"הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט" (ח.נ. ביאליק, בעיר ההרגה, פרעות קישינב 1903).
"זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ… תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח" (דברים, כה').
אנו מייחלים למיטוט שלטון החמאס, ומתפללים בתקווה להשבתם של החטופות והחטופים לחיק משפחותיהם והחזרת המפונים לבתיהם. היום 287 ימים למלחמת המצווה.
פרשתנו ניצבת לה בפתחם של יְמֵי בֵּין הַמְּצָרִים, שלושת השבועות שבין צום שבעה עשר בתמוז, היום שבו הובקעה חומת ירושלים בחורבן בית שני, לצום תשעה באב, היום שבו חרבו שני בתי המקדש.
בחלוף כעשרה חודשים, מאז השבעה באוקטובר, בו לקינו בתסמונת העיוורון והקיבעון המחשבתי. המילה מחדל, היא קטנה, מצמצמת ומגמדת, את הכשל האסטרטגי. ועדת החקירה הממלכתית שתקום, תחקור את ליקוי המאורות הקולסאלי שאחז את ראשי המדינה והצבא.
לימים אלו של בֵּין הַמְּצָרִים , נודעת השנה, משמעות יתירה .
כך גם בימי חורבן הבית השני לפני 1954 שנים, אנו פוגשים את אותה תסמונת של המנהיגות הרוחנית והתורנית בימים ההם.
התלמוד במסכת גיטין דף נז', מתאר לנו את התסמונת הזאת בסיפורי ערב חורבן הבית. כך אחד הסיפורים אודות תרנגול ותרנגולת, שבו מוצגת המנהיגות, בכשלי החלטותיה האסטרטגיות, כתוצאה מהקיבעון המחשבתי, הנעילות והסגירות, אי הטלת ספק ואי הקשבה לזוטרים בהיררכיה, המתריעים על האסון שעלול להתרגש.
המנהיגות הייתה נעולה בסוג של קונספציה שטוענת, שאל לנו לשנות ממנהג ישראל, לשמח חתן וכלה בחתונתם, בריקוד עם תרנגול ותרנגולת. לא משנה שהלגיון הרומאי חומד בתרנגול ובתרנגולת, בסיור שאליו נקלעו ביום החתונה. לא משנה כלל שהיהודים יענשו וימצאו בסכנה פיזית מצד הרומאים, לא משנה שהמציאות השתנתה, אבל המנהיגות היהודית ממשיכה בשלה, היא מנותקת ונוהגת בנוקשות ובקיבעון – "ייקוב הדין את ההר".
בתלמוד כבר נאמר: " דאמר רבי יוחנן, לא חרבה ירושלים, אלא על שדנו בה דין תורה…שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עבדו לפנים משורת הדין"( גיטין, ל', ע"א).
הדברים מכוונים לאלו שנושאים באחריות לאסון השבעה באוקטובר. אלו שעד לאותו בוקר שחור בשעה 6.29, היו נתונים בקיבעון מחשבתי בדמותה של קונספציה שהם התאהבו בה. הם לקו בחטא היוהרה וההיבריס. הם היו כה בטוחים בעצמם ומשוכנעים שהאמת היא רק בידם. רק הם הצודקים והאחרים רק טועים. היה קשה להם לקבל ביקורת ופעמים רבות הורידו מסך, כנגד עובדות העלולות לשבש את נחרצותם וביטחונם המלא. רק עמדתם, רק השקפתם ורק דעתם, הן הנכונות, הצודקות והקובעות. מילים כמו – אקשיב, אלמד ואשקול הדבר…יש לי ספק מסוים… אולי טעיתי…אולי עלי לשנות החלטתי ודעתי…,כל אלו לא היו בנמצא בתודעת מילון המושגים שלהם.
הם זלזלו בביטול בדרגים זוטרים שהציפו עובדות ומידע, שכביכול ערערו על הקונספציה המקודשת שאחזה בהם, שזלזלה בכוונות וביכולות של החמאס. כל אלו השתלטו עלינו וגרמו לנו מַאְפֵּלְיָה של אפלה, חושך וצלמוות.
פרשתנו מספרת לנו אודות בלק מלך מואב ששכר את שירותיו של בלעם, נביא אומות העולם לקלל את ישראל. שתי דמויות אלו צרובות בתודעה שלנו כגיבורי הפרשה. אבל בעיון נוסף, ניווכח שהגיבורה האמיתית היא דווקא אתונו של בלעם.
האתון זוכה שאלוקים פותח את פיה ומעניק לה את בוחן המציאות וכוח הדיבור של בני האדם. בלעם אדונה עטוי במסכה על עיניו ולוקה בעיוורון, של אי יכולת ראיית המציאות, של תנאי הדרך המשתנים והמורכבים. בלעם דבק רק בדרכו שלו שאין בילתה ומגיב באלימות מילולית ואחר כך פיזית כנגד אתונו, שבוודאי לא מבקשת את רעתו, אלא רק את קיום הדיאלוג ביניהם וכך הוא מגיב בכוח:"וַיַּךְ בִּלְעָם אֶת הָאָתוֹן, לְהַטֹּתָהּ הַדָּרֶךְ".
האתון פונה לאדונה בלעם – אנא, פתח עיניך וצא מנעילותך, סגירותך ונחרצותך והטל ספק, זאת לא חולשה. עליך להקשיב לי ולא לזלזל בי, גם אם אני שייכת למעמד הנמוך של החֲמוֹרִים.
כך חושפת פרשתנו לנגד עינינו, את אותו מרחב צר של משעול הדרך, שהשחקנים הראשיים בו אינם מקיימים כל דיאלוג ותרבות דיון או ויכוח, גם אם חלקם מייצג את ימין הדרך וחלקם את שמאל הדרך, כמו בחיים האמיתיים : "וַיּוֹסֶף מַלְאַךְ ד', עֲבוֹר; וַיַּעֲמֹד בְּמָקוֹם צָר, אֲשֶׁר אֵין דֶּרֶךְ לִנְטוֹת יָמִין וּשְׂמֹאול. וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ ד', וַתִּרְבַּץ תַּחַת בִּלְעָם; וַיִּחַר אַף בִּלְעָם, וַיַּךְ אֶת הָאָתוֹן בַּמַּקֵּל… וַיִּפְתַּח ד' אֶת פִּי הָאָתוֹן; וַתֹּאמֶר לְבִלְעָם… וַיְגַל ד', אֶת עֵינֵי בִלְעָם, וַיַּרְא אֶת מַלְאַךְ ד' נִצָּב בַּדֶּרֶךְ, וְחַרְבּוֹ שְׁלֻפָה בְּיָדוֹ; וַיִּקֹּד וַיִּשְׁתַּחוּ, לְאַפָּיו" (במדבר, כב', כו'-לד').
מפרש רש"י:"וַתֵּרֶא הָאָתוֹן – והוא לא ראה, שנתן הקב"ה רשות לבהמה, לראות יותר מן האדם שמתוך שיש בו דעת, תיטרף דעתו כשיראה מזיקין".
הרמח״ל (רבי משה חיים לוצאטו,1707-1744 ) בעל ספר המוסר – מסילת ישרים, מאיר לנו כיצד יש לצאת מתסמונת העיוורון:״ ואין טוב לאדם אלא שיבקש לו חברים תמימים שיאירו עיניו במה שהוא עיוור בו, ויוכיחוהו באהבתם ונמצא מצילים אותו מכל רע, כי מה שאין האדם יכול לראות לפי שאינו רואה חובה לעצמו, הם יראו ויבינו ויזהירוהו ונשמר״.
המפגש בין בלעם לאתון מתרחש במרחב צר – "אֲשֶׁר אֵין דֶּרֶךְ לִנְטוֹת יָמִין וּשְׂמֹאול". כלומר, הדרך האמיתית והאפשרית היא התכנסות למרחב האפשרי היחיד והצר שהוא ניצב בין – ימין ושמאל הדרך.
אולי כך נבין הדברים ביתר שאת, בעקבות דברי חז"ל – שפי האתון של בלעם הוא כאמור, אחד מעשרה הדברים שנבראו בערב שבת בין השמשות: " עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות ואלו הן – פי הארץ, פי הבאר, פי האתון, הקשת , המן, והמטה והשמיר, הכתב, והמכתב והלוחות ויש אומרים אף המזיקין וקבורתו של משה ואילו של אברהם אבינו ויש אומרים אף צבת בצבת עשויה" (מסכת אבות, פרק ה' משנה ח').
בהקשר לכך כותבת הסופרת אמונה אלון בפרשנותה לפרשתנו:"מן הסופרת מירה מגן שמעתי לא מזמן את ההשערה היפה שאולי הדבר החשוב ביותר, שברא הקב"ה באותה השעה, הוא את…אותה השעה, שעת "בין השמשות ", שעה שהיא בין היום ובין הלילה, ספק יום וספק לילה. כלומר, רגע לפני הוודאות והמוחלטות של:"וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, וְכָל צְבָאָם. וַיְכַל אֱלֹקים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה"( בראשית, ב', א'). הקב"ה ברא את הספק, את אותו החריץ, שבין נחרצות לנחרצות, את האפשרות לא להיות תמיד כל כך נחרץ ובטוח בכל עניין, לא תמיד לדעת כל דבר בוודאות, אלא להיפתח לכל האפשרויות ולראות את האמת…לאור דמדומי בין השמשות מקבלת בריאת פי האתון, דווקא בשעת הספק הזאת, משמעות חדשה. בלעם מכה את אתונו מפני שהוא בטוח שאין כל הצדקה לעצירתה באמצע הדרך. הוא אינו מטיל ספק במה שרואות עיניו ועיניו הרי רואות שהדרך פנויה. הדבר האחרון שהוא מסוגל להעלות על דעתו הוא, כי בהמה זו שהוא רכוב עליה רואה משהו שהוא הנביא הגדול אינו רואה…בזכות פי האתון הוא לומד שלא הכול ברור ונחרץ, ובעיקר שלא הכול תלוי בו. ובלומדו להטיל ספק במציאות הארצית".
אכן זה בדיוק מה שקורה בפרשתנו, האתון מבינה ומנחילה לנו במטאפורה של תנועת דרך, את הלימוד הגדול לחיינו, שדרך משעול חיינו היומיומיים, מציבה לנו תמרור דרך של תובנה- אל תיצמדו בקנאות ובחוסר גמישות מחשבתית, רק לנתיב הימין או רק לנתיב השמאל. הפעילו מחשבה עצמאית ונקייה בראש פתוח, שמחוברת למציאות והתנהלו בביקורת עצמית ראויה, כעוברי דרך וכנהגים בנתיבי החיים הסואנים והגועשים, במיקוד שליטה פנימי, במרחב שבין הנתיב הימני לבין הנתיב השמאלי וכן להפך.
דומה שאתונו של בלעם הבינה, מה שאדונה לא הבין, שהחיים האמיתיים במשעול החיים הצר, מתרחשים דווקא במרחב האפור של מציאות מורכבת ומאתגרת שבה קשה להתקדם, כי משהו או מישהו חוסם לנו את ההתקדמות בה. שדברים שראתה האתון מכאן – במשעול הדרך הצר ומלאך ניצב ממול עם חרב שלופה, לא ראה אותם אדונה בלעם- משם.
הנה חוכמת אתונו של בלעם.
עלינו לקדש את – הספק, הביקורת העצמית, הפתיחות העצמית, המחשבה העצמית ולא העדרית, ההקשבה, ותרבות הוויכוח והמחלוקת בינינו- בשובה ובנחת, במציאות מורכבת של משעול חיים צר שיש בו ניגודים, גישות ואינטרסים שונים.
מסתבר שהאתון היא מאד אפקטיבית ומצליחה ללמד את אדונה שיעור לחיים וגם להביא אותו לכדי שינוי, שיש בו – ביקורת עצמית, הכרה בטעות ושינוי דעה: " וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל מַלְאַךְ ד', חָטָאתִי כִּי לֹא יָדַעְתִּי, כִּי אַתָּה נִצָּב לִקְרָאתִי בַּדָּרֶךְ; וְעַתָּה אִם רַע בְּעֵינֶיךָ, אָשׁוּבָה לִּי".
הנה מורשתו של הנביא מיכה המורשתי בהפטרה לפרשתנו, ראויים להישמע בקול רם, בימים אלו: "הִגִּיד לְךָ אָדָם, מַה טּוֹב; וּמָה ד' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ, כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד, וְהַצְנֵעַ לֶכֶת, עִם אֱלֹהֶיךָ" (מיכה ו', ח').
בחוכמת פי האתון בִּיְמֵי בֵּין הַמְּצָרִים,מתנגנים בשפתותינו מילות שירה של נעמי שמר שבימים אלו אנו מציינים 20 שנים למותה: " ופתאום מעל ראשי נפתחת קשת, מניפה צבעונית נפרשת, מבשרת חיים, מבשרת תקווה ושלום ושלווה וחסד".
לו יהי.
רק בתקווה, באמונה וביחד, ננצח.
כותב: ד"ר זאב פרידמן, מנכ"ל עמותת מלבב
