פרשת וישב וחנוכה –"וַיֹּאמֶר, אֶת אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ" –מקרע לאיחוי, מחושך לאור

"הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט" (ח.נ. ביאליק, בעיר ההרגה, פרעות קישינב 1903).

"זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ" (דברים, כה').

אנו מייחלים למיטוט יכולות החמאס וסילוק נוכחות שלטונו, לכלות את יכולות החיזבאללה ולגדיעת ראש הנחש באיראן. אנו מתפללים בתקווה להשבתם של החטופות והחטופים לחיק משפחותיהם ולהחזרת המפונים לבתיהם.

השבוע השתתפתי בהלוויה של אישה יקרה בת 92, אוד מוצל מאש. בשואה היא הייתה בת 6. נכדה שספד לה בעיניים דומעות ובקול חנוק אמר–"סבתא תמיד נהגה לומר- במשפחה אין ברוגז, במשפחה לא רבים".

ספר בראשית מראשיתו, מנכיח לנו את משפחת בראשית, המאופיינת גם – בקנאות, צרות עין, מריבות, סכסוכים, שנאה ואף ברצח בתוך המשפחה. כך התוודענו לרצח בין אחים – קין רוצח את אחיו הבל. גם התוודענו  לכוונות לפגוע פיזית, אח באח. כך  עשו ויעקב, ובפרשתנו, יוסף ואחיו.

מאז ימי בראשית ועד ימינו התחוללו מהפכות של קידמה וחדשנות ששינו את העולם – הברזל, החקלאות, התעשייה, הטכנולוגיה, הגלגל, המחשב, האינטרנט, הבינה המלאכותית ועוד. אבל מאז ימי בראשית, רק  האדם לא השתנה. האדם הבראשיתי והאדם בן זמננו דומים הם, ברגשות, בתאוות, ביצרים, במאבקי כוח, בצרות עין, בקנאות ובשנאות. המשפחה הבראשיתית והמשפחה בת זמננו, גם הן דומות, בסכסוכים, בריבים, בנתקים ובקרעים. 

בצד המשפחה הבראשיתית מתחילים גם להתהוות, ניצנים של זהות קולקטיבית של עם ישראל. הזרעים הראשונים של זהות עם ישראל,  נזרעו באירוע מאבקו של יעקב במלאך, אליו התוודענו בפרשת וישלח בשבת שעברה: "וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל, כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל" (בראשית, לב', כט'). 

כך גם נגיע בקרוב לברכותיו של יעקב לבניו בפרשת ויחי, שמכוון לעתיד, בזהות המשתנה ממשפחה לשבט ולעם: "וַיִּקְרָא יַעֲקֹב, אֶל בָּנָיו; וַיֹּאמֶר, הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם, אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם, בְּאַחֲרִית הַיָּמִים. הִקָּבְצוּ וְשִׁמְעוּ, בְּנֵי יַעֲקֹב; וְשִׁמְעוּ, אֶל יִשְׂרָאֵל אֲבִיכֶם"( בראשית, מט, 'א'-ב').

אנו גם נחווה  בקרוב  את המעבר, מזהות של המשפחה הבראשיתית , לזהות של עם, בלידתו של עם ישראל, בספר שמות:"וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ, עַל מִצְרָיִם, אֲשֶׁר לֹא יָדַע, אֶת יוֹסֵף.  וַיֹּאמֶר  אֶל עַמּוֹ, הִנֵּה, עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם, מִמֶּנּוּ" ( שמות, א', ח'-ט').

האם קיימת זיקה בין שתי הזהויות- משפחה ועם? משפחה ומדינה? משפחה ואומה?.דומה שכן.

במאמר שכתב הפילוסוף והוגה הדעות פרופ׳ שלום רוזנברג ( 1935-2023 ) על ערך המשפחה בחג הפסח, הוא מצטט את שמשון רפאל הירש: ״לבניית ישראל כהוויה חברתית, בה אדם לאדם-ריע, יש תנאי הכרחי, קיומה של משפחה, בריאה ואיתנה. ואכן, לזבח הפסח, ומתוך כך גם ל״סדר״ שלנו, יש גוון משפחתי בולט, שליכוד המשפחה, ובעקבות כך גם שמירת הקשרים בבית האב ,המשפחה המורחבת, הם יסוד העצמאות. הרס המשפחה מביא להשחתתה של המדינה כולה. זאת סכנה המאיימת לא רק על עמים נחשלים בעולם השלישי, או גטאות בעולם המערבי, שבהם מתגוררים עבדים משוחררים, שהשעבוד פגע באישיותם ובמרקם משפחותיהם. המשפחה עלולה להיהרס לאו דווקא בתנאי עוני, אלא אף כשהיא טובעת בשפע…..החלשת בית האב פירושה פגיעה בנורמטיביות, בקולו של האב, באובדן הדרך ארץ בפני החוק, במבצרי התרבות והציוויליזציה שבעולם השפע. החבורה המשפחתית המתכנסת ל״סדר״ ,מסמלת את אחד העמודים עליהם המדינה מושתתת״ (מוספשבת, "מעריב" 26.3.2010 תש״ע).

אז לא משעמם במשפחה הבראשיתית. אירוע רודף אירוע, סיפור רודף סיפור.

פרשתנו מציגה לנו סאגה משפחתית של קרע ונתק בין אחים, רוויה בקנאה, שנאה וכמעט התרחשות של רצח: " יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רֹעֶה אֶת אֶחָיו בַּצֹּאן… וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה, אֶל אֲבִיהֶם…   וַיִּרְאוּ אֶחָיו, כִּי אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל אֶחָיו וַיִּשְׂנְאוּ, אֹתוֹוְלֹא יָכְלוּ, דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם. וַיַּחֲלֹם יוֹסֵף חֲלוֹם, וַיַּגֵּד לְאֶחָיו; וַיּוֹסִפוּ עוֹד, שְׂנֹא אֹתוֹ… וַיֹּאמְרוּ לוֹ, אֶחָיו, הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ, אִם מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ; וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ, עַל חֲלֹמֹתָיו וְעַל דְּבָרָיו… וַיְקַנְאוּ בוֹ, אֶחָיו…  וַיִּתְנַכְּלוּ אֹתוֹ לַהֲמִיתוֹ.   וַיֹּאמְרוּ, אִישׁ אֶל אָחִיו:  הִנֵּה, בַּעַל הַחֲלֹמוֹת הַלָּזֶה בָּא. וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ, וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת, וְאָמַרְנוּ, חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ; וְנִרְאֶה, מַה יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו"(בראשית,לז').

בימים ההם בזמן הזה… מעשה אבות סימן לבנים, אבל במקרה זה – מעשה אבות סימן לא טוב לבנים.

אין חדש תחת השמש. הכול כבר מוכר לנו –קנאות, סכסוכים, קרעים וניתוקים בין אחים ואחיות במשפחה.

הקנאה היא אחד הגורמים בעלי המשמעות, ביצירת הקרע בין אחים ואחיות במשפחה.

תלמידתו המובהקת של זיגמונד פרוידהפסיכואנליטיקאית מלאני קליין ( 1882-1960 ), הבדילה בין שני סוגי קנאה‏:הראשון, רגש הקנאה הגלוי ,המכונה jealousy. סוג הקנאה השני, על פי קליין, הוא גם סוג הקנאה הבסיסי והראשוני. קנאה חבויה זו, המכונה envy, היא בעצם רגש בסיסי שנמצא בתת מודע. הוא מתבטא בתור רגש של כעס פנימי שמתעורר, כאשר אדם מבין שאובייקט אחר מחזיק בדבר  מה, שהוא עצמו חושק בו.

בנרטיב של  יוסף ואחיו, מתרחשת קנאה פרועה המביאה לשנאה גדולה בתוך המשפחה, לקנאה וצרות  עין  בין אחים.  הקנאה נובעת, מיצירת מציאות של אי שוויון ואי צדק חלוקתי, במשאבי אהבת הורים ותשומת הלב  המוענקים לילדיהם

תוצאותיה של הקנאה השלילית, הן הרות אסון במישור האינדיבידואלי וגם הקולקטיבי, במעגלי החיים השונים. עד כמה מהדהדים, דברי רבי אלעזר הקפר בפרקי אבות ד', כא': ״ הקנאה והתאוה והכבוד, מוציאין את האדם מן העולם״.

הנה כי כן, הקרע בין אחים במשפחה, מתכתב עם הקרע בין אחים בעם.

האיחוי לקרע בין אחים, במשפחה ובעם, יבוא רק ממקום של יוזמה והשתדלות, לבקש את אחינו הרחוק והמנוכר: "וַיִּמְצָאֵהוּ אִישׁ, וְהִנֵּה תֹעֶה בַּשָּׂדֶה; וַיִּשְׁאָלֵהוּ הָאִישׁ לֵאמֹר, מַה תְּבַקֵּשׁ.  וַיֹּאמֶר, אֶת אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ; הַגִּידָה נָּא לִי, אֵיפֹה הֵם רֹעִים" ( בראשית, לז',טו'-טז').

זה יכול לקרות רק במפגש פנים אל פנים, שיש בו רצון כן של אחים, לנהל שיג ושיח אמיתי ורגיש, לפתוח ולטפל במטענים ובמשקעי עבר, ולדעת גם לבקש סליחה ולהתנצל  אם צריך.

הקרע הוא ייצוג של חושך ואילו האיחוי הוא ייצוג של אור. דומה שהמלחמה בין האור לחושך, היא מלחמה פנימית שמתרחשת בפנימיותנו, אך היא גם זולגת למלחמה של האור בחושך, במרחבי המשפחה, העם, האומה והמדינה. עלינו להאמין, שכל עוד הנר דולק , אפשר לתקן.

בימים הרי גורל אלו, של מלחמה של בני האור בבני החושך, הנמשכת כבר 450 ימים,  מהדהדת המחלוקת הידועה בין בית שמאי לבית הלל , אודות סדר ההדלקת נרות החנוכה.

כך מלמדנו התלמוד: " בית שמאי אומרים, יום ראשון מדליק שמונה, מכאן ואילך פוחת והולך ובית הלל אומרים יום ראשון מדליק אחת, מכאן ואילך מוסיף והולך" (בבלי, מסכת שבת, דף כא', עמוד ב' ).ההלכה שנפסקה היא כשיטת בית הלל.

המחלוקת בין בית שמאי לבית הלל איננה טכנית או פרוצדורלית, אלא היא מתמקדת בשאלה – כיצד מגרשים את החושך והרוע  בעולם?

בית שמאי אוחזים בתפיסה הטוטלית שגורסת, שיש להנחית מכת אש עוצמתית של אור כבר בהתחלה ובאופן כזה נגרש מיידית את החושך. לעומתם, בית הלל אוחזים בתפיסה התהליכית הבנויה על  שלבים. מתחילים באור אחד וכך מיום ליום מוסיפים יותר עוצמה של אש ואור.

על מנת להבין עוד יותר את המחלוקת בין בית שמאי לבית הלל, עלינו להכיר מחלוקת נוספת ביניהם בתלמוד במקום אחר: "מעשה בגוי אחד שבא לפני שמאי. אמר לו: גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת. דחפו (שמאי) באמת הבניין שבידו. בא לפני הלל. גייריה (גייר אותי) אמר ליה: דעלך סני, לחברך לא תעביד, ואידך – פירושא הוא; זיל גמור  (אמר לו: מה ששנוא עליך, לא תעשה לחברך, והשאר – רק  לך ולמד)" (בבלי, מסכת שבת, דף לא', עמוד א').

המחלוקת בין בית שמאי לבית הלל , מאופיינת כמחלוקת לשם שמים. המחלוקת ביניהם בנושאים שונים, לא מנעה מהם, לקיים בתוכם, יחסים טובים אישיים של אחווה ורעות, שאפילו, ילדיהם נישאו זה לזה.

בימים הרי גורל אלו  של מלחמת המצווה, דומה שגישותיהם של בית שמאי ובית הלל, דרים בכפיפה אחת, שלובים אחד בשני ומאתגרים את מנהיגינו, המתמודדים עם מציאות מורכבת ביותר, באימוצן של שתי הגישות כאחת – הטוטאלית והתהליכית .

עלינו- כולנו, רק ביחד, לגרש את החושך שהשתרר עלינו באבחת חרבות הברזל, רק באור. עלינו – כולנו- במשפחה, בעם ובמדינה, לגרש מתוכנו ,את חושך הקנאה, השנאה והקרע שבקרבנו, כבשירה של שרה לוי תנאי: "בָּאנוּ חֹשֶךְ לְגָרֵשׁ. בְּיָדֵינוּ אוֹר וָאֵשׁ. כָּל אֶחָד הוּא אוֹר קָטָן, וְכֻלָּנוּ – אוֹר אֵיתָן. סוּרָה חֹשֶךְ, הָלְאָה שְׁחוֹר, סוּרָה מִפְּנֵי הָאוֹר".

הנה כי כן, הנביא עמוס בהפטרה לפרשתנו מוכיח את עמנו: "כֹּה  אָמַר ד', עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל, וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ".החיבור של – שְׁלֹשָׁה ושל – אַרְבָּעָה, מנכיח לנגד עינינו את אסון השבעה באוקטובר, שקדם לו בששה באוקטובר-  השסע, הקרע והשנאה שבתוכנו. אבל מהמקום הנמוך ביותר, קמנו וקראנו איש לרעהו – "אֶת אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ".

ברוך ד' אנו עדים לניצחונות הצבאיים, בגבורתם של חיילי צה"ל, גיבורי התהילה. אנו נוכחים כיצד האור מתחיל לגרש הרבה מן החושך – בדרום ובצפון. אנו חווים לנגד עינינו את הגשמתה של נבואת הנביא עמוס: "כֹּה  אָמַר ד', עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי דַמֶּשֶׂק, וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ … וְשָׁבַרְתִּי  בְּרִיחַ דַּמֶּשֶׂק… עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי עַזָּה, וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ… וְשִׁלַּחְתִּי אֵשׁ, בְּחוֹמַת עַזָּה; וְאָכְלָה אַרְמְנֹתֶיהָ.  … וְאָבְדוּ שְׁאֵרִית פְּלִשְׁתִּים… עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי צֹר, וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ… וְשִׁלַּחְתִּי אֵשׁ, בְּחוֹמַת צֹר; וְאָכְלָה, אַרְמְנוֹתֶיהָ…עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי אֱדוֹם, וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ…וְשִׁלַּחְתִּי אֵשׁ, בְּתֵימָן".

פרשתנו שולחת אלומת אור לכל אחד מאיתנו וקוראת לנו את קריאת האיחוי  – "אֶת אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ" כי  במלחמה הפנימית שבתוכנו, של בני האור בבני החושך, רק האור חייב לנצח .

למה?- כי אין לנו ארץ אחרת.

שורדת השואה שנכדה ספד לה בדרכה האחרונה לבית עולמה וציטט את מורשתה – "במשפחה אין ברוגז, במשפחה לא רבים", חייבת להדהד ולהאיר את דרכנו  כמגדלור מאחה, מקרב ומאחד, במשפחה ובעם.

שבת שלום וחג חנוכה, של בקיעת האור בארצנו האהובה.

 

כתב: ד"ר זאב פרידמן, מנכ"ל עמותת מלבב

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו לקבלת עדכונים ומידע מקצועי!

דילוג לתוכן