזק – הכול מכוון לארץ ישראל, שהובטחה לאבות הראשונים. המבחן יהיה בתשתית תפיסת הביטחון, בחוסנו ובעמידתו  של עם ישראל בארצו.

לקיחת האחריות על ביטחוננו , מחייב את כולם לפעול ביחד- שְׁכֶם אַחַד ולאחוז בחרב ובנשק, כפי שמציג זאת אבינו יעקב ישראל בפרשתנו: "וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף, הִנֵּה אָנֹכִי מֵת; וְהָיָה אֱלֹהִים, עִמָּכֶם, וְהֵשִׁיב אֶתְכֶם, אֶל אֶרֶץ אֲבֹתֵיכֶם.  וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ, שְׁכֶם אַחַד עַל אַחֶיךָ  אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי, בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי" ( בראשית, מח', כא'-כב').

כך גם בהמשך פרשתנו בפרק הברכות של יעקב לבניו, משים יעקב דגש לחשיבות תפיסת הביטחון שמונהגת על ידי המנהיג העתידי של עם ישראל – יהודה: "יְהוּדָה, אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ,  יָדְךָ בְּעֹרֶף אֹיְבֶיךָ"( בראשית, מט', ח'). רק ביחדכשכולנו אוחזים בחרב ובקשת,  ישראל יהיה חזק –"וַיִּתְחַזֵּק  יִשְׂרָאֵל". השם- ישראל, מבטא את הכוליות- כולם, של עם ישראל, באותיות הראשונות של כל שמות שלשת האבות וארבעת האימהות- "י" – יצחק, יעקב. "ש" – שרה. "ר" – רבקה, רחל. "א" – אברהם. " – לאה.  "וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם, יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל" ( דברים, לג', ה') – כל שבטי ישראל ללא יוצא מן הכלל.

אבל עלינו לשאול – מדוע פרשתנו מחריגה את רחל אמנו, שלא נקברה בארץ ישראל?

כך פרשתנו מציגה לנו, כיצד יעקב /ישראל, המקדש את מרכזיותה של ארץ ישראל, מוצא לנכון להסביר לבנו יוסף, מדוע אשתו רחל לא הובאה לקבורה בארץ ישראל: "וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן, מֵתָה עָלַי רָחֵל בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בַּדֶּרֶךְ, בְּעוֹד כִּבְרַת אֶרֶץ, לָבֹא אֶפְרָתָה; וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת, הִוא בֵּית לָחֶם" ( בראשית, מח', ז'). על מנת להבין זאת, נעשה קפיצת דרך להתעוררותה של הציונות במאות ה- 19,20 ונלמד לימודו של ילד חרדי בן עשר.

ד"ר מקס נוֹרְדַאוּ (1849-1923) היה ממנהיגי הציונות בראשיתה ושותפו הקרוב של הרצל בהנהגת התנועה הציונית. נורדאו היה רופא, סופר, עיתונאי והוגה דעות. הוא התפרסם בעיקר בשל קריאתו בקונגרס הציוני השני, לייסד את "יהדות השרירים" – יצירת יהודי חדש, חסון מבחינה פיסית ונפשית, שיהיה בכוחו להגשים את החזון הציוני. כדי להגשים את הרעיון של "יהדות השרירים". דווקא הוא היה מן הראשונים שנתפסו לציונות, לרעיון התחייה הלאומית של העם היהודי. נאומו בקונגרס הציוני הראשון היה בגרמנית, בדומה למרבית הנאומים בקונגרס, אך הוא חזר בו פעמים אחדות, כמוטו, על שלוש מילים בעברית: "וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם".

מילים אלה של הנביא ירמיהו, לקוחות מן הפסוקים האלה: "כֹּה אָמַר ד': מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה, כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ, נְאֻם-ד', וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב. וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ, נְאֻם ד'. וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם".

מה הביא דווקא את נורדאו המתבולל, אל המילים הללו, אל הפסוק הזה, אל הגעגוע הזה?

על כך סיפר נורדאו עצמו: "את המלים האלה אני חייב למי שאני חייב לו את כל יהדותי וציוניותי. אדם שאינני יודע את שמו, אדם שבעצם היה אז ילד כבן 8, או 10, שנים.

"ומעשה שהיה כך היה: לי יש קליניקה לילדים בפריז. נכנסה אליי אישה, מהגרת מפולין, שביס לראשה וילד כבן 8, או 10, חיוור פנים, חולה מזה שלושה שבועות. הומלץ בפניה להביא אותו אליי. אני לוקח כרטיס לפתוח למטופל החדש ואני מנסה לדובב אותו בשפת המדינה. הוא בקושי מדבר צרפתית. ואני שואל את אימו, שגם היא חלשה מאד בשפה. היא אומרת: הוא לא לומד בבית ספר רגיל. הוא לומד ב'חדר'. זה בית ספר ליהודים. ואני נזפתי בה קשות: 'כך רק מביאים אנטישמיות! פתחנו בפניכם את שערי המדינה, פליטים מפולין, מדוע אין הילד לומד את שפת הלאום כאן?' והיא התנצלה, שהוא עוד צעיר, שבעלה שייך לדור הישן, אבל הוא עוד יגדל וילמד בגימנסיה, וידע את השפה. ואני בזעם שואל את הילד: 'ב'חדר' הזה, מה למדת?' ואז השתנה הילד, אורו עיניו. ביידיש, שאני הבנתי מהגרמנית שלי, אמר לי מה הוא למד בפעם האחרונה בחדר. 'יעקב', הוא אומר, 'כשהוא על ערש דווי, מזמין את יוסף, מצווה עליו, משביע אותו, ומתחנן בפניו – אל נא תקברני במצרים. יש מערת המכפלה. אברהם, יצחק, שרה, רבקה, שם קברתי את לאה. ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם'.

"וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן מֵתָה עָלַי רָחֵל בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בַּדֶּרֶךְ, בְּעוֹד כִּבְרַת אֶרֶץ לָבֹא אֶפְרָתָה, וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת הִוא בֵּית לָחֶם".

"מה פתאום באמצע הבקשה של יעקב, הוא מספר לו על קבר רחל?

"אומר רש"י, וזה הכול הילד הזה מדבר, בן 8, או בן 10, ומביא דברי חז"ל – שהרגיש יעקב אבינו צורך להתנצל בפני יוסף ולומר: אני מטריח עליך טרחה כזאת לשאת אותי ממצרים לחברון. אני עצמי לא טרחתי לאימא שלך, לרחל, את הטרחה הזאת, למרות שהייתי קרוב מאוד, על יד בית לחם. אפילו לעיר בית לחם, לא הכנסתי אותה. קברתי אותה בדרך. אבל לא באשמתי ולא מרשלנות הייתה זו. ריבונו של עולם רצה כך. הוא ידע שרב הטבחים של נבוכדנצר עתיד להוביל את בניה של רחל, את בניי, לחורבן בית ראשון ואז היא תצא מקברה ונהי בכי תמרורים שלה יישמע. רחל מבכה על בניה. ואלוהים יענה לה: 'מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה, כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ, נְאֻם ד' וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב. וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ, נְאֻם ד'. וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם'".

הוסיף ד"ר נורדאו וסיפר: "אני לא ידעתי את נפשי. הסיבותי את פניי לחלון, כדי שהאם והילד לא יראו את דמעותיי זולגות, ואמרתי לעצמי: מקס, הלא תבוש והלא תיכלם? אתה אדם משכיל, נחשב כאינטלקטואל, עם תארי דוקטור, אינך יודע מעט מזעיר מדברי ימי עמך, מכתבי הקודש הללו. כלום. ופה, ילד חולה, חלוש, מהגר, פליט, והוא מדבר על יעקב ועל יוסף ועל ירמיהו ועל רחל, כאילו תמול שלשום, הכול חי לנגד עיניו! מחיתי את לחיי לפני שהסיבותי את פניי אליהם. ואמרתי בליבי – עם שיש לו ילדים כאלה, שחיים כל כך את עברם, הם גם יחיו עם עתיד מזהיר. בעתון של אותו סוף שבוע, ראיתי מודעה: 'מי שגורל העם היהודי חשוב בעיניו, מי שהאנטישמיות כואבת לו, ומי שמחפש פתרון, נא להתקשר לחתום מטה לטכס עצה. ד"ר תאודור הרצל'. מיד נעניתי. כשהקמנו את הקונגרס הציוני הראשון וכובדתי לנאום בו, רחפה לנגד עיניי דמותו של הילד, שאת שמו אינני זוכר, אבל את המלים האלה לא אשכח לעולם, כי הן בסיס הציונות, הן בסיס היהדות: 'וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם!'".המקור: ספרו של פרופ' אברהם שלום יהודה (1877-1951), 'עבר וערב', הוצאת מגן, 1946). בהמשך, נורדאו פרסם את קריאתו לפיתוח יהדות השרירים ביוני 1900, במאמרו בגיליון השני של כתב העת Die Jüdische Turnzeitung. הוא העצים את המיתוס של בר כוכבא: "התגלמות ההיסטורית האחרונה של יהדות למודת קרב ואוחזת בנשק", וכינה את בר כוכבא בהשראתו של רבי עקיבא – 'גיבור שסירב לדעת תבוסה'. יהודי השרירים, הם בין השאר לוחמים ללא חת".

הנה כי כן, חזק חזק ונתחזק, בדמותה של – יהדות השרירים, מבית מדרשו של מקס נורדאו.                                      

"וַיִּתְחַזֵּק, יִשְׂרָאֵל "– היא קריאה של אבא  ישראל – לבניו ושבטיו, להיות חזקים ולחזק אחד את השני : " אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ יַעְזֹרוּ וּלְאָחִיו יֹאמַר חֲזָק" ( ישעיהו, מא',ו').

חזק חזק ונתחזק–  הנה לפנינו באקורד הסיום של ספר בראשית, בסימן עוצמתי של מעמד הברכות, של אבא יעקב ישראל לבניו. הנה ברכתו של יעקב לשמעון ולוי בניו בפרשתנו:  "שִׁמְעוֹן וְלֵוִי, אַחִים כְּלֵי חָמָס, מְכֵרֹתֵיהֶם. בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי, בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי. כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ, וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר. אָרוּר אַפָּם כִּי עָז, וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה; אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב, וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל". (בראשית ,מט', ה' – ז').

חזק חזק ונתחזק – צרוב בזיכרון הקולקטיבי היסטורי, של פרשת דינה בשכם, אודות שמעון ולוי, התובעים את כבודה המחולל של אחותם דינה בשכם: " וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה, אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב, לִרְאוֹת, בִּבְנוֹת הָאָרֶץ. וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר, הַחִוִּי נְשִׂיא הָאָרֶץ; וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ, וַיְעַנֶּהָ… וַיִּקְחוּ שְׁנֵי בְנֵי יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִינָה אִישׁ חַרְבּוֹ, וַיָּבֹאוּ עַל הָעִיר, בֶּטַח; וַיַּהַרְגוּ, כָּל זָכָר. וְאֶת חֲמוֹר וְאֶת שְׁכֶם בְּנוֹ, הָרְגוּ לְפִי חָרֶב" (בראשית, לד', א'- לא').

הבה נשאל, האם ברכתו של יעקב לשמעון לוי – "אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב, וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל", היא תוכחה  או היא ברכה ?  הרש"ר הירש ( 1808-1888 )מאיר את עינינו בפרשנותו , את כורח החוסן הלאומי והרוחני, הנדרש לגלויות עם ישראל, בהתמודדותו אל מול סכנות קיומיות וגופניות, של אנטישמיות, פרעות, פוגרומים, מחד, וסכנות קיומיות רוחניות, של איבוד הזהות והרוח, בהתבוללות והיטמעות בקרב הגויים, מאידך, כפי שהם משתקפים בברכתו של יעקב לבניו- שמעון ולוי. הרש"ר הירש שחי בגרמניה ,מתלה את פרשנותו בארבע מילים בברכה :"אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב, וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל, וכך הוא מפרש: "צדקה וחסד עשה הקב"ה עם ישראל, שחילק את שבטי שמעון ולוי להיות נפוצים  בין כל השבטים האחרים במדינת ישראל, שכן הייתה התוצאה הטבעית מזה, שאחרי התפוררות המדינה לרסיסים ואחרי גלות האומה, גולה אחרי גולה, נמצאו תמיד בכל הגלויות מצאצאי שמעון ולוי, שטיפחו ועודדו את הכוח ואת אומץ הלב, את ההתלהבות ואת הגאון היהודי, ופעלו על ידי כך שהרוח היהודי נשאר ער חי וקיים גם אחרי שהמדינה עברה ובטלה מן העולם".

הנטל על שמירת קדושת חיינו בארצנו מוטלת על עם ישראל – כולו, ללא יוצא מן הכלל.

כך הנביא ישעיהו, פונה אל כל עם ישראל: "אַל תִּירָא כִּי עִמְּךָ אָנִי, אַל תִּשְׁתָּע כִּי אֲנִי אֱלֹקיךָ אִמַּצְתִּיךָ אַף עֲזַרְתִּיךָ אַף תְּמַכְתִּיךָ בִּימִין צִדְקִי"( ישעיהו,מא',י'). מפרש המַלְבִּי"ם (רבי מאיר לֵיבּוּשׁ בן יחיאל מִיכְל וֵייזֶר, 1809-1879 ) : " אמר אַל תִּשְׁתָּע – ותפנה במחשבתך אם אני יכול להושיע, כי אני ד' – בעל היכולת אני אלוקיך – המשגיח עליך בפרטות, ואם כן אִמַּצְתִּיךָ בוודאי. ורצה לומר- אִמַּצְתִּיךָ – נתתי לך אומץ שתוכל לעמוד בעצמך כנגד האויב, גם עֲזַרְתִּיךָ – אנכי ע"כ גם תמכתיך בימין צדקי – וכדוגמת האוהב העוזר לאוהבו ביד שמאלו ותומכו ביד ימינו לבל ייפול, תומך ביד אחד ולוחם עם אויבו ביד האחר". הנביא ישעיהו פונה אל עם ישראל בלשון יחיד, להדגיש היות העם – אחד, באחריות לשאת בנטל האלונקה הלאומית במלחמת המצווה על קיומנו.

ברכת – חזק חזק ונתחזק, המוטמעת בברכתו של יעקב לשמעון וללוי ,צופה פני עתיד, עת שבנו לארצנו אחרי אלפיים שנות גלות וקוממנו את מדינתנו האחת והיחידה.

קריאתה של אמנו רחל -"וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם" – מחייב בעת הזאת, את כל הבנים בעם ישראל, להתגייס לשמירת גבולות ארצנו ומדינתנו.

יום העשרה בטבת שחל היום, מציג לנו – דור השואה והתקומה, את קריאתם וזעקתם של אחינו ואחיותינו, ששת המיליון, שזועקים אלינו מהאדמה – "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ, אֲנִי ד'". יהדות השרירים , היא צו השעה לכולם, בל ייעדר איש.

רק כך נוכל להיפרד מספר בראשית, באמונה , בתקווה וביחד, בברכת – חזק חזק ונתחזק.

 

כותב: ד"ר זאב פרידמן, מנכ"ל עמותת מלבב

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו לקבלת עדכונים ומידע מקצועי!

דילוג לתוכן