fbpx

חג השבועות תשפ"ד – בחג מתן תורה, כולנו מגויסים לשירות האומה

חג השבועות השנה, נוכח בצילה של מלחמת מצווה צודקת, בה אנו נתונים כבר שמונה חודשים. מטרות המלחמה מאד ברורות – מיטוט שלטון החמאס, השבת החטופות והחטופים לחיק משפחותיהם והחזרת המפונים לבתיהם.

חג השבועות מחבר את עם ישראל, לעולמו של לימוד תורה, במנעד אירועי תיקוני שבועות שמתקיימים ברחבי המדינה.

 כך גם החג מחבר אותנו לעולם החקלאות, לחגיגות הביכורים, לאהבת הארץ, אדמתה, עציה ופרותיה.

השנה במיוחד, כולנו מתייצבים בחג מתן תורה , למרגלות הר סיני לקיים את הזיכרון הקולקטיבי – "וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל, נֶגֶד הָהָר". מפרש רש"י: "כאיש אחד בלב אחד".

 זאת המשמעות האמיתית ,של אחדות, סולידריות וערבות הדדית, של "כָּל יִשְׂרָאֵל עֲרֵבִים זֶה בָּזֶה.

 במעמד הר סיני אנו חווים גם את החוויה של – "וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת".

הנה באבחת חרבות ברזל בשבת שמחת תורה ב- 7.10 בשעה 6.29 בבוקר, השתלט עלינו עיוורון קולסאלי. לא ראינו את הקולות. המילה מחדל, היא קטנה, היא מצמצמת ומגמדת, את הכשל האסטרטגי. כן,  היה כאן ליקוי מאורות של המדינה והצבא. בפועל ביום ה7.10, נותרו התושבים הגיבורים בדרום, ללא מדינה.

מציאות זאת של מדינה ללא מדינה, של חלל טוטלי של אי משילות, העצים את תמונת העיוורון  של ראשי המדינה והצבא.

כך גם בנקודת השפל בערבו של ה7.10, היינו חברה מפוצלת ומשוסעת. אך זה קרה, באבחת חרבות ברזל, הקמנו עצמנו מנקודת הגורל של השפל וניצבנו בברית ייעודנו, בנתיב התקומה – ״וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל, נֶגֶד הָהָר"- כאיש אחד בלב אחד.

במעמד חג הביכורים  אנו חווים את החוויה של אחדות האומה, שהיא לווית חן בהבאת הביכורים. כך מספרת לנו המשנה במסכת ביכורים:"הגיעו ( מביאי הביכורים) קרוב לירושלים – שלחו לפניהם (להודיע על בואם), ועיטרו את ביכוריהם. הפחות והסגנים יוצאים לקראתם… וכל בעלי אומניות שבירושלים עומדים לפניהם, ושואלין בשלומם: אחינו, אנשי מקום פלוני, באתם לשלום".

בחג השבועות אנו גם מסיימים את תקופת ספירת העומר. תקופה שגם מחברת אותנו לאתוס הנשיאה בנטל האלונקה והמעורבות של כולם בימי מלחמה.

אנו יודעים ש24,000 תלמידי רבי עקיבא מתו במגפה בימי ספירת העומר, כיוון שלא נהגו כבוד זה בזה. יש כאן מסר של העלאת חשיבות האחדות בעם ישראל. כדברי השיר: "כי כולנו רקמה אנושית אחת". אבל קיימת גם דעה במקורותינו, שתלמידי ר' עקיבא שגדלו על ערך מורם ורבם הנערץ, שחינכם לאהבת הָרֵעַ – " ואהבת לרעך כמוך", השתתפו במלחמה במצוותו ובהשראתו, והתגייסו לבר כוכבא, במלחמת המרד כנגד הרומאים, ומותם היה בקרב.

התנ"ך וחז"ל מאירים את עולמם המשולב של בני לוי, שידעו לשלב כמו תלמידי ר' עקיבא, את הספרא וגם הסייפא. הם שימשו כשוטרים לכל ענייני החוק והסדר. בימי מלחמה, תפקידם היה לחזק את רוח הלוחמים ולשמש כמשטרה צבאית שאכפה את חוקי הגיוס על כל העם, והענישה בחומרה את העריקים ואת הבורחים משדה הקרב. כבר בימי יהושע וכיבוש ארץ ישראל הראשון, שילבו הלוחמים תלמוד תורה עם מלחמת מצווה. התנ"ך בספר דברי הימים מספר לנו שכאשר באו להמליך את דוד המלך, מספר חלוצי הצבא – "מן בני הלוי ארבעת אלפים ושש מאות", כאשר מיהודה באו 6,800. כך גם בית הדין של החשמונאים הכוהנים, שהורו שמצווה להילחם גם בשבת, והחזירו את מלכות ישראל לריבונותה ועצמאותה ליותר ממאתיים שנה.

הנה אחיו של סרן ישראל יודקין הי"ד, מגדוד "נצח יהודה" מכפר חב"ד שנפל בעזה, ריגש אותנו בדבריו: "כולנו לוקחים חלק בלחימה, וגם בכאב ובשכול עכשיו עם נפילתו של אחי, ישראל… עם ישראל הוא עם אחד, כולם מתחת לאלונקה".

בחג מתן תורה והביכורים השנה, בימי  מלחמת המצווה הקדושה שבה אנו נתונים – כולנו לויים לוחמים, המגויסים לשירות האומה, הנושאים בגאון את הקריאה המשלבת והמאחדת – כי רק באמונה, בתקווה וביחד – ננצח.

 

כותב: ד"ר זאב פרידמן, מנכ"ל עמותת מלבב

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו לקבלת עדכונים ומידע מקצועי!

דילוג לתוכן