ביאליק, בעיר ההרגה, פרעות קישינב 1903).
"זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ" (דברים, כה').
אנו מייחלים למיטוט שלטון החמאס, ומתפללים בתקווה להשבתם של החטופות והחטופים לחיק משפחותיהם והחזרת המפונים לבתיהם.
ישראל במלחמה – 329 ימים.
משה רבנו נושא את נאומיו לאורך ספר דברים, בראייה של זמן עבר ברטרוספקטיבה, אך גם בראייה עתידית. משה בנאומיו עורך סוג של תחכים ( תחקיר) של אירועים טראומטיים , כשלים ומחדלים, שאירעו במהלך המסע המדברי אל ארץ ישראל. יש בתחכים ראייה מעמיקה המשוחררת ממעורבות אישית עכשווית, המאפשרת למשה לערוך ניתוח אובייקטיבי ככל שניתן ולגזור תובנות, כצידה לדרך, המוענקות לדור ב' לקראת כניסתו לארץ, אך גם מוענקות לנו לימינו אנו.
הנה לפנינו הנחלת מוסד ועדת החקירה הראשוני מבית מדרשו של משה, המואר בנאומו בפרשתנו: "וְדָרַשְׁתָּ וְחָקַרְתָּ וְשָׁאַלְתָּ, הֵיטֵב, וְהִנֵּה אֱמֶת נָכוֹן הַדָּבָר, נֶעֶשְׂתָה הַתּוֹעֵבָה הַזֹּאת בְּקִרְבֶּךָ" (דברים, יג', טו').
אבל משה מאמין בעם ישראל עם הנצח ומדגיש את סגולתו הייחודית בנאומו בפרשתנו: "כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה, לַד' אֱלֹהֶיךָ; וּבְךָ בָּחַר ד', לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה, מִכֹּל הָעַמִּים, אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה"(דברים, יד', ב').
למשמעות של- עַם סְגֻלָּה, שני פנים.
פאן אחד, יצירת מותגיות וייחודיות של עַם סְגֻלָּה בעיני עצמך אך גם בעיני הסביבה החיצונית.
פאן שני, סְגֻלָּה, כמסוגלותו של עם ישראל לעמוד באתגר הנעלה בנאום בפרשתנו: "כִּי אַתֶּם, עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן, לָבֹא לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ, אֲשֶׁר ד' אֱלֹהֵיכֶם נֹתֵן לָכֶם; וִירִשְׁתֶּם אֹתָהּ, וִישַׁבְתֶּם בָּהּ" (דברים, יא', לא').
משה בנאומו בפרשתנו, מישיר מבטו לעמו ואומר: "כִּי לֹא בָאתֶם, עַד עָתָּה אֶל הַמְּנוּחָה, וְאֶל הַנַּחֲלָה, אֲשֶׁר ד' אֱלֹהֶיךָ, נֹתֵן לָךְ", אבל אני משה, אופטימי ומאמין בכם. כן, אתם מסוגלים ויכולים לעמוד באתגר גם אם הוא קשה ותובע מחיר- "וִישַׁבְתֶּם בָּהּ". שכן, "וִירִשְׁתֶּם אֹתָהּ" – לבדו איננו מספיק. מדוע? כי ירושה המוענקת לכם , יש בה מאפיין של – פסיביות ,אפשר חלילה לבזבזה ולאבדה, שכן, לא עמלתם בה. אבל- "וִישַׁבְתֶּם בָּהּ" , הוא אתגר קיומי, הדורש מעם ישראל – תקווה, וחוסן אמוני ונפשי, המתועל לפרואקטיביות, ללקיחת אחריות , לאמונה ולהתמדה. כאן בדיוק תיבחן המסוגלות שלכם, להיותכם- עַם סְגֻלָּה .
הנה כי כן, עם ישראל עומד בפני בחירה – האם לבחור בנתיב הברכה או בנתיב הקללה ?
כך פותח משה את נאומו בפרשתנו: "רְאֵה, אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם: בְּרָכָה, וּקְלָלָה".
הנה השאלות המאתגרות לעם ישראל :
- האם יבחר במִשְׁלַח יד חיובי או שלילי? כך בנאום פרשתנו: "וּשְׂמַחְתֶּם בְּכֹלמִשְׁלַח יֶדְכֶם".
זאת כבר למדנו בסיפור בראשית אודות מִשְׁלַח היד של תובל קין, אמן הנחושת והברזל הראשון: "וְצִלָּה גַם הִוא יָלְדָה אֶת תּוּבַל קַיִן לֹטֵשׁ כָּל חֹרֵשׁ נְחֹשֶׁת וּבַרְזֶל" (בראשית, ד', כב').
האם הוא יהיה חרש ונפח תורם ומועיל, או חלילה ישתמש בכליו להשחית ולחבל ?
- האם יבחר בטוב ובישר או יבחר ברע והעקום ? כך בנאום בפרשתנו:"כִּי תַעֲשֶׂההַטּוֹב וְהַיָּשָׁר, בְּעֵינֵי ד' אֱלֹהֶיךָ".
לפי אחת הדעות בתלמוד במסכת עבודה זרה (כה' עמ' א), ספר דברים נקרא גם ספר הישר. הביטוי ספר הישר מופיע בספר יהושע: "וַיִּדֹּם הַשֶּׁמֶשׁ וְיָרֵחַ עָמָד עַד יִקֹּם גּוֹי אֹיְבָיו הֲלֹא הִיא כְתוּבָה עַל סֵפֶר הַיָּשָׁר", וגם בספר שמואל: "וַיֹּאמֶר לְלַמֵּד בְּנֵי יְהוּדָה קָשֶׁת הִנֵּה כְתוּבָה עַל סֵפֶר הַיָּשָׁר". אכן בעת מלחמת מצווה, על כולם להתגייס תחת האלונקה וללמוד כיצד להילחם – לְלַמֵּד בְּנֵי יְהוּדָה קָשֶׁת.
הנה כי כן, החשמונאים והמכבים לימדו אותנו, שאת החשכה שמשתררת, יש לגרש – גם במקלות במלחמה – "לְלַמֵּד בְּנֵי יְהוּדָה קָשֶׁת". זאת מכוח האמונה בצדקת הדרך ובזכותנו להיאחז בארצנו, כפי שמשה מנחיל לנו בפרשתנו: "לָבֹא לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ, אֲשֶׁר ד' אֱלֹהֵיכֶם נֹתֵן לָכֶם; וִירִשְׁתֶּם אֹתָהּ, וִישַׁבְתֶּם בָּהּ". כך נאומו של משה מתגלגל לנאומו של שמעון החשמונאי בדבריו התקיפים לאתנוביוס עוזרו של אנטיוכוס בשנת 142 לפני הספירה: "לא ארץ נכריה לקחנו ולא ברכוש זרים משלנו. חזרנו אל נחלת אבותינו, אשר גורשנו ממנה בלא משפט בידי אויבנו. ועתה, כאשר עזר לנו אלוהינו, שבנו אל נחלת אבותינו". נכון, זה הנשק הסודי שלנו.
אבל דומה שנאומו של משה מופנה בעקיפין גם לאנושות כולה למשפחת העמים, שהתחייבו לקבל על עצמם שבע מצוות בני נח, ועליהם לבחור – האם להיות בני אור או להיות בני חושך?
כך דברי ימי העולם וכך גם בימינו אנו בארצנו היחידה, נטוש מאבק בין בני האור לבין בני החושך.
אבל הכול מתחיל מבראשית: " בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹהִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ. וְהָאָרֶץ, הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ, עַל פְּנֵי תְהוֹם; וְרוּחַ אֱלֹהִים, מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי אוֹר; וַיְהִי אוֹר. וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר, כִּי טוֹב; וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים, בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ" ( בראשית, א', א'-ד').
בריאת האור והחושך ביום הראשון, היא מצפן לדמותו האנושית של העולם ולבחירתו של האדם, האם יהיה זה עולם של אור, או יהיה זה עולם של חושך ?
בחירתו של האדם היא, האם ישתייך לבני האור או לבני החושך?
הכלים שממציא ומייצר האדם ומעשיו, מעידים על דילמת הבחירה, למי להשתייך– לבני אור או לבני חושך. כפי שלימד אותנו תובל קין, אמן הנחושת והברזל הבראשיתי.
הנה הנביא ישעיהו בהפטרה לפרשתנו, מעניק לנו תובנה חשובה לתיעול דילמת הבחירה:
"הן (הִנֵּה) אָנֹכִי, בָּרָאתִי חָרָשׁ נֹפֵחַ בְּאֵשׁ פֶּחָם, וּמוֹצִיא כְלִי לְמַעֲשֵׂהוּ; וְאָנֹכִי בָּרָאתִי מַשְׁחִית, לְחַבֵּל. כָּל כְּלִי יוּצַר עָלַיִךְ, לֹא יִצְלָח, וְכָל לָשׁוֹן תָּקוּם אִתָּךְ לַמִּשְׁפָּט, תַּרְשִׁיעִי". ( ישעיהו, נד').
הקב"ה ברא את האדם, אבל לא את הכלי שהאדם יוצר ועושה בו שימוש, לטוב או לרע, כך גם השימוש בלשון. הבחירה החופשית נתונה בידי האדם. אופן הראיה וההסתכלות שלו על החיים והמשמעות שהוא מעניק להם, עשויה להיות מתועלת לאפיקים חיוביים , אך גם עלולה להיות מתועלת לכיוון שלילי ומסוכן.
גם אלפרד נובל כימאי ומהנדס ( 1833-1896) ממציא הדינמיט ויוזם המוסד היוקרתי של פרס נובל, פיתח הדינמיט למטרות מועילות של אור ולצערנו נעשה בו שימוש על ידי האדם, להשחתה ולשפיכות דמים של חושך.
הרב פרופ' יונתן זקס ( 1948- 2020 ) בפרשנותו לפרשת בראשית חולק אתנו את תובנותיו בהקשר לשואה: "הפשע המחושב והמאורגן הגדול ביותר של בני אדם נגד בני אדם, אירע לא באיזו מדינת עולם שלישי נחשלת וחשוכה, אלא בלב אירופה, בארץ שנתנה לעולם את קאנט ואת הגל, את באך ואת בטהובן, את גטה ואת שילר…אלוהים מורה לנו את הדרך הנכונה-אך הוא אינו מציל אותנו מפני עצמנו…השאלה המציקה לי אחרי השואה, וגם כיום בעידן חדש זה של כאוס, היא -היכן האדם"?.
עלינו לגרש במקלות מלחמה ללא פשרות את החושך שהשתרר עלינו באבחת חרבות הברזל, אך גם להרבות את האור המאחד בתוכנו, בתקווה ולא בייאוש, כבשירה של שרה לוי תנאי ( 1910 -2005):
"בָּאנוּ חֹשֶךְ לְגָרֵשׁ. בְּיָדֵינוּ אוֹר וָאֵשׁ. כָּל אֶחָד הוּא אוֹר קָטָן, וְכֻלָּנוּ – אוֹר אֵיתָן. סוּרָה חֹשֶךְ, הָלְאָה שְׁחוֹר, סוּרָה מִפְּנֵי הָאוֹר".
הנה כי כן, הבחירה בין התקווה והאור לבין הייאוש והחושך, משתקפת באירוע 12 המרגלים, שמשה בנאומו בספר דברים עוסק בו. המרגלים שיצאו לָתוּר (לראות) את הארץ, רואים את אותה תמונת הארץ, את אותה ארץ ישראל, אבל נקודת הראות שלהם היא שונה. 10 מרגלים, רואים בעיניהם רק את החולשות והאיומים בכניסה לארץ ישראל, והמסקנה שלהם היא ייאוש:" אֶפֶס כִּי עַז הָעָם, הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ… לֹא נוּכַל, לַעֲלוֹת אֶל הָעָם: כִּי חָזָק הוּא, מִמֶּנּוּ. … אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא, … וְשָׁם רָאִינוּ, אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים; וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם".
לעומתם, 2 המרגלים- יהושע בן נון וכלב בן יפונה, רואים בעיניהם את החוזקות וההזדמנויות בכניסה לארץ ישראל, ומסקנתם היא הפוכה:" עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל, לָהּ… הָאָרֶץ, אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ טוֹבָה הָאָרֶץ, מְאֹד מְאֹד… אֶרֶץ, אֲשֶׁר הִוא זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ" (במדבר,יג',לב'-לג' ויד',ז'-ח').
אמנם משה בנאומו בפרשתנו מבשר לבני ישראל – "כִּי לֹא בָאתֶם, עַד עָתָּה אֶל הַמְּנוּחָה, וְאֶל הַנַּחֲלָה", נאום שנמשך לימינו אנו. אבל התשובה לכך היא – האמונה, התקווה וההתמדה, כפי שהטיבה להציג זאת נעמי שמר( 1930- 2004) בשירה: " אתה רואה דקלים? דקלים איני רואה. אתה רואה גמלים? גמלים איני רואה. אולי לפני עיני לרגע צל עובר, איני רואה דבר, איני רואה דבר. סימן שעוד לא הגענו והאופק עוד רחוק ולבך עודו פתוח אל ארבעת הרוחות. וצריך להמשיך ללכת וצריך להמשיך לצעוד. והדרך עוד מושכת ארוכה". הנה הקריאה לעם הנצח שאיננו מפחד מדרך ארוכה – לא נשברים, רואים, מאמינים וממשיכים.
השבת אנו מברכים את ראש חודש אלול. החודש שבו נברא האדם. הקב"ה ברא את העולם ואת האדם. האדם נברא בחיסרון. תפקידו של האדם לעסוק בתיקונו של עולם ולהאיר אותו. הכול תלוי באדם, איך הוא יִרְאֶה את העולם וגם איך יֵרָאֶה העולם בעיניו. בפרקי אבות ב', ט', נאמר : "אָמַר לָהֶם, צְאוּ וּרְאוּ אֵיזוֹהִי דֶרֶךְ יְשָׁרָה שֶׁיִּדְבַּק בָּהּ הָאָדָם. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, עַיִן טוֹבָה".
אבל יסוד של אופטימיות, בנאומו של משה בפרשתנו, המאיר לנו את האור בקצה מנהרת הזמן הארוכה:" וְהֵנִיחַ לָכֶם מִכָּל אֹיְבֵיכֶם מִסָּבִיב, וִישַׁבְתֶּם בֶּטַח"( דברים, יב', י') .
במלחמת בני האור בבני החושך, בסוף ינצחו הטובים – בני האור.
כן, עם ישראל חי , עם ישראל של אור והוא ינצח.
כותב: ד"ר זאב פרידמן, מנכ"ל עמותת מלבב
