מלחמת המצווה בה אנו נתונים כבר 238 יום, אין צודקת ממנה.
אנו מייחלים למיטוט שלטון החמאס, ומתפללים בתקווה להשבתם של החטופות והחטופים לחיק משפחותיהם והחזרת המפונים לבתיהם.
הבה נדון בדמותה של הכרעה במלחמת המצווה.
תפיסת הביטחון של מדינת ישראל, שעוצבה על ידי ראש הממשלה ושר הביטחון הראשון של ישראל דוד בן-גוריון ( 1886-1973 ) שניסח באוקטובר 1953, נשענת על שלושה יסודות – הרתעה, התרעה והכרעה. בשנת 2006 , נוסף לתפיסת הביטחון יסוד רביעי – התגוננות.
כך לימדנו סוּן דְזְה הסיני, הנקרא גם "סון צו" או "סון טסו" (בסינית: 孫子, "החכם סון"), אשר חי במאה ה-6 לפנה"ס, בזמנו של הפילוסוף קונפוציוס, הוא מחברו של הספר אמנות המלחמה, אחד מהספרים המשפיעים ביותר על האסטרטגיה הצבאית. לשיטתו של סון דזה, הניצחון הוא לא בהכרח ניצחון מוחלט בשדה הקרב או הבסה טוטאלית של האויב. סון דזה אומר שעדיף להכניע מאשר להביס. הבנה זו נקראת בשם "הלכידה השלמה".( המקור: ויקיפדיה 23.11.23 ).
אנו עדים לדיון בסוגייה הנדונה היום בארצנו, בימי מלחמת המצווה :
מה תהא דמותה של ההכרעה הסופית? מהו הניצחון הסופי באויב העמלקי הנתעב- החמאס? מהי המטרה הסופית? – הכרעה וניצחון מוחלט והכחדה טוטאלית של החמאס והיעלמותו מן העולם, או מיטוט יכולותיו הצבאיות והשבתתו, שלא יפגע ויזיק לנו בעתיד?
הנה כי כן, פרשתנו מתכתבת עם שאלות אלו:
"וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם " (ויקרא, כו' , ו').
אכן, האויב הנתעב – החמאס נגדו אנו נלחמים, מייצג דמות של חיה רעה במלוא מובנה של המילה.
הנה לפנינו מחלוקת של חכמי אושא ( אמצע המאה השנייה לספירה) בדיון במדרש אודות – השבתת החיה הרעה מן הארץ:
"ר' יהודה אומר- מעבירם מן העולם, ר' שמעון אומר- משביתן שלא יזוקו, אמר ר' שמעון– אימתי הוא שבחו של מקום, בזמן שאין מזיקין, או בזמן שיש מזיקים ואין מזיקים? אמור בזמן שיש מזיקים ואין מזיקים, וכן הוא אומר מזמור שיר ליום השבת, למשבית מזיקים מן העולם- משביתן שלא יזיקו" ( ספרא, בחוקותי, פרשה, א' פרק ב').
ר' יהודה מייצג את התפיסה של ההכרעה המוחלטת והטוטאלית – קיימת חיה מזיקה, יש לסלק אותה מעל פני הארץ. ואילו ר' שמעון בר יוחאי בר פלוגתו, מייצג את התפיסה של ההכרעה היחסית ולא הטוטאלית, שאומרת, שאין אפשרות להכחיד מן השורש את החיות הרעות בעולם, אלא רק לפרק ולהשבית אותן מיכולותיהן להזיק.
ניתן אפוא לומר, שגישתו של ר' יהודה מייצגת סוג של אוטופיה בינארית מוחלטת ואילו גישתו של רשב"י מייצגת סוג של ריאליה יחסית.
רשב"י חושב שאין מציאות ריאלית של הכחדת חיות רעות מן העולם, שכן, תמיד יהיו בעולם חיות רעות. האתגר לדעתו הוא – להשבית את יכולת החיות הרעות להזיק.
אשר על כן, לדעתו יש להביא להשבתת החיה הרעה ולפרקה מיכולותיה המזיקות.
לתפיסתו, יש להקים תשתית ביטחונית שכוללת – הרתעה, התרעה, הכרעה והתגוננות אפקטיביים, מפני החיות הרעות על שתי רגליים שלא יעזו להזיק ולפגוע.
אך התפיסה איננה מספקת, ללא מתווה פרקטי ליישומה בצידה.
הנה כי כן, רשב"י, האיש האלוקי, בעל גילוי סוד הזוהר, היה נתון 13 שנים עם בנו במערה.
הם מתנתקים מכל קשר לחיי היום יום, הם נתונים עמוק בעולמה של תורה – חיי עולם.
אך רק התפילה מנתקת אותם מעולם התורה ומחברת אותם לעולם היום יומי הפרקטי – חיי שעה. כך מתאר זאת התלמוד: "הלכו והסתתרו במערה. התרחש נס, נברא להם חרוב ומעין מים. והיו פושטים בגדיהם ויושבים עד צווארם בחול. כל היום למדו, בזמן תפילה לבשו, התכסו והתפללו וחזרו ופשטו בגדיהם כדי שלא יתבלו. ישבו שתים עשרה שנה במערה" (תלמוד הבבלי, מסכת שבת, לג', ע"ב).
אך הדיכוטומיה והבינריות בין עולם התורה הטוטאלי והמוחלט, לבין עולם המעשה, פושטת ולובשת צורה חדשה, עת רשב"י ובנו בצאתם מהמערה לאחר 13 שנים, פוגשים בערב שבת בזקן ,שרץ בין השמשות לבית הכנסת לקבל את השבת, ומחזיק שני ענפי הדסים בידיו – "שאלו את הזקן: אלו למה לך? אמר להם: לכבוד שבת,-אחד כנגד זכור ואחד כנגד שמור.
אמר רשב״י לבנו:" ראה כמה חביבין מצוות על ישראל. הואיל והתרחש לנו נס וניצלנו,נלך ונעסוק ביישובו של עולם ובתיקונו. תיקן מטבע, שווקים ומרחצאות" (שבת, דף לג׳ , ע"ב).
הזקן לימד את רשב״י ובנו אלעזר, את מתווה הסינתיזה והשילוב, של מרחב בנין הקוממיות של שתי הקומות בפרשתנו: "וָאֶשְׁבֹּר מֹטֹת עֻלְּכֶם וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת" (ויקרא כו', יג').
המילה – ״ קוֹמְמִיּוּת ״, מציגה לנו דגם של קומותיים – בנין של שתי קומות. כל אחת מהקומות מייצגת מהות שונה- קומת עולם התורה וקומת עולם המעשה.
מרחב המערה וההסתגרות בה, מייצג את עולמה של תורה ואילו המרחב מחוץ למערה, מייצג את עולם המעשה , של יישובו של עולם.
כאמור, הזקן הציג לרשב"י ולבנו אלעזר את התפיסה המשלבת ומתווה יישומה, של עולם התורה וגם של עולם המעשה, של תורה ועבודה, של תורה ויישוב עולם, של חיי שעה משולבים עם חיי עולם.
אכן רשב"י אימץ את הגישה המשלבת של שתי הקומות של בנין הקוממיות – "וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת ".
אך עדיין עלינו להידרש לשאלה – מי יעשה זאת ? מי יישא על כתפיו את נטל המחויבות והאחריות להתגייס לצו שבפרשתנו: "וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ".
הנה כי כן, פרשתנו מלמדתנו כיצד לעשות זאת:" וּרְדַפְתֶּם, אֶת אֹיְבֵיכֶם; וְנָפְלוּ לִפְנֵיכֶם, לֶחָרֶב. וְרָדְפוּ מִכֶּם חֲמִשָּׁה מֵאָה, וּמֵאָה מִכֶּם רְבָבָה יִרְדֹּפוּ; וְנָפְלוּ אֹיְבֵיכֶם לִפְנֵיכֶם, לֶחָרֶב" (ויקרא,כו',ז'-ח').
הרלב"ג (רבי לוי בן גרשום 1288-1344 ) מאיר את עינינו בפרשנותו לצורך הקיומי בצבא גדול ולא קטן:"כי החייל יקנה החוזק מצד הריבוי, מה שלא יימצא לחלקי החייל הנפרדים".
דהיינו, היכולת לממש ההכרעה – "וּרְדַפְתֶּם, אֶת אֹיְבֵיכֶם… וְנָפְלוּ אֹיְבֵיכֶם לִפְנֵיכֶם, לֶחָרֶב", דורש התגייסות של כולם מתחת לאלונקה. הצורך הקיומי קורא לרבים ולא למעטים.
כך אמרה גולדה מאיר ( 1898-1978) לסנאטור הצעיר ג'ון ביידן בביקורו הראשון בארץ ב1973 ,אודות הנשק הסודי של מדינת ישראל: "דבר אחד לא אמרתי לך, אנחנו היהודים, יש לנו נשק סודי במאבק שלנו עם הערבים – אין לנו מקום אחר ללכת אליו".
הנה מוצב לנו תמרור אזהרה בתוכחה בפרשתנו:" וְאֶתְכֶם אֱזָרֶה בַגּוֹיִם, וַהֲרִיקֹתִי אַחֲרֵיכֶם חָרֶב; וְהָיְתָה אַרְצְכֶם שְׁמָמָה, וְעָרֵיכֶם יִהְיוּ חָרְבָּה"(ויקרא, כו',לג').
בעל הבאור (1725-1805) מפרש זאת: "כשתבואו בגויים גולים ואומללים- לא ירחמו עליכם…שבכל מקום שתבואו יעלילו עליכם ויהרגו אתכם".
כך גם מוסיף הפרשן אַבְּרַבַנְאֵל ( 1437-1508): "ומחורבן בית שני באו יהודים רבים לאספמיה, היא ספרד, וצרפת ושאר המלכויות, וגם שם לא יונח להם מפני הרודים בם והגזרות שיעשו בהם".
בנין הקוממיות על שילוב שתי קומותיו בפרשתנו, נוכח בעולמו של רבי עקיבא שהיה מנהיגו הרוחני של שמעון בר כוכבא בנס דגל מלחמתם כנגד הרומאים ועליו אמר – "דרך כוכב מיעקב".
החיבור לרבי עקיבא ובר כוכבא מיוצג בנאום יהדות השרירים, שטבע מקס נורדאו ( 1849 -1923)בנאומו בקונגרס הציוני השני שהתקיים בבזל ב-28 באוגוסט 1898.
בנאומו דיבר נורדאו, על הצורך בעיצובו של יהודי מסוג חדש, בעל עוצמה נפשית וגופנית, שבכוחו להגשים את יעדי הציונות.
נורדאו העצים את המיתוס של בר כוכבא : "התגלמות ההיסטורית האחרונה של יהדות למודת קרב ואוחזת בנשק", וכינה אותו "גיבור שסירב לדעת תבוסה".
השבוע יחול יום הזיכרון של דודי, זאב ווה מנדלסון הי"ד, שאני נקרא על שמו, שנפל על אדמת ירושלים במלחמת הקוממיות והעצמאות, וכך הוא אמר לאימו טרם נפילתו: "זכות גדולה נפלה בגורלנו, להיות מכובשי אדמת ישראל וממקוממי המדינה. אשרינו".( זאב ווה מנדלסון הי"ד, כד' אייר תש"ח, מתוך ספר יזכור, בהוצאת משרד הביטחון).
השבוע גם נציין את יום ירושלים, בסימנה של העיר שחוברה לה יחדיו:"יְרוּשָׁלִַם הַבְּנוּיָה כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו… אָמַר ר' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: עִיר שֶׁהִיא עוֹשָׂה כָּל יִשְׂרָאֵל חֲבֵרִים" (מדרש תהלים שוחר טוב, על מזמור קכ"ב, "ירושלים הבנויה").
כוחנו באחדותנו, רק ביחד ננצח ונכריע.
חזק חזק ונתחזק
כותב: ד"ר זאב פרידמן מנכ"ל עמותת מלבב
