"הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט" (ח.נ. ביאליק, בעיר ההרגה, פרעות קישינב 1903).
"זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ" (דברים, כה').
ישראל במלחמה – 455 ימים. אנו מתפללים ומייחלים להשבתם של החטופות והחטופים לחיק משפחותיהם ולהחזרת המפונים לבתיהם.
ספר בראשית שאנו עומדים לקראת סיומו, רווי באירועים במשפחה, שמאופיינים בתסמונת – קקן – קנאה, קמצנות, נקמנות. הנה תסמונת בראשיתית שנוכחת לראשונה באירוע קקן, של האחים קין והבל:
"וַיְהִי, מִקֵּץ יָמִים; וַיָּבֵא קַיִן מִפְּרִי הָאֲדָמָה, מִנְחָה לַד'. וְהֶבֶל הֵבִיא גַם הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ, וּמֵחֶלְבֵהֶן; וַיִּשַׁע ד', אֶל הֶבֶל וְאֶל מִנְחָתוֹ. וְאֶל קַיִן וְאֶל מִנְחָתוֹ, לֹא שָׁעָה; וַיִּחַר לְקַיִן מְאֹד, וַיִּפְּלוּ פָּנָיו…וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה, וַיָּקָם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ"( בראשית, ד', ג'-ח').
הנה נוכחותה של תסמונת – קקן באירוע הטרגי. כך מפרש רש"י: "וַיָּבֵא קַיִן מִפְּרִי הָאֲדָמָה- מן הגרוע". קמצנותו של קין בולטת. מכאן אנו עדים, לקנאה – "וַיִּחַר לְקַיִן מְאֹד, וַיִּפְּלוּ פָּנָיו" ובסופו של אירוע מתרחשת – הנקמה: "וַיָּקָם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ".
קין לא לוקח כל אחריות על מעשהו: "וַיֹּאמֶר ד' אֶל קַיִן, אֵי הֶבֶל אָחִיךָ; וַיֹּאמֶר לֹא יָדַעְתִּי, הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי". התוצאה בהתרחשותה של קללת קין: "וְעַתָּה, אָרוּר אָתָּה, מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר פָּצְתָה אֶת פִּיהָ, לָקַחַת אֶת-דְּמֵי אָחִיךָ מִיָּדֶךָ… נָע וָנָד, תִּהְיֶה בָאָרֶץ". המסר הוא- עליך קין ללמד ולהטמיע בכל מקום בעולם את המשמעות וההשלכות המזיקות וההרסניות של תסמונת קקן -קמצנות, קנאה , נקמה.
כך אנו פוגשים את הקנאה השנאה והנקמה , באירוע משפחת יעקב ובניו, בטרגדיה של יוסף ואחיו, לאורך פרשות – תולדות, ויצא, וישלח, וישב, מקץ ושיאה בפרשתנו.
המילים – אח, אחי אחיו, נוכחות בספר בראשית, אין ספור פעמים. רק בפרשתנו – 21 פעם.
האם הנרטיב במנהרת הזמן – "וַיֹּאמֶר אֶת אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ", יכול להיות מתועל לשתי משמעויות. האחת, אני יוסף, חרף הקנאה, השנאה והרצון לנקום בי, עושה השתדלות ומבקש לאחות הקרע ביני ובין אַחַי. השנייה, עכשיו אני יוסף, ברום מעמדי משנה למלך מצרים , מבקש את אַחַי – לנקום בהם?
עָלַי יוסף , רובצת האחריות להחליט כיצד לנהוג, לקללת עָלַי – לנקמה באַחַי, או לברכת עָלַי -לסליחה ולפיוס עם אַחַי?
עלינו להעמיק במהותה של המילה המדריכה – עָלַי.
הבה נתחיל באירוע מכירת הבכורה והרמייה בפרשת תולדות: " וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב, אֶל רִבְקָה אִמּוֹ: הֵן עֵשָׂו אָחִי אִישׁ שָׂעִר, וְאָנֹכִי אִישׁ חָלָק. אוּלַי יְמֻשֵּׁנִי אָבִי, וְהָיִיתִי בְעֵינָיו כִּמְתַעְתֵּעַ; וְהֵבֵאתִי עָלַי קְלָלָה, וְלֹא בְרָכָה. וַתֹּאמֶר לוֹ אִמּוֹ, עָלַי קִלְלָתְךָ בְּנִי; אַךְ שְׁמַע בְּקֹלִי, וְלֵךְ קַח לִי " (בראשית, כז',ו'-יג').
הרב אשר זליג וייס (מייסד וראש בית המדרש "דרכי תורה" ואב בית דין "דרכי הוראה"). מביא בספרו- "מנחת אשר" על המועדים, את דברי הגאון מווילנא ( הגר"א 1720-1797)– ,עָלַי קִלְלָתְךָ בְּנִי" -המילה המדריכה היא- עָלַי. רבקה ביקשה לומר ליעקב, כי היא צופה שיבואו עליו שלוש צרות כאותיות המילה- עָלַי –צרת עשיו, צרת לבן, וצרת יוסף.
הנה כי כן, נוכחת האות – ע, בצרת עשיו באירוע מכירת הבכורה והרמייה. אך יותר מזה אנו למדים אודות לקיחת אחריות על ידי – רבקה : "וַתֹּאמֶר לוֹ אִמּוֹ, עָלַי קִלְלָתְךָ בְּנִי". כן , אני אחראית.
הקנאה, השנאה והאיבה שנוצרו במעשה רמיית הבכורה והברכה שניתנה ליעקב, מובילה לענישתו של יעקב בקללת – עָלַי.
כך מתגלגלת לה האות ל בקללת עָלַי, הנוכחת בצרת לבן באירוע גלותו של יעקב בחרן בבית לבן בפרשת ויצא:" וַיַּעַן יַעֲקֹב, וַיֹּאמֶר לְלָבָן…זֶה עֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי עִמָּךְ … הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב, וְקֶרַח בַּלָּיְלָה; וַתִּדַּד שְׁנָתִי, מֵעֵינָי. זֶה לִּי עֶשְׂרִים שָׁנָה, בְּבֵיתֶךָ, עֲבַדְתִּיךָ אַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה בִּשְׁתֵּי בְנֹתֶיךָ, וְשֵׁשׁ שָׁנִים בְּצֹאנֶךָ; וַתַּחֲלֵף אֶת מַשְׂכֻּרְתִּי, עֲשֶׂרֶת מֹנִים " (בראשית, לא', לו'-מא').
דומה שאת מסע התיקון של יעקב ממעשה הרמייה לאחיו עשו במכירת הבכורה, הוא עושה 20 שנה בבית לבן. יעקב לוקח אחריות על פרשת הרמייה עם אחיו עשו.
עתה נותרה רק האות י מהמילה- עָלַי.
הנה הגענו לגלגולה של האות י בקללת עָלַי , ונוכחותה בצרת יוסף בפרשת וישב, באירוע החלומות והקנאה של יוסף ואחיו, שהוליד – קנאה, שנאה, נקמה ומחיקתו מתודעתם, בהשלכתו לבור והצגתו לאביהם יעקב בכתונת בד הספוגה בדם: " וְיִשְׂרָאֵל, אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא, לוֹ; וְעָשָׂה לוֹ, כְּתֹנֶת פַּסִּים. וַיִּרְאוּ אֶחָיו, כִּי אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל אֶחָיו וַיִּשְׂנְאוּ, אֹתוֹ; וְלֹא יָכְלוּ, דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם. וַיַּחֲלֹם יוֹסֵף חֲלוֹם, וַיַּגֵּד לְאֶחָיו; וַיּוֹסִפוּ עוֹד, שְׂנֹא אֹתוֹ… וַיֹּאמְרוּ לוֹ, אֶחָיו, הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ, אִם מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ; וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ, עַל חֲלֹמֹתָיו וְעַל דְּבָרָיו… וַיְקַנְאוּ בוֹ, אֶחָיו; וְאָבִיו, שָׁמַר אֶת הַדָּבָר… וַיִּתְנַכְּלוּ אֹתוֹ לַהֲמִיתוֹ. וַיֹּאמְרוּ, אִישׁ אֶל אָחִיו: הִנֵּה, בַּעַל הַחֲלֹמוֹת הַלָּזֶה בָּא. וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ, וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת, וְאָמַרְנוּ, חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ; וְנִרְאֶה, מַה יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו". (בראשית, לז' , ב'-כ' ). הכול יש כאן- קנאה, שנאה ונקמה.
כך האות – י, בקללת עָלַי, מתגלגלת לה ונוכחת גם בפרשת מקץ במפגשו הטעון של יעקב עם בניו שחזרו ממצרים בפקודת יוסף המשנה למלך, להביא עמם בחזרה את בנימין האח הקטן: "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יַעֲקֹב אֲבִיהֶם, אֹתִי שִׁכַּלְתֶּם: יוֹסֵף אֵינֶנּוּ, וְשִׁמְעוֹן אֵינֶנּוּ, וְאֶת בִּנְיָמִן תִּקָּחוּ, עָלַי הָיוּ כֻלָּנָה… וַיֹּאמֶר, לֹא יֵרֵד בְּנִי עִמָּכֶם: כִּי אָחִיו מֵת וְהוּא לְבַדּוֹ נִשְׁאָר, וּקְרָאָהוּ אָסוֹן בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תֵּלְכוּ בָהּ, וְהוֹרַדְתֶּם אֶת שֵׂיבָתִי בְּיָגוֹן, שְׁאוֹלָה "(בראשית, מב',לו'-לח').
הנה קללת עָלַי, שוב נוכחת, אבל הפעם במעמד המפגש הדרמטי והמטלטל בין האחים לאביהם יעקב, כשחזרו מפגישתם עם יוסף, שלא הכירוהו ודרישתו מהם. כך יעקב אבינו לוקח אחריות על השתלשלות – קללת עָלַי באומרו לבניו – עָלַי הָיוּ כֻלָּנָה. יעקב למד מאימו רבקה, מהי לקיחת אחריות ומאמץ את המשפט של אימו – "עָלַי קִלְלָתְךָ בְּנִי". אבל יש גם בדברי יעקב לבניו, מסר ישיר להם – קחו גם אתם אחריות ותאמרו: "עָלַי הָיוּ כֻלָּנָה". דהיינו, כולנו – כֻלָּנָה, אחראים לצרת יוסף.
אך גלגולה של קללת עָלַי לא הסתיים. היא מתגלגלת, מועצמת ונוכחת בפרשתנו, בהתוועדותו של יוסף לאחיו במצרים. יוסף הצדיק הוא מגדלור של השראה ולמידה, של לקיחת אחריות, היודע לסלוח לאחיו ולהתפייס עמם.
לא קל לשכוח את משקעי העבר ובמיוחד אם חווינו חוויות קשות שגרמו לנו אחרים. כיצורי אנוש קשה מאד לשכוח או למחוק מתודעתנו תמונות ומשקעי עבר טראומטיים ולא נעימים שמישהו אחר גרם לנו. לא רק שקשה לשכוח, אלא היצר האנושי אף מנחה אותנו בפנימיותנו – לא לסלוח לאחר שפגע בנו ועשה לנו משהו רע. אנו אף אפופים בקרבנו ביצר של נקמה וברצון להעניש ולפגוע במי שפגע בנו. רק מחכים להזדמנות מתאימה לנקום. הנה כי כן, ליוסף היו את כל הסיבות שבעולם לבוא חשבון עם אחיו, שהשליכו אותו לבור וקיוו למותו. הרי במעמדו הנוכחי כמשנה למלך מצרים, הייתה לו ההזדמנות האולטימטיבית לנקום בהם ולהענישם .
אך פרשתנו מלמדתנו, שאפשר גם אחרת, שתהליך של סליחה ופיוס בין אחים, דורש התנסות בתהליך נפשי פסיכולוגי של – אקונה מטטא, כמו בסיפור – מלך האריות, של מחיקת משקעי העבר, של סליחה והבניה מחודשת עתידית, של מערכת היחסים, בין אחים מסוכסכים ושונאים.
הרב פרופ' יונתן זקס ( 1948- 2020) בפרשנות לפרשתנו, מתאר את המפגש שבין יוסף לאֶחָיו, כהולדת הסליחה בעולם: " יש רגעים המשנים את העולם. כמו הרגע שיוסף גילה לאחיו את זהותו: "וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו גְּשׁוּ נָא אֵלַי, וַיִּגָּשׁוּ; וַיֹּאמֶר, אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם, אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי, מִצְרָיְמָה. וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ, וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם, כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי, הֵנָּה: כִּי לְמִחְיָה, שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם" (בראשית, מה', ד'). זהו הרגע המתועד הראשון בהיסטוריה שבו אדם אחד סולח לזולתו…הסליחה שוברת את הבלתי הפיכות של מעגל התגובה והנקמה. את הנעשה אפשר להשיב. האנושות השתנתה ביום שיוסף סלח לאחיו. כשאנחנו סולחים וכשאנחנו ראויים להיסלח, אנו חדלים להיות אסיריו של עברנו".
אך כיצד עושים זאת בפועל? מהי הפרקטיקה? לא תמיד זה אנושי וקל לסלוח, נוכח משקעי העבר?
עולמנו המודרני פיתח מודל וטכניקות של תהליכי סליחה, שינוי והתמודדות עם משקעי העבר ומצבי חיים קשים, המביאים לפיוס, לאיחוד, למיזוג, לשלום, ולעַרְבוּת. כן, יש לכך סיכוי, זה לא חסר סיכוי. תאוריית הטיפול הקוגניטיבי ההתנהגותית ,קוראת לזה:"מיסגור מחּדש" . (Reframing) תמונה של צייר עשויה להיראות אחרת כאשר מחּליפים את המסגרת שלה. כך גם התמונה של החיים. העובדות אינן משּתנות, אך משּתנה האופן שבו אנו תופסים אותן.
דומה שיוסף במפגש עם אֶחָיו, בתהליך הסליחה ,המיזוג ,האיחוד וההתחברות לאֶחָיו, משתמש בטכניקה של מסגור מחדש ( Reframing):" כִּי לְמִחְיָה, שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם" (בראשית, מה', ד'). הכול היה יכול להיראות אחרת. גדלותו של יוסף הייתה בגיוס משאבי הנפש, לקיחת האחריות הכוללת, וויתור על נקמה לאחיו.
יום העשירי בטבת שיחול בשבוע הבא, הוא יום ייחודי ,שבו אנו מציינים את היום שבו החל המצור על ירושלים שהביא לחורבנה ולגלות בבל ורומא. הוא גם יום הקדיש הכללי שבו אנו מתייחדים עם ששת מיליון קדושי השואה. הזיכרון הקולקטיבי ההיסטורי שלנו , נושא עמו את לקחי חורבן ירושלים והגלות, אודות השפל המוסרי, שנאת החינם , היריבות והמאבקים בין אחים, שהביאו לעולם של חושך. לדור השואה והתקומה ולדור הגלות והגאולה מוצב אתגר קיומי, במיוחד בימים אלו של מלחמה הנמשכת 455 ימים ושאחינו ואחיותינו נמקים במאפליה, במנהרות החמאס בעזה. צו השעה – להפוך את קללת עָלַי, לברכת עָלַי. להשיב את החטופות והחטופים למשפחותיהם, לאחות הקרעים בין אחים ושבטים בעם. להרבות הקשבה, אחדות, ערבות הדדית, סולידריות, מוסר וישרות בין אחים. זאת קריאתם וזעקתם מן האדמה, של אחינו ואחיותינו הנרצחים והחללים, גיבורי התהילה, מאז אותה שבת שמחת תורה השבעה באוקטובר, אותה קריאה בראשיתית: "ק֚וֹל דְּמֵ֣י אָחִ֔יךָ צֹעֲקִ֥ים אֵלַ֖י מִן הָֽאֲדָמָֽה".
נזכה בעזרת ד' שקללת עָלַי תפנה את מקומה לברכת עָלַי, במקדש של אחווה ושלום, כפי שמשתקפת בהפטרה לפרשתנו: "וְיָשְׁבוּ עַל הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נָתַתִּי לְעַבְדִּי לְיַעֲקֹב, אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בָהּ, אֲבוֹתֵיכֶם; וְיָשְׁבוּ עָלֶיהָ הֵמָּה וּבְנֵיהֶם וּבְנֵי בְנֵיהֶם, עַד עוֹלָם…וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית שָׁלוֹם, בְּרִית עוֹלָם יִהְיֶה אוֹתָם; וּנְתַתִּים וְהִרְבֵּיתִי אוֹתָם, וְנָתַתִּי אֶת מִקְדָּשִׁי בְּתוֹכָם לְעוֹלָם. וְהָיָה מִשְׁכָּנִי עֲלֵיהֶם, וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים; וְהֵמָּה, יִהְיוּ לִי לְעָם.וְיָדְעוּ, הַגּוֹיִם, כִּי אֲנִי ד', מְקַדֵּשׁ אֶת יִשְׂרָאֵל בִּהְיוֹת מִקְדָּשִׁי בְּתוֹכָם, לְעוֹלָם" ( יחזקאל, לז',כה'-כח').
רק באמונה בתקווה וביחד – ננצח
שבת שלום וחודש מבורך
כותב: ד"ר זאב פרידמן מנכ"ל עמותת מלבב
