"הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט" (ח.נ. ביאליק, בעיר ההרגה, פרעות קישינב 1903).
"זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ" (דברים, כה').
אנו מייחלים למיטוט יכולות החמאס וסילוק נוכחות שלטונו, לכלות את יכולות החיזבאללה ולגדיעת ראש הנחש באיראן.
אנו מתפללים בתקווה להשבתם של החטופות והחטופים לחיק משפחותיהם ולהחזרת המפונים לבתיהם.
ישראל במלחמה – 385 ימים.
עדיין נותר טעם השבירה בפינו, עת סיימנו רק אתמול את ספר דברים, בפסוק: " וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה, וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל, אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה, לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל" (דברים, לד' ,י' – יב').
מפרש רש"י: " וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה – שקיבל את התורה בלוחות בידיו. וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל – ניסים וגבורות שבמדבר הגדול והנורא. לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל – שנשאו לבו לשבור הלוחות לעיניהם, שנאמר-ואשברם לעיניכם והסכימה דעת הקדוש ברוך הוא לדעתו, שנאמר- אשר שברת, יישר כוח ששברת".
משה שובר את הלוחות הראשונים ומתוך השברים הוא יוצר לוחות שניים שלמים. על מעשה השבירה הוא זוכה לקבל מהקב"ה – ברכת יישר כוח.
מדוע להותיר טעם לא נעים באקורד הסיום של ספר דברים ?
דומה שיש כאן מסר חשוב של הקב"ה למשה, ובעקבותיו, מסר חשוב של משה לעם ישראל לדורותיו – מהשבירה תבוא הבריאה , מהשבירה יבוא החיבור.
התלמוד מעניק את אותה מעלת קדושה, לשני סוגי הלוחות – לוחות שלמים ולוחות שבורים מונחים בארון הקודש ( ברכות, ח' עמ' ב')
חיבורם של השברים, מקבל ביטוי עמוק בתפילתו של רבי נחמן מברסלב ( 1772 – 1810) : "וּבְכֹחֲךָ הַגָּדוֹל אַתָּה מַעֲלֶה וּמְקַבֵּץ שִׁבְרֵי כֵלִים נִשְׁבָּרִים, שִׁבְרֵי שְׁבָרִים, וְאַתָּה מְחַבֵּר וּמְתַקֵּן אוֹתָם בַּחֲסָדֶיךָ וְאַתָּה מְחַדֵּשׁ אוֹתָם כְּבָרִאשׁוֹנָה בְּיֶתֶר שְׂאֵת וּבְיֶתֶר עָז, וְאֵין שׁוּם נִצּוּץ נֶאֱבָד וְנִדְחֶה מִמְּךָ, חָלִילָה, כִּי בְיָדְךָ כֹּחַ וּגְבוּרָה וּבְיָדְךָ לְגַדֵּל וּלְחַזֵּק לַכֹּל" (ליקוטי תפילות, תפילה יד').
כך גם רותם גינת בשירו העכשווי – אסיף, מחבר אותנו לתקווה , באיסופם של השברים וחיבורם מחדש:" לֶאֱסֹף אֶת הַשְּׁבָרִים, כְּמוֹ פֵּרוֹת שֶׁהִבְשִׁילוּ בַּמַּטָּע. כָּל פְּרִי נוֹשֵׂא אֶת כְּאֵב הַפְּרֵדָה מֵהֶעָנָף, אֵת טַעַם הַגַּעְגּוּעַ לִנְשִׁיקַת דְּבוֹרָה אוֹ שֶׁמֶשׁ. לֶאֱסֹף אֶת הַשְּׁבָרִים, כְּמוֹ שִׁבֹּלֶת בְּשָׂדֶה, גַּם הִיא זִכָּרוֹן שֶׁל לִטּוּף הָרוּחַ, שֶׁל מַגָּע הַלַּהַב בָּאֲדָמָה. לֶאֱסֹף אֶת הַשְּׁבָרִים, לְלַקֵּט, אֶחָד אֶחָד. כָּל חֵלֶק מִמְּךָ, כְּמוֹ פְּרִי, נוֹשֵׂא גַּרְעִין שֶׁל תִּקְוָה, שֶׁיָּבוֹא הַיּוֹם וְיָשׁוּב לִהְיוֹת עֵץ".
ביפן, ארץ השמש העולה, לא זורקים כלי שנשבר, אלא מדביקים אותו בחומר זהב.
הנה אנו עדים, עת אנו מתחילים מבראשית, להתרחשותה של שבירה בראשיתית המובילה לעומקו של תֹהוּ וָבֹהוּ בפתח פרשתנו, שממנו מוצגת יופייה של הבריאה מהשבירה. בריאת האור והחושך כאחדות הניגודים, מבליטה את ההנגדה שבין השבירה לבין הבריאה : "בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ. וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם; וְרוּחַ אֱלֹהִים, מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי אוֹר; וַיְהִי אוֹר. וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר, כִּי טוֹב; וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים, בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ. וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם, וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה; וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר, יוֹם אֶחָד"( בראשית, א', א'-ו').
ובהמשך פרשתנו, מגיעה הבריאה לשיאה: "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ" (בראשית, א', כז').
ואז מגיעה שוב – שבירה. החטא הקדמוני של המשולש- הנחש, חוה ואדם: "וְהַנָּחָשׁ, הָיָה עָרוּם, מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה, אֲשֶׁר עָשָׂה ד' אֱלֹהִים; וַיֹּאמֶר אֶל הָאִשָּׁה, אַף כִּי אָמַר אֱלֹהִים, לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן…וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ, אֶל הָאִשָּׁה, לֹא מוֹת, תְּמֻתוּן. כִּי, יֹדֵעַ אֱלֹהִים, כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ, וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם; וִהְיִיתֶם, כֵּאלֹהִים, יֹדְעֵי, טוֹב וָרָע. וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם, וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל, וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ, וַתֹּאכַל; וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ, וַיֹּאכַל"( בראשית, ג', א'-ו').
קריאתו של אלוהים נוכח השבירה היא– היכן אתה האדם? למה ברחת? אַיֶּכָּה ?, איננה מתמהמהת לבוא: "וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל ד' אֱלֹהִים, מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם; וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ, מִפְּנֵי ד' אֱלֹהִים, בְּתוֹךְ, עֵץ הַגָּן. וַיִּקְרָא ד' אֱלֹהִים, אֶל הָאָדָם; וַיֹּאמֶר לוֹ, אַיֶּכָּה"( בראשית, ב', ח'-ט').
לאחרונה פורסם ספרו של הפילוסוף והוגה הדעות הרב אברהם יהושע הֶשל (1907-19729) – מיהו האדם, שתורגם מאנגלית, ע"י דרור בונדי, בהוצאת ידיעות ספרים, 2024. הספר מבוסס על סדרת הרצאות של הֶשל משנת 1963. הנה מספר ציטוטים מהספר, שהם כה עכשוויים לימינו: " יש חושך על פני תבל, אך קיימת גם הקריאה– יהי אור…אחרי אושוויץ והירושימה, הפילוסופיה אינה יכולה להישאר כפי שהייתה…הפילוסופיה מוכרחה להציע לנו חוכמה עמוקה שתהיה רלוונטית, לא רק בבידודם של חדרי המחקר שלנו, אלא גם ברגעים של עמידה נוכח אכזריות מזעזעת ואסון מאיים…ואולי הטרגדיה של האדם המודרני נובעת מן העובדה, שהוא הוויה, ששכחה את השאלה- מיהו האדם?…האתגר המרכזי הוא להבין מהי המשמעות של – היות אנושי (being human), משמעות הקיום האנושי לנוכח ההוויה, על הרוע והאכזריות שבה".
הנה הבריאה במיטבה – בריאת נפש האדם וְאֵד נשמת אפיו :"וְאֵד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ, וְהִשְׁקָה אֶת כָּל פְּנֵי הָאֲדָמָה. וַיִּיצֶר ד' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם, עָפָר מִן הָאֲדָמָה, וַיִּפַּח בְּאַפָּיו, נִשְׁמַת חַיִּים; וַיְהִי הָאָדָם, לְנֶפֶשׁ חַיָּה"( בראשית, ב', ו'-ז').
כך לימדנו קהלת : "הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל" (קהלת א' ב' ).
במילון – רב מילים מקוון וגם באקדמיה ללשון העברית מצאנו, שהָבֶל – הוא האֵד הָעוֹלֶה מִן הַפֶּה אַגַּב נְשִׁימָה. הצירוף הֶבֶל פֶּה, פירושו האוויר היוצא מהפה בשעת נשימה, אד חם העולה מן הפה.
כל בוקר בקומנו, אנו נושאים תפילת הודיה לקב"ה: "אֱלהַי. נְשָׁמָה שֶׁנָּתַתָּ בִּי טְהורָה. אַתָּה בְרָאתָהּ. אַתָּה יְצַרְתָּהּ. אַתָּה נְפַחְתָּהּ בִּי. וְאַתָּה מְשַׁמְּרָהּ בְּקִרְבִּי. וְאַתָּה עָתִיד לִטְּלָהּ מִמֶּנִּי וּלְהַחֲזִירָהּ בִּי לֶעָתִיד לָבא. כָּל זְמַן שֶׁהַנְּשָׁמָה בְקִרְבִּי מודֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ ד´ אֱלהַי וֵאלהֵי אֲבותַי רִבּון כָּל הַמַּעֲשִׂים. אֲדון כָּל הַנְּשָׁמות. בָּרוּךְ אַתָּה ד', הַמַּחֲזִיר נְשָׁמות לִפְגָרִים מֵתִים".
והנה מתרחשת שוב שבירה לאחר בריאה – הרצח הבראשיתי הראשון, כשקין רוצח את אחיו הֶבֶל: "וַיֹּאמֶר קַיִן, אֶל הֶבֶל אָחִיו; וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה, וַיָּקָם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ. וַיֹּאמֶר ד' אֶל קַיִן, אֵי הֶבֶל אָחִיךָ; וַיֹּאמֶר לֹא יָדַעְתִּי, הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי. וַיֹּאמֶר, מֶה עָשִׂיתָ; קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ, צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה. וְעַתָּה, אָרוּר אָתָּה, מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר פָּצְתָה אֶת פִּיהָ, לָקַחַת אֶת דְּמֵי אָחִיךָ מִיָּדֶךָ.(בראשית, ד', ח'-יא').
כאן אנו עדים לקריאתו של אלוקים אל קין – מיהו האדם? היכן האדם שבך? היכן האחריות שלך לשמור מכל משמר את ערך – קדושת החיים?
גם עונש הגירוש מגן העדן בפרשתנו, איננו מתמהמה להגיע. לכאורה, השבירה בעיצומה. אבל, בקריאה נוספת , נוכל לראות בגירוש, נתיב של קרן אור של בריאה חדשה, בדמותן של – הבחירה החופשית וקבלת אחריות למעשים, המוענקים לאדם וחווה: "וַיֹּאמֶר ד' אֱלֹהִים, הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ, לָדַעַת, טוֹב וָרָע; וְעַתָּה פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ, וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים, וְאָכַל, וָחַי לְעֹלָם. וַיְשַׁלְּחֵהוּ ד' אֱלֹהִים, מִגַּן עֵדֶן לַעֲבֹד, אֶת הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר לֻקַּח, מִשָּׁם. וַיְגָרֶשׁ, אֶת הָאָדָם; וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן אֶת הַכְּרֻבִים, וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת, לִשְׁמֹר, אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים"(בראשית, ב', כב'-כד').
גן העדן הוא סוג של בועה מונוטונית לאדם ולחווה. הכול חד ממדי. אין אפשרות להבדיל בין טוב לרע. אין בחירה חופשית, אין קבלת אחריות. דומה שהגירוש מגן העדן, הוא ברכה ותקווה לאדם ולאנושות, לדעת להבחין בין טוב לבין רע. ניתנת כאן בחירה חופשית לעצב את תבנית דמות עולם החיים.
מיהו אדם? – נתון מעכשיו לבחירתם הבלעדית של האדם וחווה. הגירוש מכוון לחיים האמיתיים והאתגריים, כשמעל ראשם, ניצבת החרב המתהפכת, שמציבה לזוג הבראשיתי סוג של תמרור אזהרה – דעו לכם, הכול יכול להתהפך ברגע – לטוב ולרע. הכול נתון רק בידיכם.
כך היינו עדים לשבירה איומה וקולוסלית לפני שנה. הנה באבחת חרב, בלַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת בשבעה באוקטובר בשעה ,6.29 בבוקר שבת שמחת תורה, החרב התהפכה והפכה את הבריאה לשבירה נוראית– "וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם"- כאוס, חשכה ומאפליה.
המשורר שחר מריו מרדכי, באסופת שירים שהתפרסמו לקראת יום כיפור האחרון, מתכתב עם השבירה והחרב המתהפכת, בשירו- ציון:" מִי יוֹדֵעַ שֶׁאָנוּ לְבַד, שֶׁיֵּשׁ לָנוּ יַעַר עַד. לָלֶכֶת וְלָלֶכֶת עִם לַהַט חֶרֶב מִתְהַפֶּכֶת בַּכַּף הַיָּד".
בחירתו של האדם, האם להביא אור לעולם או להביא חושך לעולם, להביא טוב לעולם, או להביא רוע לעולם, באמצעות הכלים שיצר ופיתח, מקבלת ביטוי מעצים בנבואתו של הנביא ישעיהו: "הִנֵּה אָנֹכִי, בָּרָאתִי חָרָשׁ נֹפֵחַ בְּאֵשׁ פֶּחָם, וּמוֹצִיא כְלִי לְמַעֲשֵׂהוּ; וְאָנֹכִי בָּרָאתִי מַשְׁחִית, לְחַבֵּל " (ישעיהו, נד', טז').
הבחירה מסורה אך ורק בידי האדם.
הקב"ה ברא את האור ואת החושך ביום הראשון, כדי להציב לאדם ולאנושות את מראת הבחירה, האם יהיה זה עולם של אור, או עולם של חושך?
הרב פרופ' יונתן זקס ( 1948- 2020 ) בפרשנותו לפרשתנו חולק אתנו את תובנותיו בהקשר לשואה: " הפשע המחושב והמאורגן הגדול ביותר של בני אדם נגד בני אדם, אירע לא באיזו מדינת עולם שלישי נחשלת וחשוכה, אלא בלב אירופה, בארץ שנתנה לעולם את קאנט ואת הגל, את באך ואת בטהובן, את גטה ואת שילר…אלוהים מורה לנו את הדרך הנכונה-אך הוא אינו מציל אותנו מפני עצמנו…השאלה המציקה לי אחרי השואה, וגם כיום בעידן חדש זה של כאוס, היא-היכן האדם"?.
האפילוג של פרשתנו הוא דרמטי בדיאלקטיקה של הקב"ה ובבחירתו שלו ולא של האדם, האם ייגזר לעולם של חושך או לעולם של אור, האם לעולם של שבירה או לעולם של בריאה?:
" וַיֹּאמֶר ד', אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה, עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמָיִם: כִּי נִחַמְתִּי, כִּי עֲשִׂיתִם. וְנֹחַ, מָצָא חֵן בְּעֵינֵי ד' " (בראשית, ו' , ה'- ח').
בחירתו של הקב"ה את מיהו אדם – "וְנֹחַ, מָצָא חֵן בְּעֵינֵי ד' ", היא לבריאה מתוך השבירה.
שבת שלום וחורף בריא
כותב: ד"ר זאב פרידמן מנכ"ל עמותת מלבב
