"הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט" (ח.נ. ביאליק, בעיר ההרגה, פרעות קישינב 1903).
"זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ" (דברים, כה').
אנו מייחלים למיטוט יכולות החמאס וסילוק נוכחות שלטונו, לכלות את יכולות החיזבאללה ולגדיעת ראש הנחש באיראן.
אנו מתפללים בתקווה להשבתם של החטופות והחטופים לחיק משפחותיהם ולהחזרת המפונים לבתיהם.
ישראל במלחמה – 380 ימים.
נאומו האחרון של משה בפרשתנו – " וזאת הברכה", החותם את ספר דברים וחמשה חומשי התורה, פותח בפרולוג: "וְזֹאת הַבְּרָכָה, אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי, מוֹתוֹ… תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ, מֹשֶׁה: מוֹרָשָׁה, קְהִלַּת יַעֲקֹב. וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ, בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם, יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל " (דברים, לג', א'-ה' ) .
הנה מגיע לסיומו נאומו של משה, שהינו לווית חן למסע המדבר וסמינר ההכנה של בני ישראל לקראת כניסתם לארץ ישראל. נאום המשתרע לאורך פרשות ספר דברים
הנאום מכוון לדור ב'– על מנת להבטיח את איכות כניסתו לארץ וקימום עתידו בה. הנאום גם מכוון רחוק לדורות הבאים.
משה אבי הנביאים ,מברך את שבטי ישראל , לא כיחידים, אלא כקולקטיב של שבטים, בראיה כוללת של עם ישראל. המסר של משה לשבטי ישראל: "שִׁמְרוּ על אחדות העם".
כיצד יוצרים את: "יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל" ?
רק על ידי קיום ערך השותפות בין השבטים השונים– אחדות ולאו דווקא אחידות.
המלבי"ם ( רבי מאיר ליבוש בן יחיאל מיכל וייזר 1809-1897 ) בפרשנותו מאיר אלומת אור למשמעות של האחדות – יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל: " וַיְהִי בִישֻׁרוּן, מֶלֶךְ – קראם משה, ישורון, על שם יָשְׁרוּת שכלם ומידותיהם…כשיתהווה איזה דבר…אז התאספו ראשי עם, או יחד שבטי ישראל, בסדר נכון כל שבט".
גם המדרש קורא לאחדות: "כשהם עשויים אגודה אחת ולא כשהם עשויים אגודות אגודות" (ספרי, שמות , לג', ה')
כך גם רש"י יוצא בקריאה לאחווה ורעות: " בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם, יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל "- בהתאספם יחד באגודה אחת ושלום ביניהם הוא מלכם ולא כשיש מחלוקת ביניהם".
פרשתנו מסתיימת באפילוג : "וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה… וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה, וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל, אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה, לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל" (דברים, לד' ,י' – יב').
מפרש רש"י: " וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה – שקיבל את התורה בלוחות בידיו. וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל – ניסים וגבורות שבמדבר הגדול והנורא. לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל – שנשאו לבו לשבור הלוחות לעיניהם, שנאמר-ואשברם לעיניכם והסכימה דעת הקדוש ברוך הוא לדעתו, שנאמר- אשר שברת, יישר כוח ששברת ".
משה שובר את הלוחות הראשונים ומתוך השברים הוא יוצר לוחות שניים שלמים. על מעשה השבירה הוא זוכה לקבל מהקב"ה – ברכת יישר כוח.
מה ענין שבירת הלוחות לנאום האחרון ? משה נושא עמו את טראומת שבירת הלוחות שמתקשרת עם חטא העגל, מדוע להותיר טעם לא נעים באקורד הסיום ?
דומה שיש כאן מסר חשוב של הקב"ה למשה, ובעקבותיו, מסר חשוב של משה לעם ישראל לדורותיו – מהשבירה תבוא התקומה.
המסר הוא – "אין יותר שלם מלב שבור" ( מנחם מנדל מקוצק 1787-1859).
הַמַּשְׁבֵּר – הוא המקום עליו יושבת היולדת. הוא המרחב הלימינלי, שלב המעבר שבין ההיריון ללידה. גם עם ישראל נמצא בנקודת הזמן הקריטית -במרחב הלימינלי, במעבר שבין מדבר לארץ נושבת. במעבר שבין היריון מדברי, ללידת עם בארצו.
הַמַּשְׁבֵּר – מקפל בתוכו את החוסן של – לשבור שֶׁבֶר. עם ישראל ישבור שֶׁבֶר , רק אם ייקח את גורלו בידו, וינהג באחריות לקיומו ולצמיחתו.
הַמַּשְׁבֵּר – מקפל בתוכו בסינית שתי מילים – סכנה והזדמנות. עם ישראל ינהל נכונה את הסיכונים המאיימים עליו ויכיר בהזדמנות הגדולה שעומדת בפניו –להיות עם סגולה בארצו ובמולדתו.
משה נושא את נאומו האחרון בפרשתנו, בסוף דרכו סמוך למותו – "וְזֹאת הַבְּרָכָה, אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי, מוֹתוֹ", מפרש רש"י:" סמוך למיתתו, שאם לא עכשיו אימתי".
אֶריק אֶריקסון ( 1902 – 1994) פסיכולוג יהודי אמריקאי, פיתח את תאוריית שמונה השלבים , של מהלך החיים מינקות עד שיבה, שבכל אחד מהשלבים ניצב האדם בפני קונפליקט ייחודי בין צרכיו האישיים לבין דרישות החברה. אריקסון מאפיין את השלב השמיני והאחרון, כשלב הבגרות המאוחרת – "אחדות האני" -שלמות לעומת ייאוש. זהו שלב הזיקנה, ובעצם השלב האחרון בחיים, והתחושות החיוביות או השליליות שיתעוררו בו, יעלו כתוצאה מההתבוננות הרטרוספקטיבית בחיים. בשלב זה נערך סיכום של הישגים וכישלונות בחיים, וכאשר האדם יגיע לסיפוק מחייו, יחוש את אחדות האני. במידה ושלב זה נפתר באופן חיובי, האדם יחווה תבונה, שמשמעותה היכולת לתחושת השלמות של האני. הבנה עמוקה של החיים וקבלתם ללא רגשות של חרטה ותסכול.
משה רבנו בנאומו האחרון בפרשתנו נפרד מבמת ההיסטוריה בשלב – אחדות האני, בעלייתו להר נְבוֹ – "וַיַּעַל מֹשֶׁה מֵעַרְבֹת מוֹאָב, אֶל הַר נְבוֹ, רֹאשׁ הַפִּסְגָּה, אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי יְרֵחוֹ… וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד ד', בְּאֶרֶץ מוֹאָב עַל פִּי ד' "( דברים, לד',א').
משה נושא עמו בפרידתו ממפעל חייו – עמו וארצו, את חווית עֶצֶב הנְבוֹ האישי שלו, אך הוא עושה זאת בזקיפות קומה, בשלמות של חוסן אמוני ונפשי .
משה מציג לנו תובנה חשובה: לכל אדם יש את עֶצֶב הנְבוֹ שלו. גם לי משה, יש את עצב הנבו שלי. המשוררת רחל (1890 – 1931) ששאבה השראה בלא מעט משיריה, מהתנ"ך ,הטיבה להמחיש לנו את תסמונת עֶצֶב הנְבוֹ שהנחיל לנו משה : "קַשּׁוּב הַלֵּב. הָאֹזֶן קַשֶּׁבֶת: הֲבָא? הֲיָבוֹא? בְּכָל צִפִּיָּה יֵשׁ עֶצֶב נְבוֹ. זֶה מוּל זֶה – הַחוֹפִים הַשְּׁנַיִם שֶׁל נַחַל אֶחָד. צוּר הַגְּזֵרָה: רְחוֹקִים לָעַד.פָּרֹשׂ כַּפַּיִם. רָאֹה מִנֶּגֶד שָׁמָּה – אֵין בָּא, אִישׁ וּנְבוֹ לוֹ עַל אֶרֶץ רַבָּה" .
עֶצֶב הנְבוֹ נוכח גם בנשמתה של אומה – שמחה המהולה בעצב.
הפסיכיאטרית השווייצרית האמריקאית, אליזבת קובלר רוס ( 1926-2004),חוקרת וחלוצה בתחום המחקר החברתי, פיתחה מודל פורץ דרך הקרוי על שמה, שיסודו בתהליכים הפסיכוסוציאליים, בהתמודדות עם משברים של אובדן,מוות ופרידה. מודל קובלר רוס, מציג את 5 השלבים הבאים: 1.הכחשה. 2.כעס. 3. מיקוח. 4.דיכאון. 5. קבלה.
במאמר אחר לפרשת וילך, הצגתי ניתוח, כיצד משה שהוא בשר ודם, עובר את תהליך עֶצֶב הנְבוֹ האישי שלו בתהליך פרידתו, על פני כל חמשה השלבים במודל. באותו מאמר הוספתי שלב שישי משלי ,למודל של קובלר רוס, והוא – התמודדות של חוסן אמוני ונפשי פרואקטיבי עם משמעות.
השאלה הנשאלת היא, כיצד מתגברים על משבר ואובדן כפי שחווינו בשנה האחרונה ? כיצד מכילים ומעבדים את עֶצֶב הנְבוֹ שבו אנו נתונים מאז הטבח הנורא בשבת שמחת תורה תשפ"ד? כיצד מגיעים לשלב השישי במודל ?
הרב פרופ' י.ד.סולוביצ׳יק (1903-1993 ) בספרו ״מן הסערה" ובמאמרו קול דודי דופק אותו פרסם ביום העצמאות השמיני למדינת ישראל, הבחין בין איש הגורל לאיש הייעוד. כך גם וויקטור פרנקל ( 1905-1997 ) בספרו ״האדם מחפש משמעות״( 1946) ובמדע הלוגותרפיה שפיתח. שניהם ממליצים, לעבד את הטראומה האישית והקולקטיבית של היחיד וגם של האומה , בטרנספורמציה של האובדן והריק , למשמעות ומילאות. לדעתם, אין להתמקד רק בחיפוש סיבות לאובדן, אלא גם לתעל ולכוון, לעבר משמעות פשר ויעוד. לא לשאול רק- לָמָּה ? why)) אלא גם לשאול – לְמָה? (for what purpose).
נאומו האחרון של משה בפרשתנו המהול בעֶצֶב הנְבוֹ, מותיר לנו מורשה של – היום שאחרי.
ביום שאחרי, עלינו להשיב לעצמנו באופן מלא את תפיסת הביטחון, הנשענת על אדני יכולות ההגנה, ההרתעה, ההתרעה וההכרעה- 7/24.
ביום שאחרי, עלינו לחזור בראש זקוף כאומה וכחברה ולהתייצב שוב מול הר סיני, שם קבלנו את זהותנו בדמות לוחות הברית, שם נכרתה ברית הייעוד בין הקב"ה לעם ישראל, שם עמדנו – "וַיִּֽחַן שָׁ֥ם יִשְׂרָאֵ֖ל נֶ֥גֶד הָהָֽר" ( שמות יט', ב') , מפרש רש"י – "כאיש אחד בלב אחד". הרכבת שברי הפאזל הלאומי, התכנותו רק בקיומם של – אחדות, שותפות ויָשְׁרוּת integrity. "בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם, יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל".
ביום שאחרי, עלינו ללא יוצא מן הכלל להיכנס מתחת לאלונקת הנטל והאחריות הקדושה והטהורה, לקיומו של עמנו במדינתנו האחת והיחידה. כך משה בנאומו האחרון בפרשתנו ובברכותיו לשבטי ישראל, מייחד קריאה לשבט לוי:"וּלְלֵוִי אָמַר, תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ לְאִישׁ חֲסִידֶךָ… בָּרֵךְ ד' חֵילוֹ, וּפֹעַל יָדָיו תִּרְצֶה; מְחַץ מָתְנַיִם קָמָיו וּמְשַׂנְאָיו, מִן יְקוּמוּן" (דברים, לג',ח'-יא'). מפרש רש"י:"ראה שעתידין חשמונאי ובניו ( שבט לוי) להילחם עם היוונים… ברך ד' חילו ופעל ידיו תרצה…מחץ קמיו ומשנאיו מהיות להם תקומה".
ביום שאחרי, עלינו לסלק כל ייאוש מדרכנו ולהאיר פנים לתקווה, לאמונה ולשלום שבתוכנו.
ספר דברים מסתיים באות – ל:"לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל " ואילו ספר בראשית אותו נתחיל בשמחת תורה, מתחיל באות ב:" בראשית ברא". השילוב בין האותיות הוא– לב.
האחדות בין השבטים תתרחש, רק אם השבטים ירגישו זאת בשלמות הלב, גם אם הוא– לב שבור. רק חיבור אמיתי של הלבבות השבורים יביא לשלמות ולשותפות אמיתית.
בספר בראשית נפתח ונקרא -" בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹהִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ. וְהָאָרֶץ, הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ, עַל פְּנֵי תְהוֹם; וְרוּחַ אֱלֹהִים, מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי אוֹר; וַיְהִי אוֹר. וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר, כִּי טוֹב; וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים, בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ" ( בראשית, א', א'-ד').
בריאת האור והחושך ביום הראשון, היא מצפן לדמותו האנושית של העולם ולבחירתו של האדם, האם יהיה זה עולם של אור, או יהיה זה עולם של חושך ?
במלחמת בני האור בבני החושך, בסוף ינצחו הטובים – בני האור.
"לקום מחר בבוקר עם שיר חדש בלב. לשיר אותו בכוח, לשיר אותו בכאב…ולהתחיל מבראשית.
עם ישראל חי , עם ישראל של אור והוא ינצח.
חג שמח ומועדים לשמחה, פתקא טבא. חזק חזק ונתחזק.
כתב: ד"ר זאב פרידמן מנכ"ל עמותת מלבב
