"הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט" (ח.נ. ביאליק, בעיר ההרגה, פרעות קישינב 1903).
"זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ" (דברים, כה').
אנו מייחלים למיטוט שלטון החמאס, ומתפללים בתקווה להשבתם של החטופות והחטופים לחיק משפחותיהם והחזרת המפונים לבתיהם.
ימי המלחמה מציגים לנו בממלכה השביעית –בטלביזיה, ברדיו ובעיתונות, גלריה של מנעד פרשנים ומומחים לענייני השעה. פרשנים אלו מציגים דעות שונות נוכח פני האומה, אבל גם נוכח פני אויבנו.
הפרשנים המכובדים הם בשר ודם, שמושפעים גם מנוף גידולם, סביבתם ושייכותם.
המשפט המונומנטלי שאנו כה מרבים להשתמש בו – "הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא תַּבְנִית נוֹף מוֹלַדְתּוֹ", הוא פרי יצירתו של המשורר שאול טשרניחובסקי ( 1875-1943 ), השזור בשירו הנפלא : "הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא קַרְקַע אֶרֶץ קְטַנָּה, הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא תַּבְנִית נוֹף מוֹלַדְתּוֹ, רַק מַה שֶּׁסָּפְגָה אָזְנוֹ עוֹדָהּ רַעֲנַנָּה, רַק מַה שֶּׁסָּפְגָה עֵינוֹ טֶרֶם שָׂבְעָה לִרְאוֹת…וּמְגִלַּת־ סֵפֶר חַיָּיו הוֹלְכָה מִתְפָּרֶשֶׁת, וּבָאוּ אֶחָד אֶחָד, וְיִגָּלֶה פֵּשֶׁר כָּל אוֹת וָאוֹת וְסֵמֶל סֵמֶל כָּל הַבָּאוֹת, שֶׁחֹקְקוּ עָלֶיהָ בְּרֵאשִׁית בְּרִיָּתָהּ, הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא תַּבְנִית נוֹף מוֹלַדְתּוֹ ".
הנה כי כן, ארון הספרים היהודי הוא תבנית זהותו של עם ישראל במרחבי הזמן והמקום לאורך כל הדורות. כך "נשא ארון את נושאיו"( סוטה, לה', ע"א), במנעד השקפות, פרשנויות ונקודות ראות שונות. ארון הספרים הוא ייצוגו של בית מדרשו של העם היהודי, המשקף את האתוס – "אין בית מדרש שאין בו מחלוקת"…"אלו ואלו דברי אלוקים חיים"( עירובין, יג', ע"ב).
בארון הספרים נוכחים פרשנינו הקדושים, על מדפי הארון, בייצוגי הפרשנויות, בהקשר לנכסים הרוחניים של עמנו, בנתיבי הסוגיות, התקופות והאירועים השונים במהלך הדורות.
ארון הספרים היהודי מכיל בתוכו פלורליזם של גישות ודעות, שפעמים הפערים וההבדלים בין הפרשנים השונים לדורותיהם הם "כִּרְחֹ֣ק מִ֭זְרָח מִֽמַּעֲרָ֑ב" ( תהילים, קג',יב'). אנו יכולים לדון בטקסט מקראי ולחוות בהתרגשות, תרבות של מחלוקת, שיש בה כבוד הדדי ובעיקר הקשבה ואורך רוח של פרשן לרעהו.
הבה נבחן שתי סוגיות בפרשתנו המאירות את מנעד הפרשנויות בארון הספרים היהודי.
הסוגיה הראשונה (סֻגְיָה בלשון האקדמיה העברית), כשפרשתנו מציגה לנו בנאומו של משה, סוגיה שהיא כה אקטואלית, בדיון הציבורי המתנהל בימים אלו כשישראל במלחמה: "וְנָשַׁל ד' אֱלֹהֶיךָ אֶת הַגּוֹיִם הָאֵל, מִפָּנֶיךָ מְעַט מְעָט: לֹא תוּכַל כַּלֹּתָם מַהֵר, פֶּן תִּרְבֶּה עָלֶיךָ חַיַּת הַשָּׂדֶה" (דברים, ז', כב').
כך גם למדנו במקום אחר: "וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם" (ויקרא, כו' , ו').
הדיון הפרשני העכשווי במקומותינו, עוסק בשאלות – מה תהא דמותה של ההכרעה הסופית? מהו הניצחון הסופי באויב העמלקי הנתעב- החמאס? מהי המטרה הסופית? – הכרעה וניצחון מוחלט והכחדה טוטאלית של החמאס והיעלמותו מן העולם, או מיטוט יכולותיו הצבאיות והשבתתו, שלא יפגע ויזיק לנו בעתיד?
אכן, האויב הנתעב – החמאס נגדו אנו נלחמים, מייצג דמות של חיה רעה במלוא מובנה של המילה.
אבל ארון הספרים היהודי מציג לנו מחלוקת פרשנית במדרש, בקרב חכמי אושא (אמצע המאה השנייה לספירה) אודות – השבתת החיה הרעה מן הארץ: "ר' יהודה אומר- מעבירם מן העולם, ר' שמעון אומר– משביתן שלא יזוקו, אמר ר' שמעון- אימתי הוא שבחו של מקום, בזמן שאין מזיקין, או בזמן שיש מזיקים ואין מזיקים? אמור בזמן שיש מזיקים ואין מזיקים, וכן הוא אומר מזמור שיר ליום השבת, למשבית מזיקים מן העולם- משביתן שלא יזיקו" ( ספרא, בחוקותי, פרשה, א' פרק ב').
ר' יהודה מייצג את התפיסה של ההכרעה המוחלטת והטוטאלית – קיימת חיה מזיקה, יש לסלק אותה מעל פני הארץ. ואילו ר' שמעון בר יוחאי בר פלוגתו, מייצג את התפיסה של ההכרעה היחסית ולא הטוטאלית, שאומרת, שאין אפשרות להכחיד מן השורש את החיות הרעות בעולם, אלא רק לפרק ולהשבית אותן מיכולותיהן להזיק.
ניתן אפוא לומר, שגישתו של ר' יהודה מייצגת סוג של אוטופיה בינארית מוחלטת ואילו גישתו של רשב"י מייצגת סוג של ריאליה יחסית.
רשב"י חושב שאין מציאות ריאלית של הכחדת חיות רעות מן העולם, שכן, תמיד יהיו בעולם חיות רעות. האתגר לדעתו הוא – להשבית את יכולת החיות הרעות להזיק.
אשר על כן, לדעתו יש להביא להשבתת החיה הרעה ולפרקה מיכולותיה המזיקות.
לתפיסתו, יש להקים תשתית ביטחונית, מבית מדרשו של ראש הממשלה הראשון דוד בן גוריון 1886 – 1973 שכוללת – הרתעה, התרעה, הכרעה והתגוננות אפקטיביים, מפני החיות הרעות על שתי רגליים, שלא יעזו להזיק ולפגוע.
הבה נעסוק בסוגיה השנייה, המייצגת אף היא דיון פרשני בארון הספרים היהודי.
הנה פרשתנו פותחת: "וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן, אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה"( דברים, ז', יב')
במילה – עֵקֶב, מזדקרת דמותו של יעקב אבינו. שכן, נאומו של משה בפרשתנו עוסק גם בשבירת הלוחות: "וָאֶתְפֹּשׂ, בִּשְׁנֵי הַלֻּחֹת, וָאַשְׁלִכֵם, מֵעַל שְׁתֵּי יָדָי; וָאֲשַׁבְּרֵם, לְעֵינֵיכֶם" (דברים, ט',י'- יז').
הנוצרים המייצגים את אדום שמקורו בעשו אחיו של יעקב, ראו בשבירת הלוחות אות וסימן לברית החדשה כלוחות שניים. הם אף עגנו זאת בתפיסה התיאולוגית של הכנסייה הנוצרית – " תיאוריית החילוף והגינוי"
כך מצאנו במנהרת הזמן של ארון הספרים היהודי, האירוע הדרמטי והמכונן של מפגש הפסגה בין יעקב לאחיו עשיו בספר בראשית: "וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו, אֶל-עֵשָׂו אָחִיו, אַרְצָה שֵׂעִיר, שְׂדֵה אֱדוֹם. וַיְצַו אֹתָם, לֵאמֹר, כֹּה תֹאמְרוּן, לַאדֹנִי לְעֵשָׂו: כֹּה אָמַר, עַבְדְּךָ יַעֲקֹב, עִם לָבָן גַּרְתִּי, וָאֵחַר עַד עָתָּה. וַיְהִי לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר, צֹאן וְעֶבֶד וְשִׁפְחָה; וָאֶשְׁלְחָה לְהַגִּיד לַאדֹנִי, לִמְצֹא חֵן בְּעֵינֶיךָ" ( בראשית, לב', ד'-ו').
ארון הספרים היהודי בפרשתנו מציג לנו, שתי קבוצות של פרשנים העוסקות בניתוח התנהגותו ודרך פעולתו של יעקב, לקראת מפגשו עם אחיו עשו.
הרמב״ן ( 1194-1270 ) בפרשנותו, רואה בהתנהגות יעקב, השפלה עצמית, הרכנת ראש וכניעה מרצון בפני התקיף:״ וכבר תפסוהו החכמים על זה, מחזיק באזני כלב… כה אמר עבדך יעקב, ועל דעתי גם זה ירמוז, כי אנחנו התחלנו נפילתנו ביד אדום, כי מלכי בית שני ( מלכי בית החשמונאים) באו בברית עם הרומיים ומהם שבאו ברומא, והיא הייתה סיבת נפילתם בידם״.
דומה שהרמב"ן הושפע בפרשנותו, מהתקופה והסביבה שבה הוא חי, שאופיינה בצבעים קודרים ,ברדיפות ובהשפלת היהודים על ידי הנוצרים.
לעומתו, הפרשן ר' עובדיה ספורנו שחי במאה ה-16 , תקופה שאופיינה בצבעים מאירים, במציאות חיים של אמנציפציה , רווחה וזכויות ליהודים, הושפע בפרשנותו מרוח התקופה בה הוא חי. אכן הוא מעניק בפרשנותו רוח גבית לדרך פעולתו של יעקב:״ הן לוא עשו כן בריוני בית שני, לא היה נחרב בית מקדשנו, כמו שהעיד ר' יוחנן בן זכאי, באומרו: בריונים דבן לא שבקינן (בריונים שבנו, לא נתנוני לצאת מן העיר ולבוא לפני אספסינוס) ״.
הנה כי כן, פרשנינו שגם הם בשר ודם, אף הם הושפעו מהסביבה והתקופה בה הם חיו ושיקפו זאת בפרשנותם. הם אינם קוראים קריאתם מדף מסרים אחד ואחיד. כל אחד מהם הוא בעל חירות המחשבה שהובילה לראייתו והסתכלותו המיוחדים, עת הגה בקריאתו את הטקסט שלפניו ,שיצרה את פרשנותו המאלפת. כך בדיוק, קראו להם מדפי ארון הספרים היהודי, להניח עליהם את קריאתם ופרשנותם, ללא סינון או הגבלות כניסה. כולם זכו לקריאת ההכלה של ארון הספרים היהודי, שנשא את פרשניו בכבוד ובהדר.
"אֵלּוּ וְאֵלּוּ דִּבְרֵי אֱלֹהִים חַיִּים" ( מסכת עירובין, יג').
הנה הקריאה של משה בנאומו בפרשתנו, ברוח ישראל סבא, הוא יעקב אבינו :" וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן, אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה". עליכם לדעת ולהטמיע את ערך השמיעה, ההקשבה והאזנה, גם נוכח משפטים, שאינכם בהכרח מסכימים להם ואינם תואמים את דעתכם.
ואם תשאלו מדוע?
הנה התשובה בנאומו של משה בפרשתנו, המנכיחה את המציאות בה אנו נתונים כיום, במלחמה הרב חזיתית: "וְגַם, אֶת הַצִּרְעָה, יְשַׁלַּח ד' אֱלֹהֶיךָ, בָּם: עַד אֲבֹד, הַנִּשְׁאָרִים וְהַנִּסְתָּרִים מִפָּנֶיךָ" (דברים, ז', כ')
המלחמה הרב חזיתית מיוצגת בדמותה של – הַצִּרְעָה.
כידוע, הצרעות פועלות כקבוצה וברגע שהן יוצאות למתקפה כדי להגן על המלכה שיושבת בקן, האדם המותקף עלול לחטוף כמה וכמה עקיצות בו זמנית, כמות הארס שמופרשת לגוף האדם יכולה לגרום להלם אנפילקטי.
אכן בקריאה אופטימית, ברוח שבע שבתות הנחמה, נודעת משמעות לאמרה – כי רק ביחד ננצח. דהיינו, עלינו להתאחד כמו הצרעות, כקבוצה, למרות המחלוקות, הדעות, ההשקפות והמגזריות שבתוכנו ולהשיב מלחמה שערה, רק כשאנו מאוחדים כמו הצרעות.
רוח האחדות והביחד, מוארת בנאומו של משה בפרשתנו, בדמותה של ארץ ישראל המבורכת:
"כִּי ד' אֱלֹהֶיךָ, מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה: אֶרֶץ, נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת, יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר. אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה, וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן; אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן, וּדְבָשׁ. אֶרֶץ, אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם לֹא תֶחְסַר כֹּל, בָּהּ; אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל, וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת" (דברים, ח', ז'- ט').
מדוע ארץ ישראל מופיעה בברכה מספר פעמים?
כי עלינו לזכור ולא לשכוח, את הנשק הסודי שלנו כפי שאמרה ראש הממשלה הרביעית גולדה מאיר ( 1898-1978 ) לסנטור ביידן בביקורו בארץ במלחמת יום הכיפורים ב 1973 – כי אין לנו ארץ אחרת.
פרשתנו מצווה אותנו לדבוק בזיכרון ולא לשכוח: "וְזָכַרְתָּ, אֶת ד' אֱלֹהֶיךָ, כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ, לַעֲשׂוֹת חָיִל: לְמַעַן הָקִים אֶת-בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ, כַּיּוֹם הַזֶּה" (דברים, ח', יח')
עלינו לזקוף את קומתנו בימים מאתגרים אלו, ברוח הנחמה, התקווה והאור בנבואתו של הנביא ישעיהו בהפטרה לפרשתנו: "וּפְדוּיֵי ד' יְשׁוּבוּן, וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה, וְשִׂמְחַת עוֹלָם, עַל רֹאשָׁם; שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּׂיגוּן, נָסוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה"(ישעיהו, נא',יא').
רק באמונה, בתקווה וביחד – ננצח
כותב: ד"ר זאב פרידמן מנכ"ל עמותת מלבב
