"הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט" (ח.נ. ביאליק, בעיר ההרגה, פרעות קישינב 1903).
"זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ" (דברים, כה').
אנו מייחלים למיטוט יכולות החמאס וסילוק נוכחות שלטונו, לכלות את יכולות החיזבאללה ולגדיעת ראש הנחש באיראן.
אנו מתפללים בתקווה להשבתם של החטופות והחטופים לחיק משפחותיהם ולהחזרת המפונים לבתיהם.
ישראל במלחמה – 420 ימים.
הנה בימים אלו של מלחמה בצד תהליכי הַסְדָּרָה עם אויבנו, תבוא לה – הבאר הלאומית סלע קיומנו ותספר לנו, את סיפורה הבראשיתי: "וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא, וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים; וַיְבָרְכֵהוּ ד' … וַיְהִי לוֹ מִקְנֵה צֹאן וּמִקְנֵה בָקָר, וַעֲבֻדָּה רַבָּה; וַיְקַנְאוּ אֹתוֹ, פְּלִשְׁתִּים… וְכָל הַבְּאֵרֹת, אֲשֶׁר חָפְרוּ עַבְדֵי אָבִיו, בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו, סִתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים, וַיְמַלְאוּם עָפָר. וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ, אֶל יִצְחָק: לֵךְ, מֵעִמָּנוּ, כִּי עָצַמְתָּ מִמֶּנּוּ, מְאֹד… וַיָּשָׁב יִצְחָק וַיַּחְפֹּר אֶת בְּאֵרֹת הַמַּיִם, אֲשֶׁר חָפְרוּ בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו, וַיְסַתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים … וַיַּחְפְּרוּ עַבְדֵי יִצְחָק, בַּנָּחַל; וַיִּמְצְאוּ שָׁם בְּאֵר מַיִם חַיִּים. וַיָּרִיבוּ רֹעֵי גְרָר, עִם רֹעֵי יִצְחָק לֵאמֹר, לָנוּ הַמָּיִם; וַיִּקְרָא שֵׁם הַבְּאֵר עֵשֶׂק, כִּי הִתְעַשְּׂקוּ עִמּוֹ. וַיַּחְפְּרוּ בְּאֵר אַחֶרֶת, וַיָּרִיבוּ גַּם עָלֶיהָ; וַיִּקְרָא שְׁמָהּ, שִׂטְנָה " ( בראשית, כו', יב'- כא').
הנה כי כן, בגלגולה של – הבאר הלאומית סלע קיומנו בפרשתנו, משתקף לו – לב הסכסוך, שבין יצחק אבינו לבין הפלישתים, מאז ועד היום, הנגוע -בקנאה ובשטנה: "וַיְקַנְאוּ אֹתוֹ, פְּלִשְׁתִּים… וַיְסַתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים… וַיִּקְרָא שְׁמָהּ, שִׂטְנָה".
הנצי"ב מוולוז'ין ( נפתלי צבי יהודה ברלין 1816-1893) בספרו העמק דבר כותב: "שדרים בגרר עיר המלוכה. ומסתמא היו גם בהם עשירים כדרך בני עיר המלוכה – ועשיר מתקנא בעשיר וביחוד אם הוא יהודי".
אין חדש תחת השמש – בימים ההם בזמן הזה.
הנה כי כן, גלגולה של השנאה והרצון הבראשיתי של אויבנו לגרשנו מארצנו, פוגשים מאוחר יותר את בלעם שונא ישראל במשלו "וְיֵרְדְּ מִיַּעֲקֹב; וְהֶאֱבִיד שָׂרִיד מֵעִיר וַיַּרְא אֶת עֲמָלֵק, וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר: רֵאשִׁית גּוֹיִם עֲמָלֵק, וְאַחֲרִיתוֹ עֲדֵי אֹבֵד" (במדבר, כד',יט'- כ').
הנה הגר"א (הגאון רבנו אליהו מווילנה 1720- 1797 ) בביאורו לחבקוק פרק ג': "וְיֵרְדְּ מִיַּעֲקֹב וְהֶאֱבִיד שָׂרִיד מֵעִיר"( במדבר, כג', יט')- " אלו פלישתים שכל בקשתם למנוע שלטון וממלכה מישראל ".
אם כן, לא מפתיע החיבור של פלישתים בפרשתנו, לעמלק במשל השנאה של בלעם, בואכה לימינו אנו, לתביעת אויבנו לגרשנו מארצנו, בקריאתם בראש חוצות בארץ ובעולם: "מהנהר עד לים"
"From the River to the Sea", من النهر إلى البحر.
נכון, השנאה של הפלישתים ממוקדת במים של הבאר הבראשיתית וגנטיקת השנאה מוטמעת ב- DNA של אויבנו, לגרשנו מארצנו מייצוג המים במזרח – מהנהר ועד מי הים במערב.
הבאר בפרשתנו היא מוקד הסכסוך בין הפלישתים ובין יצחק אבינו- על צדקת אחיזתנו בוילה בג'ונגל, בארץ המובטחת לאברהם אבינו בברית בין הבתרים:" בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא כָּרַ֧ת ד' אֶת אַבְרָ֖ם בְּרִ֣ית לֵאמֹ֑ר לְזַרְעֲךָ֗ נָתַ֙תִּי֙ אֶת הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֔את, מִנְּהַ֣ר מִצְרַ֔יִם עַד הַנָּהָ֥ר הַגָּדֹ֖ל נְהַר פְּרָֽת"( בראשית,טו',יח').
יצחק נקלע לסיטואציה קשה, רוויה בקנאה ובאנטישמיות אקטיבית, ששוללת את קיומו כממשיך דרכו של אביו אברהם העברי. הנה מתפתחת לה שנאה, שמלווה באלימות, שפוגעת בבארות שאוגרות מים – שהן צורך קיומי וחיוני. מתנהלת לה סאגה, של אירועי טרור וגרימת נזק בטרור ברוטלי בסתימת הבארות.
יצחק מתגלה לעינינו, כאיש המאמין בצדקת הדרך ובכוח זכותו על הארץ. מבחינתו, הבאר היא ייצוגו של החוסן האמוני והלאומי.
במציאות כזאת – לא מוותרים ולא נשברים.
ההתמדה האמונית, היא התשובה לפלישתים, בקיומן של בארות המים .
כך מתנהלת לה הדינמיקה של הסכסוך – הפלישתים סותמים בשנאתם את הבאר ויצחק משיב להם בהתמדה, תשובה אמונית לאומית וציונית, בחפירתה של באר חדשה.
אתוס סכסוך הבארות מוצג בפרשתנו: "וַיָּשָׁב יִצְחָק וַיַּחְפֹּר אֶת בְּאֵרֹת הַמַּיִם, אֲשֶׁר חָפְרוּ בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו, וַיְסַתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים".
יצחק מלמדנו שיעור באיתנות וחוסן אמוני ונפשי- הוא איננו מוותר: " וַיַּחְפְּרוּ עַבְדֵי יִצְחָק, בַּנָּחַל; וַיִּמְצְאוּ שָׁם בְּאֵר מַיִם חַיִּים".
הפרשן יש"ר (יצחק שמואל רֶג'וֹ 1784- 1855 ) מאיר את עינינו אודות אתוס סכסוך הבארות: "סִתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים – שלא יחזיקו בניו בהם אחרי מותו ועשו בזה חמס גדול ליצחק כי היו המים יקרים מאד במחוז ההוא…ועתה הפלישתים ברשעתם, סתמו את כל הבארות אשר חפר אברהם ויצחק חזר וחפרן"
יצחק הבארי הוא מגדלור ההשראה של חוסן אמוני ונפשי, בידו האחת הוא עוסק בבניין הארץ ומפריח השממה, ביצירת תשתית למקור מים חיים, כנבואת הנביא ישעיהו:"יְשֻׂשׂוּם מִדְבָּר וְצִיָּה וְתָגֵל עֲרָבָה וְתִפְרַח כַּחֲבַצָּלֶת"( ישעיהו, לה', א'), ואת ידו השנייה, הוא מושיט לסוג של הַסְדָּרָה עם אבימלך מלך הפלישתים:" וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ, אֶל יִצְחָק: לֵךְ, מֵעִמָּנוּ, כִּי עָצַמְתָּ מִמֶּנּוּ, מְאֹד. וַיֵּלֶךְ מִשָּׁם, יִצְחָק; וַיִּחַן בְּנַחַל גְּרָר, וַיֵּשֶׁב שָׁם… וַאֲבִימֶלֶךְ, הָלַךְ אֵלָיו מִגְּרָר; וַאֲחֻזַּת, מֵרֵעֵהוּ, וּפִיכֹל, שַׂר צְבָאוֹ. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יִצְחָק, מַדּוּעַ בָּאתֶם אֵלָי; וְאַתֶּם שְׂנֵאתֶם אֹתִי, וַתְּשַׁלְּחוּנִי מֵאִתְּכֶם. וַיֹּאמְרוּ, רָאוֹ רָאִינוּ כִּי הָיָה ד' עִמָּךְ, וַנֹּאמֶר תְּהִי נָא אָלָה בֵּינוֹתֵינוּ, בֵּינֵינוּ וּבֵינֶךָ; וְנִכְרְתָה בְרִית, עִמָּךְ". (בראשית, כו',טז-כח').
אבל המציאות טופחת על פניו של יצחק. יוזמת ההַסְדָּרָה לא הצליחה . הסכסוך על המים בפרשתנו עולה מדרגה: "וַיָּרִיבוּ רֹעֵי גְרָר, עִם רֹעֵי יִצְחָק לֵאמֹר, לָנוּ הַמָּיִם; וַיִּקְרָא שֵׁם הַבְּאֵר עֵשֶׂק, כִּי הִתְעַשְּׂקוּ עִמּוֹ"
אבל יצחק אבינו, לא מוותר ולא מתייאש: "וַיַּחְפְּרוּ בְּאֵר אַחֶרֶת, וַיָּרִיבוּ גַּם עָלֶיהָ; וַיִּקְרָא שְׁמָהּ, שִׂטְנָה. וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם, וַיַּחְפֹּר בְּאֵר אַחֶרֶת… וַיַּגִּדוּ לוֹ, עַל אֹדוֹת הַבְּאֵר אֲשֶׁר חָפָרוּ; וַיֹּאמְרוּ לוֹ, מָצָאנוּ מָיִם. וַיִּקְרָא אֹתָהּ, שִׁבְעָה; עַל כֵּן שֵׁם הָעִיר בְּאֵר שֶׁבַע, עַד הַיּוֹם הַזֶּה" ( בראשית, כו', יב'-לב').
יצחק בפרשתנו, הוא דוגמא לאיש החיבור והצוּמוּד, של האדם לאדמה. הוא מבין שללא הביטחון, המחרשה ובארות המים, לא תהיה לבניו אחיזה בארץ ישראל.
יצחק מגדלור באר החוסן האמוני והנפשי, גם כסודקים ופוגעים בבארותיו, הוא איננו מוותר ומוכיח לנו, כיצד את הטראומה הופכים לצמיחה, כיצד את הלימון הופכים ללימונדה וכיצד את הקושי והפגם הופכים להזדמנות, ליתרון ולפריחה.
ליצחק היו ימים מעניינים, כמו שהסינים אומרים, וכך מסופר סיפורה של אותה אישה סינית זקנה בהקשר לחַיּוּת של מים חיים וכיצד מהטראומה רק צומחים. האישה נשאה על כתפיה שני כדי מים גדולים, כל אחד נתלה משני צידי האסל שהיא תלתה על צווארה. לאחד הכדים היה סדק, ואילו הכד השני היה מושלם, ותמיד העביר כמות מלאה של מים. מהדרך הארוכה שבין הבית לבאר – הכד הסדוק הגיע רק חצי מלא. כך זה נמשך, כשהאישה מביאה הביתה רק כד וחצי של מים. כמובן שהכד המושלם היה גאה בהישגיו. אבל הכד הסדוק היה מסכן ואומלל, הוא התבייש בחוסר שלמותו, ובכך שלא ענה על הציפיות ממנו. הכד הפגום חווה חוויה טראומטית. יום אחד, ליד הנהר, אחרי שנתיים של תחושת כישלון מוחלט, פנה הכד הסדוק אל האישה הזקנה- אני מתבייש בעצמי! בגלל הסדק שבי המים נוזלים כל הדרך מהנהר לביתך. האישה הזקנה חייכה ואמרה- האם הבחנת שבצד הדרך שלך יש ערוגת פרחים? ולא בצד השני?. זה בגלל שתמיד ידעתי על הפגם שלך, לכן זרעתי זרעים בצד הדרך שלך. ובכל יום שבו חזרנו מהנהר לבית – השקת אותם. במשך שנתיים יכולתי לקטוף את הפרחים היפים הללו ולקשט את השולחן".
הנה דוגמא לצמיחה מטראומה.
גם באר שספגה אלימות קשה, שבה חיבלו ואותה סתמו הפלישתים, גם לה חַיּוּת ויצר של מקור מים חיים. גם היא יודעת לצמוח מהטראומה, מבית מדרשו של יצחק אבינו.
קוראים לזה- חוסן נפשי ואמוני.
כך מתארת זאת פרשתנו – "וַיַּחְפֹּר בְּאֵר אַחֶרֶת, וְלֹא רָבוּ, עָלֶיהָ; וַיִּקְרָא שְׁמָהּ, רְחֹבוֹת, וַיֹּאמֶר כִּי עַתָּה הִרְחִיב ד' לָנוּ, וּפָרִינוּ בָאָרֶץ"
העולם בנוי מעולם עליון ומעולם תחתון– עליונים ותחתונים- שמים וארץ.
כך יצירת מי הגשמים הם המים מהשמיים, שהם כוח עליון ללא התערבות האדם, סוג של גורל ואילו הבאר היא יצירת האדם בתחתונים, סוג של ייעוד המוטל על האדם, שאת מימיו מעלה האדם ממי התהום באקוויפר, מלמטה למעלה.
באר החוסן האמוני והנפשי- מחברת שמים וארץ.
הנה יצחק הבארי, מגדלור מנהיגות החוסן האמוני והנפשי, איש העוז והענווה, איש ההתמדה והנחישות, מניח לנו את התשתית לבניין הארץ וליישובה – "וַיָּשָׁב יִצְחָק וַיַּחְפֹּר אֶת בְּאֵרֹת הַמַּיִם".
יצחק הבארי מנחיל לנו מורשה- מהבאר הלאומית שלנו – כולם שותים. אבל הבאר הלאומית תובעת ממשתמשיה – חובות בצד זכויות. הבאר הלאומית תובעת מכולם, להתגייס, לשמור ולהגן עליה. אין יוצא מן הכלל. כולם מחויבים בנשיאה, בנטל שמירתה וחיותה.
"וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם: אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק".
כך הן תולדותיה של הבאר הלאומית הארץ ישראלית סלע קיומנו, מיצחק אבינו ועד ימינו אנו.
מעשה אבות סימן לבנים.
רק באמונה בתקווה וביחד – ננצח.
כותב: ד"ר זאב פרידמן מנכ"ל עמותת מלבב
