"הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט" (ח.נ. ביאליק, בעיר ההרגה, פרעות קישינב 1903).
"זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ" (דברים, כה').
אנו מייחלים למיטוט שלטון החמאס, ומתפללים בתקווה להשבתם של החטופות והחטופים לחיק משפחותיהם והחזרת המפונים לבתיהם.
ישראל במלחמה – 350 ימים.
נפתח בסיפור מוכר, אודות פרופסור זקן מהאקדמיה היוקרתית הסורבון בצרפת, שהוזמן להעביר סדנה בבית ספר למינהל עסקים באוניברסיטת MIT בארה"ב, בנושא: "תכנון זמן יעיל", בפני קבוצה של חמישה עשר מנהלים בכירים בחברות הגדולות ביותר בארה"ב. הפרופסור העביר מבטו באיטיות על פני הנוכחים, ולאחר מכן אמר: "אנו עומדים לערוך ניסוי". הוציא מיכל זכוכית גדול מתחת לשולחן שהפריד בינו לבין מאזיניו, והניחו לפניו. לאחר מכן הוציא מתחת לשולחן כתריסר אבנים, כל אחת בגודל של כדור טניס, והניחן בעדינות, אחת אחת בתוך המיכל. כאשר התמלא המיכל ולא ניתן היה להוסיף עוד אבן אחת, נשא המרצה אט אט את מבטו ושאל: "האם המיכל מלא?" כולם השיבו: "אכן". המתין מספר שניות ושאל: "האומנם?" שוב התכופף והוציא מתחת לשולחן כלי מלא אבני חצץ. בזהירות שפך את החצץ מעל האבנים וניער מעט את המיכל. אבני החצץ הסתננו בין האבנים הגדולות, עד שירדו לתחתית המיכל ומילאו אותו. שוב נשא המרצה הזקן את מבטו ושאל את הקהל: "האם המיכל מלא? "אחד ממאזיניו השיב: "נראה שלא ". "נכון!" השיב המרצה הזקן. חזר והתכופף, והפעם הוציא מתחת לשולחן סיר מלא חול. בתשומת לב שפך את החול אל תוך המיכל. החול מילא את החלל בין האבנים הגדולות לבין החצץ. פעם נוספת שאל המרצה את תלמידיו: "האם המיכל מלא? "הפעם, ללא היסוס, השיבו התלמידים המחוננים במקהלה: "לא!" "נכון!" השיב להם הפרופסור הזקן, וכפי שציפו תלמידיו, הוא נטל את כד המים שעמד על השולחן ומילא בהם את המיכל עד לשפתו. שוב נשא המרצה הזקן את מבטו אל הקהל ושאל: "איזו אמת גדולה יכולים אנו ללמוד מניסוי זה? "השיב אחד הנועזים שבין מאזיניו: "אנו למדים שככל שנראה לנו שיומננו גדוש ומלא התחייבויות, הרי שאם נתאמץ באמת, תמיד ניתן להוסיף עוד משימות ומטלות". "לא", השיב המרצה הזקן. "האמת הגדולה שמוכיח לנו הניסוי היא זו: אם לא מכניסים למיכל קודם את האבנים הגדולות, לעולם לא נוכל להכניס אותן אחר כך". דממה עמוקה השתררה באולם. כל אחד מן הנוכחים ניסה לתפוס את מלוא המשמעות של דברי המרצה. הזקן התבונן בשומעיו ואמר: "מהן האבנים הגדולות בחייכם? בריאותכם? המשפחה? ידידיכם? הגשמת חלומותיכם? לעשות מה שאתם באמת אוהבים? להילחם למען מטרה נעלה? להינפש? לקחת זמן לעצמכם?" כאשר תזהו מהן האבנים הגדולות בחייכם, הכניסו אותן ראשונות למיכל חייכם.
הנה משה בפרשתנו מנכיח לנו בנאומו את האבנים הגדולות במסע בני ישראל לארץ: " וְהָיָה, בַּיּוֹם אֲשֶׁר תַּעַבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן, אֶל הָאָרֶץ, אֲשֶׁר ד' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וַהֲקֵמֹתָ לְךָ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת וְשַׂדְתָּ אֹתָם בַּשִּׂיד" (דברים, כז', ב').
מה פשר האבנים הגדולות?
רבי יצחק בן יהודה אַבְּרַבַנְאֵל ( דון יצחק אברבנאל 1437-1509 ) מאיר את פשר האבנים הגדולות בפרשנותו: "ענין הפסוקים וכוונתם הוא…שבעברם את הירדן והכנסם לארץ ההיא שירצו לכבוש, יקימו אבנים גדולות אבני שיש טהור ויכתבו עליהם את הדברים לאות ולזיכרון ובדמות חזק, שבאו אל הארץ ההיא בכוח גדול וביד חזקה…ולהיות להם לאות אדנות וחזקה בארץ ההיא".
אכן החיבור מכוח הזכות של עם ישראל לארץ ישראל, יצוק כאבן, ונוכח מספר רב של פעמים לאורך נאומו של משה בפרשתנו, הקורא לנו לנהוג בכוח גדול וביד חזקה, כנגד אלו שעומדים עלינו לכלותינו, לאורך הדורות ובימים הרי גורל אלו.
ארצנו האחת והיחידה, היא האבן הגדולה בחיינו, שעלינו להגן עליה מפני בני החושך בני עוולה שמנסים לקחתה מאיתנו. אנו כאן בכוח הזכות שהוענקה לנו כבר בימי בראשית:
" בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ"( בראשית, א', א').
הזכות על הארץ מעוגנת בפרשנותו של רש"י: "בְּרֵאשִׁית – אמר רבי יצחק: לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ "החודש הזה לכם" (שמות יב', ב'), שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל, ומה טעם פתח בבראשית? משום "כוח מעשיו הגיד לעמו, לתת להם נחלת גוים", שאם יאמרו אומות העולם לישראל לסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גוים, הם אומרים להם: כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה, ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו".
דומה שהמספר הטיפולוגי- שבעה גוים, מתכתב עם שבעה באוקטובר ועם שבע זירות לחימה שאנו מתמודדים איתן כבר 350 ימים.
משה בנאום האבנים הגדולות בפרשתנו, פותח בהצגת אבן גדולה משמעותית נוספת – אבן האחדות , התומכת ומחזקת את החיבור העמוק של עמנו לארצנו, באירוע מקרא הביכורים בפתח פרשתנו:
"וְהָיָה, כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ, אֲשֶׁר ד' אֱלֹהֶיךָ, נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה; וִירִשְׁתָּהּ, וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ. וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר ד' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא; וְהָלַכְתָּ, אֶל הַמָּקוֹם, אֲשֶׁר יִבְחַר ד' אֱלֹהֶיךָ, לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם… וַיְבִאֵנוּ, אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה; וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָש " (דברים, כו', א'-ב', ט').
אירוע מקרא הביכורים, מנכיח את האבן הגדולה – אבן האחדות, במשנה במסכת ביכורים:
"כֵּיצַד מַעֲלִין אֶת הַבִּכּוּרִים? מַּעֲמָד מִתְכַּנְּסוֹת לָעִיר שֶׁל מַעֲמָד, וְלָנִין בִּרְחוֹבָהּ שֶׁל עִיר, וְלֹא הָיוּ נִכְנָסִין לַבָּתִּים. וְלַמַּשְׁכִּים הָיָה הַמְמֻנֶּה אוֹמֵר: "קוּמוּ וְנַעֲלֶה צִיּוֹן, אֶל בֵּית ד' אֱלֹהֵינוּ… עַד שֶׁמַּגִּיעִים קָרוֹב לְירוּשָׁלַיִם…וְכָל בַּעֲלֵי אֻמָּנִיּוֹת שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם עוֹמְדִים לִפְנֵיהֶם וְשׁוֹאֲלִין בִּשְׁלוֹמָם: אַחֵינוּ אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם פְּלוֹנִי, בָּאתֶם [נ"א: בֹּאֲכֶם] לְשָׁלוֹם"( מסכת ביכורים פרק ג', משנה ב',ג').
הבה נדמיין לעצמנו את חווית האחדות ברחובה של עיר, עת אנשי ירושלים מקדמים בברכה את אחיהם מרחבי הארץ המעלים את הביכורים. הם אינם שואלים אותם, מהי השתייכותם השבטית או המגזרית. כך גם לא שוללים אותם בגלל דעתם או השקפתם. עיר שחוברה לה יחדיו.
אכן, האחדות היא אבן יסוד המחברת ומעצימה את המחויבות והאחריות של עמנו לארצנו.
אבל משה בנאומו בפרשתנו מאתגר אותנו, ויוצק לנו אבן גדולה נוספת, שהיא כאבן הראשה לאחדות עמנו – אבן ההקשבה:
"וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם, אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: הַסְכֵּת וּשְׁמַע, יִשְׂרָאֵל, הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם, לַד' אֱלֹהֶיךָ. וְשָׁמַעְתָּ, בְּקוֹל ד' אֱלֹהֶיךָ; וְעָשִׂיתָ אֶת מִצְו�תָו וְאֶת חֻקָּיו, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם." (דברים, כז', ח'-י')
משה בנאומו בפרשתנו, מציב התנאי לאפקטיביות של – שמיעה והקשבה.
כיצד? כך מלמדנו התלמוד: "הַסְכֵּת וּשְׁמַע, יִשְׂרָאֵל – הַס ואחר כך כַּתֵּת, כמו שאמר רבא- לעולם ילמד אדם תורה ואחר כך יהגה"( מסכת ברכות דף סג', עמ' ב').
כך גם למדנו בפרקי אבות: "שִׁמְעוֹן בְּנוֹ אוֹמֵר: כָּל יָמַי גָּדַלְתִּי בֵין הַחֲכָמִים, וְלֹא מָצָאתִי לַגּוּף טוֹב אֶלָּא שְׁתִיקָה; וְלֹא הַמִּדְרָשׁ הוּא הָעִקָּר, אֶלָּא הַמַּעֲשֶׂה; וְכָל הַמַּרְבֶּה דְבָרִים, מֵבִיא חֵטְא." (מסכת אבות פרק א' משנה יז')
הרמב"ם ( 1138-1204 )מפרש המשנה שמדובר בהימנעות מדיבורים שהם בעניינים מזיקים ולא מועילים.
גם אברבנאל ( 1437-1508 ) מפרש את המשנה שהיא מדברת על לימוד תורה. אברבנאל מתכוון לאותו מפגש של לימוד תורה, שבו התלמיד רוצה להוכיח לרבו כמה הוא יודע ולא מקשיב בקשב עד סוף הלימוד של רבו.
אבן ההקשבה קוראת תיגר, כנגד העדר תרבות של שיג ושיח או דיון, שמקורם באי הצמדות לכלל הבסיסי של הקשבה אמפתית, שלה קורא משה בנאומו בפרשתנו: "הַסְכֵּת וּשְׁמַע, יִשְׂרָאֵל". בבקשה, הס! שתוק! כבוש את יצריך! התאזר בסבלנות והרגל עצמך, גם להכיל דעה ששונה מדעתך ותן כבוד לרעך המציג את דעתו או את עמדתו, ורק אחר כך תוכל לכתת ולהביע דעתך החולקת והמנוגדת.
קארל רוג'רס ( 1902-1987 ) היה פסיכולוג אמריקאי, מאבות הזרם ההומניסטי בפסיכולוגיה, ואבי שיטת הטיפול הממוקד בלקוח (Client-Centered Therapy). רוג'רס הגדיר מהי "הקשבה אמפתית": "ההימצאות בחברתו של אדם אחר באופן אמפתי… משמעה לחיות לשעה קלה בתוך חייו, לנוע בהם בעדינות, מבלי להיות שיפוטי. להיות עם אדם אחר (באמפתיה) משמעו, שלעת עתה אתה מניח בצד את כל השקפותיך וערכיך, על מנת להיכנס לעולמו ללא דעה קדומה. זוהי חוויה מורכבת, מאתגרת, חזקה, ועם זאת מעודנת ועדינה".
אבן ההקשבה מתחברת לדמותו האצילה של הצדיק הירושלמי ר' אריה לוין( 1885-1969). כך מספרים שבכל פעם שר' אריה לוין, היה מסיים את אחד מביקוריו אצל האסירים בכלא או בבית החולים –היו כולם בהתרוממות רוח. פעם אחת, אחד מהעובדים ניגש אליו ואמר: "רבי אריה, אני חייב לשאול אותך, איך זה שכולם בהתרוממות הרוח כזאת אחרי שאתה מבקר אותם? מה אתה אומר להם?" ענה לו רבי אריה: "אני לא אומר להם. אני משתדל רק להקשיב ".
לא מקרה הוא שהשורש -שמ"ע מופיע בחומש דברים לאורך נאומו של משה -92 פעם.
האויב של יכולת ההקשבה לאחר, השונה ממך בדעה , מופיע בדמותו של לב אטום בנאומו של משה: "יַכְּכָה ד' בְּשִׁגָּעוֹן וּבְעִוָּרוֹן וּבְתִמְהוֹן לֵבָב". זה מצב של אוטם הלב מבחינה חברתית שמעידה על אוטם הקשבה אמפתית, של העדר- לב שומע. כך מפרש רש"י: " וּבְתִמְהוֹן, לֵבָב – אוטם הלב ".
אטימות הלב , היא אם כל חטאת לקעקע קיומו של שיח הדורש הקשבה אמפתית. רק לב שומע, הוא המאפשר קיומה של הקשבה אמפתית .
הסופר יהודה אטלס מציב לכולנו תמונת מראה: "כְּשֶׁאֲנִי מְסַפֵּר לְךָ מַשֶּׁהוּ, וְאַתָּה כָּל הַזְּמַן רַק – "יֹפִי, יֹפִי" מֵשִׁיב, אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁאַתָּה בִּכְלָל לֹא מַקְשִׁיב." ("והילד הזה הוא אני", הוצאת כתר, 1977).
משה בנאומו אודות אבן ההקשבה, מתכתב עם העיוורון וליקוי המאורות והעדר הקשבה שאחזו בנו בערב השבעה באוקטובר: "וְלֹא נָתַן ד' לָכֶם לֵב לָדַעַת, וְעֵינַיִם לִרְאוֹת וְאָזְנַיִם לִשְׁמֹעַ" ( דברים, כט',ג').
אבל אנחנו למדנו לקח מר ונורא. האתגרים הניצבים בפנינו תובעים מעמנו, לאמץ לחיקנו את האבנים הגדולות ולהכניסן ראשונות במיכל קיום חיינו – הארץ, האחדות וההקשבה.
כך משה בנאומו בפרשתנו מותיר אותנו באמונה ובתקווה:
"יִתֵּן ד' אֶת אֹיְבֶיךָ הַקָּמִים עָלֶיךָ, נִגָּפִים לְפָנֶיךָ. בְּדֶרֶךְ אֶחָד יֵצְאוּ אֵלֶיךָ, וּבְשִׁבְעָה דְרָכִים יָנוּסוּ לְפָנֶיךָ" (דברים, כח', ז').
עם האבנים הגדולות – ננצח.
כותב: ד"ר זאב פרידמן, מנכ"ל עמותת מלבב
