"הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט" (ח.נ. ביאליק, בעיר ההרגה, פרעות קישינב 1903).
"זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ" (דברים, כה').
אנו מייחלים למיטוט יכולות החמאס וסילוק נוכחות שלטונו, ולכלות את יכולות החיזבאללה.
אנו מתפללים בתקווה להשבתם של החטופות והחטופים לחיק משפחותיהם ולהחזרת המפונים לבתיהם.
ישראל במלחמה – 369 ימים.
לפני שנה עמדנו בין תפילת כל נדרי לתפילת מעריב, בשעה 6.29 בין השמשות בשעת דמדומים בין יום ולילה, ודברנו על רגע הספק, על היהירות וההיבריס בהקשר למחדל הגדול שפקד אותנו במלחמת יום הכיפורים לפני 51 שנה. האמנו אז כשבליבנו תקווה, שלמדנו הלקח, וההפתעה שפקדה אותנו במלחמת יום הכיפורים, לא תקרה שנית.
מי היה מאמין שכעבור 12 יום, בשבת שמחת תורה בשעה 6.29 בבוקר, תשתרר עלינו באבחת חרב, חשיכה, אפלה ומֵאַפְלָיָה ויתרגש עלינו אסון נורא ואיום שלא ידענו כמותו קודם, בעוצמתו ובעצימותו.
1692 קדושים שנרצחו ונהרגו, 251 חטופות וחטופים ,11,000 פצועים,923 יתומים ו-1086 הורים שכולים.
"אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ עֲשֵׂה לְמַעַן הֲרוּגִים עַל שֵׁם קָדְשֶׁךָ. אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ עֲשֵׂה לְמַעַן טְבוּחִים עַל יִחוּדֶךָ.
אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ עֲשֵׂה לְמַעַן בָּאֵי בָּאֵשׁ וּבַמַּיִם עַל קִדּוּשׁ שְׁמֶךָ. אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ נְקֹם נִקְמַת דַּם עֲבָדֶיךָ הַשָּׁפוּךְ".
הנה כי כן, השנה נודעת משמעות מיוחדת לימים הנוראים ולמילים בתפילות ובפיוטים, הבוקעות ממעמקי הלבבות השבורים והבוכים.
תפילת "כָּל נִדְרֵי" ומפטיר יונה ביום הכיפורים, הם שני עוגנים מכוננים בנרטיב היהודי לדורותיו.
בתפילת "כָּל נִדְרֵי" אנו מתחברים למהות, התכלית והמטרה של יום הכיפורים: " עַל דַּעַת הַמָּקוֹם וְעַל דַּעַת הַקָּהָל בִּישִׁיבָה שֶׁל מַעְלָה וּבִישִׁיבָה שֶׁל מַטָּה, אָנוּ מַתִּירִין לְהִתְפַּלֵּל עִם הָעֲבַרְיָנִים".
תפילת " כָּל נִדְרֵי " שחוברה בעידן האנוסים לפני 532 שנה ב1492,היא תפילת האחדות וההכלה האולטימטיבית, המכנסת תחת כנפיה את כלל עם ישראל, ללא החרגה והדרה של מגזר, שבט, השקפה או דעה.
בספר יונה, אותו נקרא מחר בעיצומו של היום הקדוש, אנו עדים לפער תפיסתי ותיאולוגי בין יונה לבין הקב"ה.
הנביא יונה מייצג את הקונספציה הטבולה בביטחון עצמי מופרז והמקובעת, שאיננה מטילה כל ספק. יונה מאד נחרץ בדעתו ביחס לאנשי נינווה. יונה מתלבט כיצד לנהוג בדיסוננס הקוגניטיבי שמאתגר אותו נוכח השליחות המוטלת עליו על ידי הקב"ה. האם לענות – הנני? האם לנקוט טקטיקה של – עימות ?FIGHT , או בטקטיקה של קיפאון –FREEZE ? או בטקטיקה של בריחה –FLIGHT אסקפיזם , שבה הוא בוחר. יונה בורח באוניה, מפני שליחות של צו עליון שהוטל עליו. אך הוא גם בורח לעצמו ומותיר מאחוריו את הכלל.
הים סוער ואנשי האוניה המטלטלת גם הם סוערים. האונייה על מלחיה בסכנת חיים:" וַיְהִי סַעַר גָּדוֹל, בַּיָּם; וְהָאֳנִיָּה, חִשְּׁבָה לְהִשָּׁבֵר". הם מנסים להציל את האונייה. אבל יונה בדיסוציאציה, הוא מנותק מהמציאות המטלטלת והמסוכנת שמתרחשת בספינה. יונה נרדם ואיננו שותף לפעולות ההצלה. זאת בריחה בתוך בריחה, סוג של הסתרה בתוך הסתרה: "וְיוֹנָה, יָרַד אֶל יַרְכְּתֵי הַסְּפִינָה, וַיִּשְׁכַּב, וַיֵּרָדַם. וַיִּקְרַב אֵלָיו רַב הַחֹבֵל, וַיֹּאמֶר לוֹ מַה לְּךָ נִרְדָּם".
אבל בהמשך יונה מתעשת ולוקח אחריות על הסערה ומבקש מהמלחים להשליך אותו לים: "וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם, שָׂאוּנִי וַהֲטִילֻנִי אֶל הַיָּם, וְיִשְׁתֹּק הַיָּם, מֵעֲלֵיכֶם: כִּי, יוֹדֵעַ אָנִי, כִּי בְשֶׁלִּי, הַסַּעַר הַגָּדוֹל הַזֶּה עֲלֵיכֶם". וכך הם עושים, הים חוזר לרגיעה ויונה נבלע במעי הדג שבולעו. יונה חווה חוויה רוחנית במעי הדג, כמו עוּבּר במימי רחם אימו. הנה הדג פולט את יונה ליבשה, שנולד מחדש, כמו אותו תינוק שיוצא לאוויר העולם.
הקב"ה מעביר את יונה, סדרת ים חינוכית, שיש כן להטיל ספק ולא להיות כה נחרץ ובטוח ביחס לאנשי נינווה.
כמו במנהרת הזמן, סיפורו של יונה, מתחבר לאסון הגדול שפקד אותנו בשבת שמחת תורה בשבעה באוקטובר תשפ"ד, ומלמדנו לקח גדול – עליכם לקדש את רגע הספק. אל תהיו כה מקובעים ונחרצים בקונספציה שאחזה בכם, אל תירדמו כמוני בשמירה. הקשיבו לקולות ההתרעה מהאנשים סביבכם, גם אם הם זוטרים בהיררכיה שאותה אתם כה מקדשים. החזירו לכם 7/24, את תפיסת הביטחון על ארצנו היחידה – הרתעה, התרעה והכרעה.
יונה שהיה נתון במעי הדג כמו עוּבּר במימי רחמה של אימו, מדגים לנו כיצד אפשר להיוולד מחדש. כך הוא מנחיל לנו את הצורך לאִתְחוּל מחדש וללידה חדשה, כתוצאה מהשבר הגדול שפקד אותנו. עליכם להאמין בעצמכם – בעם הנצח שאיננו מפחד מדרך ארוכה, שמהטראומה תבוא הצמיחה. אין ייאוש. עליכם לזקוף קומתכם ולגרש את החושך, באור של תקווה ואמונה.
תפילת "כָּל נִדְרֵי" קוראת לכל יושבי הארץ ללא יוצא מן הכלל, להיכנס בצו השעה תחת האלונקה הקדושה והחסרה ולשאת בנטל בגאווה, בזכות ולא בחסד. תפילת האחדות פונה אלינו להתאחד ולהסיר מחלוקות ולהתנהג בערבות הדדית, בסולידריות ובאחריות חברתית.
תפילת "כָּל נִדְרֵי" גם קוראת תיגר, כנגד אלו שאינם מטילים כל ספק ביחס לכוונות העבריינים להשתקם. כך היא פונה אלינו להאמין ולדבוק במעלה דרך התיקון והשיקום של מדינתנו, ולקדש את רגע הספק.
בתפילת "כָּל נִדְרֵי" השנה, חובה עלינו בהתבוננות פנימית, לעשות חשבון נפש גם עם ייצוגי העבריינים והעבירות השוכנים בתוככי כל אחד ואחת מאתנו– עבירות שנגועות בחוסר הקשבה. עבירות שנגועות ביהירות ובהיבריס. עבירות של אי קידוש הספק והיאחזות בדבקות בעיוורון הקונספציה, שמוטטה את תשתית שגרת הכוננות וניהול הסיכונים, אל מול האיומים של בני עוולה הרוצים רק לכלותנו.
כך זה קרה בערב מלחמת יום הכיפורים לפני 51 שנה וכך זה קרה באבחת חרב, בשעה 6.29 בבוקר בשבת שמחת תורה בשבעה באוקטובר לפני שנה.
תפילת "כָּל נִדְרֵי" שהיא תפילת התרת הנדרים שנדרנו, פונה אלינו השנה באופן מיוחד, לא להתיר את הנדר הזועק מדמי אחינו ואחיותינו מתוך האדמה – עליכם למוטט את יכולות החמאס וסילוק נוכחות שלטונו. עליכם לכלות את יכולות החיזבאללה ולגדוע את ראש הנחש האירני. עליכם להשיב החטופות והחטופים לחיק משפחותיהם ולהחזיר המפונים לבתיהם.
הנה כי כן, זה הנדר שאין להתירו למען הדורות הבאים.
העניקו רוח גבית ועידוד למנהיגינו המדיניים והצבאיים, בני האור, בנתיב ההצלחות הצבאיות אל מול בני החושך בשבע חזיתות הרוע.
העניקו רוח מרוממת לבנייה וללידה מחודשים.
הנה מעשה שהיה.
בערב ראש השנה, בשעת ערב, נפגשו שני מקובלים ירושלמים זקנים ומופלאים בעיר העתיקה. שואל ר' חיים: "ר' צבי לאן אתה ממהר כל כך ? ומה האבן הזאת שאתה נושא מתחת למעילך ?"
עונה לו ר' צבי: "ר' חיים, אתה הרי יודע את מנהגי. כמו בכל שנה ברגעים האחרונים של השנה החולפת, הולך אני לבית העולם לקבור את השנה החולפת, ואבן זו היא מצבה לשנה שחלפה. אני חורט בה אותיות פ.נ. ומוסיף פה נקברה שנה פלונית. כך אני נוהג תמיד. ואתה ר' חיים, לאן אתה ממהר ? עונה לו ר' חיים : "ר' צבי ר' צבי… אתה הרי יודע את מנהגי… אני הולך כמו בכל שנה להניח אבן יסוד לבניין חדש של השנה החדשה. בניין ענק בן שלוש מאות שישים וחמש קומות. והיום אני מניח את אבן הפינה….'. אומר ר' צבי : "ואיפה האבן שלך ר' חיים ?" .עונה לו ר' חיים : "האם אינך יודע ? הרי חמשת אלפים שבע מאות שישים ותשע שנים הולך אני אחריך לבית העולם. ובשעה שאתה מניח את אבן המצבה לשנה החולפת. בא אני אחריך, לוקח את האבן שלך והופך אותה על פניה. גם אני חורט עליה שתי אותיות פ.נ. ומוסיף : פה נבנית שנה פלונית". (המקור: עפ"י הרב ד"ר שמואל זנוויל כהנא 1905 –1998)).
בין זמן "כל נדרי" לזמן נעילה– תשרה עלינו רוח התקווה לתיקון, ללידה חדשה, לאתחול מחדש ולבנייה חדשה. תשרה עלינו רוח אחדות של – אחווה ורעות, נטולת מתחים, נטולת קנאות ונטולת מחלוקת. שהרי, באחדות של – ישיבה של מעלה ושל ישיבה של מטה, ניתנת ההתרה להתפלל עם כולם, ללא הבדל דעה או השקפה, וגם עם העבריינים שבתוכנו.
תקיעת השופר תשר"ת (תקיעה שברים תרועה) בתום תפילת הנעילה מחר, תהדהד בקולותיה את סיפורה של השנה שחלפה. התחלנו בתקיעה זועקת ומטלטלת ובתְקִיעוּת ביוהרה ורהב ובקיבעון לקונספציה. המשכנו לשברים של לבבות שבורים שהביאה לתרועה של אחדות ולגבורת גיבורי התהילה ונסיים בתקיעה גדולה של זקיפת הראש, האמונה, התקווה והיחד, שאיתם רק ננצח.
עם ישראל חי
גמר חתימה טובה וצום קל ומועיל
כתב: ד"ר זאב פרידמן מנכ"ל עמותת מלבב
